Detroit Metal City (לייב אקשן)

על ידי רם קיץ פורסם ב מרץ 5, 2009

כתבת אורחת: מיכל קר

נגישי עבר מהפרבר המרוחק שלו אל טוקיו בכדי להגשים את חלום המוזיקה שלו ולהיות זמר פופ חנון למהדרין… אלא שמשהו בדרך השתבש.

רם המליץ לי לצפות בסרט הזה, בהתלהבות די אופיינית לו. כלומר הוא ממליץ לי על הרבה דברים, ועל חלקם עד היום אני לא סולחת לו (שמישהו יגיד לי מה לכל השדים יפה בנארוטו?). אבל אז הופיע בפניי הנביא שמואל ב' בחלום הליל שסיפר לי כי בסרט מככב קייצ'י מאטסוייאמה, הלא הוא L מסדרת סרטי מחברת המה-שמה. הוא מגלם בסרט 2 תפקידים שונים: חנון, ואני מדברת על חנון מהסוג שאפשר לעשות לו ווג'י בתחתונים בלי שהמצפון יתקוף אתכם (מתה על חנונים, אני חברה של אחד הרי), ומטאליסט כבד שעונה כשצורחים לעברו "קראוזר".

הסרט החל להתנגן ו…וואלה, רם הבאקה הוריד גרסה שהכתוביות שלה נחתכות בלפחות שליש משפט. פויה. לשמחתי היה מחשב פנוי בסביבה (המחשב בדיוק התגרש) וראינו את הסרט בחדר של אח שלו. ומה? לא תאמינו, היה אדיר, ואני לא מדברת אפילו על הסרט. רם, בלית ברירה, הצטופף חנוק למוות על ידי בכסא רופף. קיוויתי שהוא לא יאנוס אותי באמצע.

אני לא פקאצה, למרות שאני גרה בפתח-תקווה וזה די מתבקש, אבל הרשו לי פעם אחת לחרוג ממנהגי: קיייייייייייייייייייייייייצ'ייייייייייייייייייי!!!!
הבעות הפנים של קייצ'י מאטסוייאמה במהלך כל הסרט היו אחד הדברים היותר מעוררי "אווווווווו קאוואיייי" או WTF שראיתי בחיים שלי. יכולת המשחק שלו, שתאמינו או לא – טובה (כמו שלא מצופה מהיפנים) הפכה את הסרט לסגיד, והאוסקר היפני שהוא קיבל עליו ראוי מכל בחינה. אם עוד לא השתכנעתם, דמיינו את L ממחברת המוות, באיפור כבד, וגיטרה חשמלית (ורודה!) עולה על הבמה ושר שירי דת' מטאל על איך שאנס את אימו, רצח את אביו ובטח גם עשה דברים עם עז. ומנגד, משחק מאטסוייאמה את פיצול האישיות שלו, נגישי כפרה עליו. ילד טוב ירושלים השולח מכתבים לאימו, עדיין בתול וחוטף מכות על ימין ועל שמאל ממנהלת הלהקה. למרות שהוא כותב את השירים (אותם אהבתי) מעוניין נגישי בפיתוח הקריירה המוזיקלית האחרת שלו: מוזיקת פופ מושית. רגע אחד הוא פסיכופת על הבמה ורגע אחר הוא סטיב ארקל.

Detroit Mental City לא נישאת על כתפיו של מאטסוייאמה בלבד. כל השחקנים בסרט חולים, מופרעים ובעלי סטריאוטיפ כזה או אחר. בין אם זה המתופף שהמילה היחידה שהוא מוציא מהפה היא "Bloomers" או הגיטריסט שרם קיווה שהוא הומו. השילוב המופרע הזה יוצר את אחת הלהקות היותר הזויות שנצפו על המסך בשנים האחרונות. ולא רק חברי הלהקה עושים את הסרט לטוב; ישנן בסרט דמויות בלתי נשכחות, כמו מושא אהבתו של נגישי, אותה הוא צריך לתמרן בין חייו כפסיכי לחייו כחנון כדי שהיא לא תחשוב שהוא…ובכן, פסיכי.

בתור קומדיה, Detroit Metal Shity עושה את העבודה שלה מצויין. כמעט לא עברו מספר דקות בלי איזו סיטואציה מטורפת, לרוב קשורה בקראוזר או נגישי החמוד. בין אם זה הפחדה של ילדות קטנות או פאקים שקראוזר מבצע באמצע ההופעה שגורמים לקהל שלו לחשוב שהוא לא פחות מאלוהים. גם השירים בסרט מצויינים, בין אם זה "אַמָאי אַמָאי" שיהדהד לכם בראש דקות ארוכות או "סאטסוגאיי" שיהדהד לכם בראש דקות ארוכות יותר מהרצוי.

התסריט של הסרט הוא כמובן לא הכי מתוחכם. הוא מורכב בעיקר מסיטואציות (המופיעות ברובן גם בסדרת האנימה הקצרה), אך חלקו השני מתרכז גם בלא מעט דרמה שמצליחה ליצור רגש. רגעים מסויימים בסרט הם חזקים נפשית, ומעניקים (כדברי המילה האהובה על רם) קטרזיס. חבל שלא התמקדו בצדדים נוספים, כמו כיצד החל הפיצול אישיות המוזר הזה, אבל למי באמת אכפת; כל עוד הסרט טוב והוא עושה חשק לצפות בו שוב – אני לא רואה סיבה לקטר.

!GO TO DMC

הטוב: הקומדיה, קייצ'י מאטסוייאמה, הדמויות, קייצ'י מאטסוייאמה, השירים וקייצ'י מאטסוייאמה.
הרע: רוצה עוד קייצ'י מאטסוייאמה!
המכוער: כל מי שיגיד משהו רע על קייצ'י. תגידו מה שבא לכם על רם (פיצול האישיות שלי שערך את הכתבה).

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס