Diamond no Ace: Act II


ספויילרים לעונה הראשונה.


היי, חדשות טובות: אני יודע סוף סוף מה החוקים של בייסבול! אמנם זה גזל מאה שבעים ומשהו פרקים, אבל הפעם אני יכול להדליק משחק בייסבול בטלוויזיה וליהנות ממנו כמו שצ… לא, עדיין אשתעמם. בייסבול זה משחק מרדים.

מזל שיש סדרות אנימה בעולם שיודעות לקחת נושאים חסרי טעם (כמו שוֹגי או משחק הזיכרון) ולדחוף לתוכם כל-כך הרבה צ’ילי חריף, פלפל חריף, וואסאבי וסחוג עד שתרצו לבכות, ועוד תבקשו מנה שנייה.

זה מה ש-“Diamond no Ace” עשתה לבייסבול: העונה הקודמת (שפוצלה לשני חלקים אבל שודרה ברצף, לכן אתייחס אליה בתור “העונה הראשונה”) הראתה לנו בני נוער שאוהבים בייסבול. כאילו, ממש אוהבים בייסבול. הם אוהבים בייסבול יותר ממה שכמרים קתולים אוהבים את ישו (או ילדים), ולראייה: עברנו איתם שנת לימודים מלאה ואפילו פעם אחת לא ראינו מישהו מתוך חמישים בני-הנוער האלה, בשיא תקופת ההורמונים, בכלל  טורח לפזול לכיוון המין השני (אבל הייתי נותן הרבה כדי שמישהי תסתכל עלי כמו שסוואמורה מסתכל על מיוקי).

העונה החדשה של “Diamond no Ace” מתחילה מהנקודה בה עצרה קודמתה (שהסתיימה לפני 4 שנים). שחקני תיכון סיידו עלו סוף סוף למשחקי הגמר במסגרת טורניר האביב, טורניר עליו דובר רבות לאורך העונה הראשונה כמטרה הנשגבת של הקבוצה (על אף שהטורניר רק שני בחשיבותו לטורניר הקיץ). תבינו, בייסבול תיכונים ביפן הוא ביג דיל, וכל השחקנים בו מוכרחים להוות דוגמה ומופת – אסור להם לגלח את הגבות (שזה כנראה משהו שתלמידי תיכון ביפן עושים, אחרת החוק הזה לא היה נחקק) או לצבוע את השיער (אלא עם נולדת עם שיער ורוד ואז זה בסדר). לכן לחזות בסיידו דורכים בשעה טובה על המדשאה של הגדולים לצד קבוצות מפלצתיות, אחרי שראינו אותם יורקים דם, יזע, דמעות, מתגברים על קשיים ומביאים עצמם לקצה — לא אשקר, זה היה מרגש.

אז מדוע, בשם בייב רות’, זה נמשך 5 דקות?!

טוב, אם לדייק – זה נמשך 5 פרקים. אבל במונחים של “Diamond no Ace” זה כלום: העונה הראשונה הכילה משחקים שלבדם שנמשכו 7-8 פרקים (פרק זמן של משחק בייסבול בעולם האמיתי), ופה טורניר שלם מתנקז לכדי הזמן שלוקח לאכול לבד פיצה משפחתית. הסדרה פמפמה לנו בראש עד כמה חשוב ויוקרתי הטורניר, ואיש לא ציפה שהוא ייגמר בזבנג וגמרנו. אני מצטער אבל זו יריקה בפרצוף.

בכל אופן, הטורניר מסתיים ואחריו נפתחת שנה ב’. תלמידי שנה א’ חדשים מצטרפים לסיידו, כאשר המרכזי שבהם הוא אוֹקוּמוּרה – נער בורוטו-סטייל שמגיע לסיידו עם אגו גדול ופה ג’ורה. אוקומורה הוא תופס [Catcher], מה שאומר כי מבחינת הנרטיב הוא אמור להחליף את מיוקי כשהלה יפרוש בתום שנתו השלישית. הייתם מצפים שלא אסבול ילד כאפות כמוהו, אך העונה מפתחת את הדמות שלו באופן אמין: אוקומורה מודע לחולשות שלו, וכשהוא מתעצבן – יש לכך סיבה. הסדרה בונה את אוקומורה כמחליף של מיוקי לא רק בתפקיד פורמלי כתופס, אלא ביחסים המיוחדים שהוא בונה עם סוואמורה. השניים האלה הם כמו שמן ומים, כמו שסוואמורה ומיוקי היו בתחילת הדרך. אולם בעוד מיוקי היה הבוגר בין השניים, הפעם שניהם ילדים מציקים – והאינטראקציות משעשעות בהתאם.

התלונה העיקרית שלי על העונה שעברה היא שסוואמורה הוא גיבור על הנייר בלבד: יריבו פורויה היה האייס במהלך המשחקים, האחד שהתקדם מבחינת הקריירה ועליו כל הקבוצה נסמכה, בעוד סוואמורה פישל פעם-אחר-פעם. מנגד, מיוקי תִפקד על תקן הדמות הראשית, מי שתיכנן טקטיקות והצופים שומעים את המחשבות שלו. כמעט ולא ראינו את סוואמורה מפעיל את הראש. הוא גיבור של אינסטינקטים. כאשר סוואמורה מפשל הוא פשוט מתאמן. כמעט ולא רואים אותו במהלך משחקים עוצר וחושב על מהלכים אחרים, אלא הוא פשוט מנסה חזק יותר. או שהוא טוב או שהוא לא, תלוי במצב הרוח.

בעונה החדשה פורויה מתחיל לחרוק. האחריות שהוטלה על הגולדן בוי של סיידו (לאחר טורניר האביב) גורמת אצל המפלצת מהוקאידו ללחץ נפשי. מאידך, סוואמורה נהיה שחקן מפתח שאפשר לסמוך עליו. עכשיו, אל תטעו: אני שמח שהעלילה סוף סוף חדלה לשנוא את הגיבור של עצמה. אוּלם זה מרגיש כמו תגובת-נגד לתלונות המעריצים ולא כהתפתחות אורגנית טבעית.

לא הייתי אומר זאת אם היינו רואים כמות רבה של משחקים, כאלה שלאורכם מתפתח סוואמורה כשחקן. אבל אם יש אלמנט שהעונה השנייה מתקמצנת בו, זה במה שהפך את הסדרה לטובה כל-כך מלכתחילה, משחקים רשמיים. לצערי, אין הרבה משחקים כאלה לאורך 52 פרקי העונה. המעט שכן הם די קצרים, וכל השאר הם משחקי ידידוּת או משחקי אימון (וזו נקודה מעצבנת: אפילו משחקי אימון זכו ליותר חשיפה מאשר טורניר האביב). המשחקים הארוכים והמחושבים, כפי שהיו בעונה הראשונה, ירדו לספסל. בלי הסיבה המרכזית לצפות בסדרה הזו – מה בעצם נשאר?

לא הרבה. בסביבות פרק 30 התחלתי להציץ בשעון יותר עם כל פרק שחלף. בין אימון לאימון, בין משחק ידידות למשחק ידידוּת, נראה כי העונה העדיפה לעשות בּאנט ולא לכוון להום ראן. אני האחרון שאבטל בזלזול פרקי פיתוח דמות, הם קריטיים כדי ליהנות ממשחקים. אבל בחייאת, יש גבול. באנו לראות סדרת ספורט, אז תנו לנו ספורט.

למזלה (ומזלנו), בעשר הפרקים האחרונים מעלה הסדרה הילוך. סליחה, מעלה שלושה הילוכים. תמוה שצריך היה להמתין 40 שבועות (או 35, אם לא סופרים את משחקי האביב בתחילת העונה) כדי ש-“Diamond no Ace” תזכיר לנו מה זה מתח, מה זו דרמה ואיך יוצרים עניין מפאקינג בייסבול, רק חבל שדווקא כשנכנסתי סוף סוף להייפ שהסדרה רצתה שאכנס אליו – העונה נעצרת. אני כמובן לא מאשים את ההפקה, סדרת המנגה המקורית נמצאת במרחק של משחק וחצי מהמקום בו עצרה האנימה (מה שאומר כי עונה נוספת נראה, במקרה הטוב, עוד 3-4 שנים) אבל זה לא אומר שאי אפשר לא להתבאס.

אני רק מקווה שערכי ההפקה ישתפרו בעונה הבאה. את העונה הראשונה יצרו במשותף סטודיו Madhouse ו-Production I.G. על העונה הזו, לעומת זאת, הופקדו רק אנשי סטודיו Madhouse. ובכן, מי היה מאמין ש-Production I.G הם שהביאו את הכישרון? העונה הזו, מבחינה הפקתית, יבשה כמו תפוח אדמה במדבר. הייתי מדבר איתכם על אנימציה… אם הייתה כזו. נראה כי 80% מסך הפרקים מורכבים מתמונות סטילס עם קריינות. אפילו רגעי מפתח בעונה (ויש רק 3-4 לכל אורכה) לא זוכים לקפיצה משמעותית באיכות ההפקה; בסדרות דלות משאבים נהוג לשמור את התקציב לאירועים נקודתיים מיוחדים בעלילה, אך הפעם לא שמרו תקציב כי מסתבר שאין תקציב. כבר עדיף היה לחסוך כסף ופשוט לקריין את המנגה.

לא אגיד שיצאתי מאוכזב מהעונה, היא הסתיימה סך-הכל בטעם טוב. עיקר הבעיות שלה נובעות מכך שהאנימה חזרה מוקדם מדי למסך – המנגה לא הספיקה להתקדם מספיק כדי ליצור עונה משמעותית דיהּ. המחסור במשחקים רשמיים וההתנהלות הבעייתית בטורניר האביב היו מתגמדים אם העונה הייתה מגיעה לפרק 100 עם יותר משחקים רשמיים וטורניר קיץ לקינוח*.

*זה לא ספויילר מהמנגה (שעדיין קרובה לאנימה), אני פשוט מנחש כי לא ייפרדו ממערכת היחסים בין מיוקי לסוואמורה מבלי שסיידו יעלו לטורניר הקיץ.


הטוב: כשהיא נזכרת להיות טובה, היא ממש טובה.
הרע: מחסור חמור בהתרחשויות מעניינות; איכות הפקה בינונית מינוס.
והמכוער: אבל בחייאת נו, זרקו רומן או שניים.

ציון במדד OK – סביר

[Diamond no Ace: Act II [Ace of Diamond | יפן, 2019-2020 | 52 פרקים | סטודיו Madhouse | ספורט, דרמה, כדורים יעופו לעברכם | ריוֹטה אוֹסָאקַה [איסוֹגאי מ-“Assassination Classroom”], טאשירוֹ סאקוראי [שוֹגוֹ מאקישימה מ-“Psycho-Pass”], נוֹבּוּנאגה שימאזאקי [מלאך המוות מ-“Assassination Classroom”], נָאטְסוּקי האָנאְה [טָאקוּמי אלְדיני מ-“Shokugeki no Sōma”], יוּמה אוּצ’ידה [אש לינקס מ-“Bababa Fish”] | במאי: מיטסוּיוּקי מאסוּהָארַה | יוצר מקורי: יוּג’י טְראג’ימָה


לקריאה נוספת: Ace of Diamond [ביקורת על העונה הראשונה]

לקריאה נוספת
1 תגובה
  1. מה? אומר/ת

    מה….

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם