Death Parade

סרטים קצרים אני אוהב. סרטים אלה בונים עולם בסיסי, מניחים לדמיון שלנו להשלים את החסר, זאת בזמן שהעלילה מתחילה ומסתיימת בתוך 20 עד 40 דקות. בלי ‘המשך בשבוע הבא’ וללא הצורך להשקיע שעתיים וקצת מהחיים (Ain’t Nobody Got Time for That). אקספוזיציה, סיבוך, שיא, מפנה, התרה והביתה.

כזה הוא Death Billiards – סרט של סטודיו Madhouse שזכה לשבחים ולאהדת הקהל.
עלילת ‘Billiards’ פשוטה אך מרתקת: שני זרים, צעיר וזקן, נכנסים לפאב בלי זיכרון אודות מי הם וכיצד הגיעו לשם. בפאב הם פוגשים את דְקים (Decim), ברמן בעל ארשת פנים אפָתית שמסביר לשניים כי עליהם לשחק משחק – ורק לאחריו יוּרשו לעזוב. ללא שום ברירה שנותרה בפניהם, נאלצים השניים לשחק מונופול – סתם, ביליארד.

סטודיו Madhouse ידוע בזכות האמוּן שהוא נותן ביוצרים צעירים. לולא הסטודיו, היינו חיים ביקום בלי סרטים של סאטושי קוֹן ומאמורו הוסודה. לכן גם יוּזוּרוּ טאצ’יקָאוָואה, הבמאי והיוצר של “Death Billiards”, יכול היה לקבל כל פרויקט בו רק חפץ. הוא כבר הוכיח את כוחו בבימוי עלילה מלאה במתח, דרמה ופסיכולוגיה. אך במקום להמשיך הלאה, העדיף טאצ’יקאווה להרחיב את העולם שיצר ב-Death Billiards – וכך קיבלנו השנה את Death Parade. וטוב שכך.

כפי שכל ילד בן 4 ניחש רק מהמילה “Death” – מבקרי הפאב הם נשמות של אנשים מתים. ליתר דיוק: נשמות של אנשים שמתו  זה עתה. הם יכולים להיות קשורים אחד לשני (בעל ואישה שנהרגו בתאונה, למשל) או שתי מיתוֹת ללא מכנה משותף. היופי בכל העסק הוא שאנחנו לא יודעים עליהם דבר, בדיוק כמו המשתתפים נטולי-הזיכרון.

הזיכרונות שבים במהלך המשחק (משחק שמשתנה בכל פעם), אם כי לא מדובר ברגעי התגלות דרמטיים, אלא פיסות מידע שמשלימות חלק קטן מהפאזל, חלקים שלעתים גורמים להטעיה, כיוון שאנו רואים רק חלק מהתמונה. ניצחון או הפסד אינם באמת משנים (שששש, אל תגלו למשתתפים). זו ההתנהגות של האנשים תוך כדי משחק שתקבע איזו נשמה תתגלגל לחיים חדשים, ומי תמצא את סופה בתוך רִיק [Void] אינסופי.

דְקִים ידידינו הוא הבורר. על מנת לשפוט היטב, הוא מכניס לכל משחק אלמנטים אפלים שמוציאים מהמתמודדים את האני-האמתי שלהם. רוצים דוגמה? במשחק של קליעה למטרה, פגיעה בחלקים שונים בלוח תגרום לכאבי תופת אצל המתמודד היריב. מה? אף פעם לא אמרתי שהמשחק ידידותי. דמיינו את עצמכם במצב מלחיץ בו אתם נמצאים במקום זר, לא זוכרים מי אתם, בעודכם נאלצים לשחק מול אדם אחר משחק שגורם לכאבים – ועוד מספרים לכם שהתוצאה היא עניין של “חיים ומוות” (מה שטכנית נכון). 

כיצד הייתם מתנהגים בסיטואציה כזו? עושים הכול כדי לנצח? שומרים על יצר אנוש? והאם לדעתכם משחק הוא דרך טובה לקבוע מי יזכה לחיים חדשים ומי יסגור את הבסטה? לא רבות הסדרות המסוגלות לנקוב בביקורת על הנחת-היסוד של עצמן, ומי שחושב שהרעיון של משחק שקובע גורלות הוא מגוחך – זה בסדר, Death Parade מודעת לעצמה.

סך של חמישה משחקים מלאים מוצגים בסדרה; כולם מעניינים, שונים, ומכילים טוויסט שאינו פשוט לחיזוי. בפרקים הללו ניתן לצפות בנפרד מהסדרה ועדיין ליהנות מהם, ממש כאילו הם היו… סרט קצר. 

בעיה קטנה שיש לי היא עם הפרקים הנותרים. בפרקים שאינם עוסקים בטורניר חורץ דינים, העלילה לא מסתיימת ב-‘התרה והביתה’. Death Parade לפתע דורשת לספר מי הוא בדיוק דקים, מי הממונה על דקים, ומי הממונה על הממונה על דקים. עוד קצת, והיינו לומדים איך הם מתאמים מס הכנסה.

למדנו בעבר שדווקא כן ניתן להפיק סדרה אפיזודית, ועדיין להרחיב את העולם מבלי להרוס את הקונספט. אני מדבר על Mushishi, יקירת ליבנו. אך על אף שהסיפור המורחב הוא העקב אכילס של הסדרה, שני הפרקים האחרונים מביאים את הסדרה לנקודת שיא שלא היינו זוכים לקבל אם הסדרה הייתה דבקה בקונספט האפיזודי. הקליימקס מספק קתרזיס מעבר לכל קנה מידה שיכולתי לדמיין, מה שבעצם מעניק גאולה לפרקים קודמים.

ויזואלית, זו אחת הסדרות היפות שראיתי. האווירה המלנכולית שזוּרה בתוך עולם פנטזי אפל. נכון שהייתי מעדיף לא לצאת מגבולות הפאב, אך אי אפשר להתכחש לעובדה שכל איזור הוא מהפנט; טאצ’יקאווה הושפע ממיאזאקי בכל הנוגע לעיצוב ויקטוריאני תעשייתי, כזה שהוא רק חלק מעולם פנטזי עשיר. אל תפָתחו ציפיות למשהו בקנה מידה של “המסע המופלא“, אבל הסדרה בהחלט הותירה בי את החשק לראות את טאצ’יקאווה מביים סרט באורך מלא.

אפילו עם חסרונותיה (המינוריים) זוהי אחת הסדרות הטובות שעלו למסך הקטן בשנים האחרונות: הסגנון הייחודי שלה, הרעיון המקורי והביצוע – כל אלה הופכים את Death Parade לחוויה חד-פעמית, מהסוג שאסור לכם להחמיץ. עונה שנייה כנראה לא תהיה, וטוב שכך: אני שמח שטאצ’קאווה בחר להישאר עוד קצת בעולם שברא, אבל הגיע הזמן שכשרונו יתגלגל לגוף חדש. בינתיים, צפו ב-Death Parade. ו-Death Billiards. ו-Death Note. לא קשור, אבל גם היא ממש טובה.


הטוב: אחת הסדרות המצוינות שעלו בתקופה האחרונה – ויזואלית ועלילתית.
הרע: לא מתניעה בהתחלה כשהיא מרחיבה את עולמהּ.
והמכוער: אנשים שנזכרים שהם מתו כתוצאה מחניקה ארוטית.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

Death Parade | יפן, 2015 | 12 פרקים | סטודיו Madhouse | דרמה, מסתורין, מותחן פסיכולוגי, על-טבעי, מעליוֹת | טוֹמוֹאָקי מָאְנוֹ [מאקוֹטוֹ שימָדה מ-“!!Haikyuu”], אָסָאמי סְטוֹ [אָקירָה מאדוֹ מ-“Tokyo Ghoul √A”], רוּמי אוֹקוּבּוֹ [טָאמָאקוֹ מ-“Barakamon”], יוֹשיוָוארָה הוֹסוֹיָה [היוּגָה מ-“Kuroko’s Basketball”], קוֹאוּקי אוּצִ’יאָמַה [ראקוּ מ-“Nisekoi”], טשוֹ גנְדַה [קיובי מ-“Naruto”] | תסריט, בימוי, יוצר מקורי ונערת המים: יוּזוּרוּ טאצ’יקָאוָואה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם