מחברת המוות (2017)

עד לאחרונה עיבוד אמריקאי ל-“מחברת המוות” היה מעין כדור שאולפני וורנר העבירו מבמאי לבמאי, בלי רצון שמישהו יעשה איתו משהו (“קח, תחזיק את זה כמה שנים ותעביר למישהו אחר”). אפילו שיין בלאק החזיק בכדור תקופה מסוימת, אך הוא בטעות הביע עניין בפרויקט ולכן הוא נלקח ממנו. בסופו של דבר נטפליקס הועילו לקחת את המושכות ואשכרה לעשות משהו, אך אל תמהרו לשמוח. 

לייט טרנר הוא תלמיד תיכון בסיאטל שמוצא מחברת שהורגת אנשים. טכנית כל מחברת יכולה להרוג אם יודעים מה לעשות, אבל המחברת של לייט קסומה: מספיק לרשום בה את שמו של אדם (שאתם מכירים את פניו) על מנת שאותו אחד יריח את הפרחים מלמטה. יותר טוב מזה, לייט יכול להחליט כיצד ימות האיש, כל עוד נרְשם במחברת משהו סביר  (“אדם לא יכול להיטרף על-ידי כריש כשהוא יושב באסלה”. באסה). בלי לצאת מחדרו הורג לייט כ-400 פושעים, רודנים, טרוריסטים וכאלה שמדברים בסרטים. אולם לפני זה הוא עושה מה שכל אחד מאתנו היה עושה אם היה מקבל לידיו כח רב – רץ לספר על כך לבחורה שהוא מאוהב בה. כעת, כשהם לא עסוקים במזמוזים, לייט וחברתו מיה עושים הכל בכדי שהעולם יכיר את שמו של האל החדש בשכונה, “קירא” (“כי זה נשמע כמו ‘רוצח’ ביפנית או משהו כזה” מסביר לייט וגורם לי להסמיק מרוב בושה).

על אף שקירא זוכה לשבחים בקרב הציבור ואפילו במשטרה, בלש צללים בשם L לא מרוצה מהשופט-תליין הכל יכול. עד מהרה מגלה L כי קירא פועל מתוך סיאטל ונוסע לשם כדי ללכוד את לייט, וכך מתחיל מרדף המוחות הידוע בין שניהם.

רק לא באמת.
לייט מודל נטפליקס הוא לא גאון עם שגעון גדלות, אלא נער חכם מהממוצע שנלחץ בקלות ועושה טעויות. סליחה, עושה טעויות כל הזמן. מה שבמקור הוא מותחן פסיכולוגי בין גאונים המערימים אחד על השני, הופך כאן למרדף חד צדדי ומביך. מרבית הזמן לייט נמצא בעמדת נחיתות, ואם הוא ניצל זה רק כי התסריט אמר לו להינצל. רק בשליש האחרון מפעיל לייט את גלגלי מוחו ומזכיר לנו כמה מגניב הוא יכול להיות, אך למרות זאת התכנית שהוא מיישם מלאה בחורים והנחות יסוד מופרכות. 

L לעומתו הוא אותו בלש מחונן וחובב הממתקים שלמדנו להכיר ולאהוב, וקית’ סטנפילד (“תברח”) מכניס לדמותו אלמנט שלא נמצא במקור: רגשות. הרגשות הללו גורמים ל-L לפעול בחוסר שיקול דעת ולהיות אנושי. הדמות היחידה שכן נותרה נאמנה למקור ב-100% היא זו של ריוק, השיניגאמי (אל מוות) שמעניק את המחברת לבני-אדם כדי להפיג שעמום. הליהוק של ווילם דפו בתור ריוק הוא לא פחות מהברקה, ולראשונה השיניגאמי אוכל-התפוחים נראה סבבה גם בעיבוד לייב אקשן. למעשה, ריוק הפעם מניאק ומפחיד, כפי שמצופה משיניגאמי. כן, יש היבט אחד בו הסרט מתעלה על המקור. חבל שזה מתחיל ונגמר פה.

כפי שרבים ניחשו עוד מהטריילרים, עיבוד נאמן זה לא. אדם ווינגרד (מי שיביים את “גודזילה נגד קונג”) הבין כי אי אפשר לדחוס 12 ווליומים של מנגה לתוך 100 דקות, לפחות בלי לעבור על חוקי אמנת ז’נבה. אבל אני אוהב את המנגה (והאנימה) של “מחברת המוות” בזכות שני דברים: הקונספט (מחברת שהורגת אנשים) והמרדף רווי התפניות. מהשאר לא ממש אכפת לי.
ובכן, מחברת שהורגת אנשים? יש. מצוד משטרתי? יש ויש, אם כי לא הייתי מגדיר אותו ‘רווי תפניות’. הבעיה היא לא חוסר הנאמנות, אלא היעדר הסטייל: “מחברת המוות” של ווינגרד כתוב, מצולם ומבוים כמו מותחן סטנדרטי ובלי רגעים קולנועיים עוצרי נשימה. סצנת אקשן בגלגל ענק מנסה להכניס קצת פלפל לסיפור, אך היא גרנדיוזית וטיפשית כשמשווים אותה לעולם הקודר והראליסטי (יחסית) של שאר הסרט.

רוב הדמויות אינן פועלות על-פי תבנית שאני יכול להגדיר כהגיונית; אביו של לייט הוא מהבודדים במשטרה המתנגדים לקירא, ולמעשה הוא האחראי על הצוות שרודף אחריו. ונחשו כיצד הוא מתעמת מול הרוצח הכל יכול? הוא פונה לקירא בשידור חי ואומר “חכה חכה מה אעשה לך”. רק העובדה שלייט הוא בנו מנעה מקצין המשטרה המטומטם בתבל למות. מיה לא מוצלחת בהרבה: היא אולי בצד של לייט, אך רוב ההחלטות שהיא עושה מקרבות את בן הזוג שלה לכיסא החשמלי. סליחה, בעצם לייט המטומטם פה: מה אתה רץ לספר למישהי שמעולם לא דיברת איתה על מחברת קסומה שהורגת אנשים?


אין לי בעיה עם סרט שלוקח סיכונים ומתנתק מהמקור, אך “מחברת המוות” של נטפליקס מתנתק מהמקור מבלי לקחת סיכונים, ויש בו מעט היגיון והרבה חורים. זה לא סרט נוראי, הוא מעביר 100 דקות בכיף, אך לא יכולתי שלא לתהות בסופו כיצד הוא היה נראה בידיים אחרות, של שיין בלאק נניח. סרט סביר אולי עדיף מסרט רע, אבל קיוויתי ליותר מזה אחרי עשור של ציפיות. נטפליקס אכן לקחו את הכדור, אבל לא ציפיתי שהם יוציאו ממנו את כל האוויר.


Death Note (“מחברת המוות”) | ארה”ב, 2017 | 101 דקות | נטפליקס | מותחן, אימה, על-טבעי, תפוחים | נאט וולף, מרגרט קוואלי, קית’ סטנפילד, ווילם דפו, שיאה וויגהם | תסריט: ג’רמי סלייטר, צ’רלס פרלפנידס, ולאס פרלפנידס | במאי: אדם ווינגרד | יוצרים מקוריים: טסוגומי אוהבה, טקאשי אובטה


לקריאה נוספת:
מחברת המוות [ביקורת עשור]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם