Daily Lives of High School Boys

הייתי נותן את יד ימין (אבל לא שלי) כדי לחזור לימי התיכון. אם ה-‘אני’ של אז היה שומע זאת, הוא ודאי היה סוטר לי כעת. אבל לא, ברטרוספקטיבה מסתבר שזו הייתה אחל’ה תקופה; מינימום דאגות על הראש, הביטוח הלאומי הייתה אגדה אורבנית, לעשות שטויות הייתה זכות ואת החברים שלי היית פוגש על בסיס יומיומי ולא שבועי. זה פחות או יותר גם הסיפור עם טאדאקומי, הידנורי ו-יושיטאקה (שאת השמות שלהם לא תצליחו לזכור ליותר מיממה). מדובר בשלושה חברים בתיכון לבנים-בלבד שעיסוקם העיקרי הוא לעשות בעיקר כלום, ועל העיקרון הזה בנויה הסדרה הכל-כך מצחיקה הזו.

“Daily Lives of High School Boys” – כמו שנאמר באחד הפרקים עצמם – מציגה רק את החלקים המעניינים בחיי הבנים, אחרת זו הייתה סדרת Slice of Life. כל פרק מורכב ממספר מערכונים קצרים המציגים סיטואציות שונות אליהן נקלעים הבנים או חבריהם. לא צריך יותר מזה כדי להחזיק את הסדרה הזו שדורכת על קלישאות שחוקות בז’אנר, וגורמת פעמים לא מעטות להגיד “אוי, זה כל-כך נכון!”. ההומור של הסדרה לא מתבסס על צעקות, נפילות ודמויות צ’יבי. הפאנצ’ים מגיעים באופן מעודן יותר, כמעט אירוני לעתים.


האנימה מהר מאוד מתרחבת אל מעבר מעגל שלושת החברים, בצורה קיצונית למדי אפילו; טאדאקומי מסתמן כגיבור הסדרה בפרקיה הראשונים, מה שמתברר כלא נכון בעליל ב-90% משארית הפרקים. מבלי ששמים לב, נעלם החבוב מתחת לרדאר לפרקים ארוכים. אבל זה בסדר, טאדאקומי הוא הגיבור הפסיבי השקוּל; בתור הנורמלי היחיד בסדרה, הוא קול ההיגיון שלה שאומר את הדברים המובנים מאליהם. ברגע שמתחילים לתפוס את הקצב של הסדרה, אין צורך בטאדאקומי שיגיד לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא נורמלי. גיבור הסדרה בפועל הוא הידנורי, והוא מי שמתפקד בתקן כפול: קול ההיגיון שמסביר לנו מדוע המעשים הלא-שגרתיים שהוא עושה הם למעשה הגיוניים (חוץ מזה שמדבב אותו טומוקאזו סוגיטה האחד והיחיד. אין מתאים ממנו לתפקיד). יושיטאקה לעומתו חביב לא פחות. הוא והידנורי הם BFF, אך מבין השלושה הוא מסתובב גם עם חברים אחרים ובכך גם מציג לנו את דמויותיה האחרות של הסדרה, ובהם מועצת התלמידים: החבורה הביזרית ביותר של אנשים בעלי-דרג שאי פעם תפגשו (התמונה פה משמאל? זה הם).

צריך להודות, לא הכל מושלם בארץ תיכון-הבנים. יש לסדרה חסרון עיקרי אחד, לפחות הוא נחשב כזה עבור 50% מהאוכלוסיה: הסדרה מבצעת רצח אופי כלפי המין הנשי.

לצורך השוואה, הנה מה שהסדרה מלמדת על בנים:
– אוהבים לעשות כיף.
– אוהבים בנות.

והנה מה שהסדרה מלמדת על בנות:
– משוגעות.
– אלימות.
– חזקות.
– שונאות בנים.
– אוהבות בנים.
– שונאות בנים.
– חולות מין.
– חולות צומי.
– בעלות רגשות נחיתות.
– שונאות בנים.
– תלותיות.
– חסרות מודעות עצמית.
– שונאות בנים.

רבות מהבנות בסדרה הן ללא פנים, באופן מילולי (אין עיניים וזה). אולי היוצר המקורי רצה לרמוז דרך כך שלבנות אין אופי, אבל אני מרגיש שמתחת לכל הבדיחות מסתתרות שנים של התעללות (על-ידי בנות מן הסתם). מרבית רצח האופי הזה מבוצע אגב בסיום הפרקים, כאשר עולה מערכון קבוע בכיכובן של שלוש בנות שצריכות טיפול מיידי.


ובכל זאת, הסדרה מצחיקה. אין על זה עוררין. את 12 הפרקים ראיתי ביום אחד ונהניתי מכל רגע, ולהמשכיות בין כמה מהמערכונים יש השפעה חזקה יותר כאשר צופים בסדרה ברצף. רק חבל שהיא כל-כך קצרה; יש עוד מלא דיונים פילוסופיים אודות  משחקי מחשב ובנות שהייתי רוצה לשמוע מפי חכמי הסדרה. מי מכם שסיימו תיכון, ימצאו בסדרה הזו ערך נוסטלגי. מי מכם שכבר שם, ראו זאת שיעור לחיים. וכל אלה שבדרך: מדובר בקורס הכנה חיוני.


 הטוב: מצחיק וכאלה.
הרע: אם אתן בנות, כנראה שתמצאו את זה פחות מצחיק וכאלה.
והמכוער: וכאלה.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

(Daily Lives of High School Boys (данси ко:ко:сэй но нитидзё | יפן 2012 | קומדיה, לא אופרה | 12 פרקים | סטודיו Sunrise | מיוּ אירינוֹ [דאייסוקה מ-“D.N Angel”], טומוקאזו סוגיטה [גינטוקי מ-“Gintama”], קייניצ’י סוּזוּמוּרה [קאמוּי מ-“X”] | במאי: שינג’י טאקאמאטסו | יוצר מקורי: יאסוּנוֹבּוּ יאמָאוּצ’י

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם