Colorful

כולנו בני-אדם, ואחת הפריבילגיות כתוצאה מכך היא שלכולנו מגיעה הזדמנות שנייה; בין אם זה במועדי ב' במבחנים, ימי כיפור או חזרה לנקודת השמירה אחרי הפסד במשחק. ומה הייתם עושים אם הייתם מקבלים הזדמנות שנייה בחיים? רובנו היינו מודים למי שצריך להודות, אבל גיבור הסרט Colorful לא מתלהב מהעניין. אחרי שנשמתו מגיעה לכור המצרף – בתקווה להיוולד בגוף חדש כחלק מגלגול נשמות – מספר לו מי שנראה כמו ילד קטן ורוסי בשם פוּרה פּוּרה כי הוא, גיבורנו, עומד לקבל הזדמנות נוספת בגוף חדש, ואם לדייק – בגופו של מאקוטו קובּאייאשי, נער חטיבה שהתאבד (בין היתר בגלל שהוא דומה למרקו), ונשמת גיבורנו היא זו שתחליף את נשמת הנער. המשימה שלו היא להיזכר בפרק זמן של חצי שנה מה היו חטאיו של גיבורנו בחייו הקודמים, ובכך להצטרף למעגל החיים.

אם הסרט היה נעשה בידיים זרות, כנראה שהיינו מקבלים קומדיה שחולבת היטב את המצב בו אדם א' מתעורר בגוף של אדם ב', ושרשרת הטעויות המביכות שהדבר גורר. תשאלו את האמריקאים, אצלם זה כבר ז'אנר. Colorful, הבנתם, הוא לא כזה, כיוון שאין לנו מושג מי היה הגיבור שלנו בחייו הקודמים, ולא הוצגו בפנינו חייו של קובאיישי האמיתי טרם בלע שקית מלאה בתרופות. מדובר בסרט מינימליסטי, כאשר אנו יודעים בדיוק מה שקובאיישי החדש יודע ולא מעבר לזה. אפילו בסצנת הפתיחה של הסרט, בכור המצרף, אנו לא רואים ושומעים את פניו וקולו של הגיבור, והשיחה שלו עם פורה פורה היא מגוף ראשון, פשוטו כמשמעו.

הסרט עצמו מרגיש כמו סרט סינמטק, כלומר אתם בהחלט עשויים לאהוב אותו אם קצב עלילה איטי עושה לכם את זה. אין בו קצב התרחשויות מהיר, מה שמדהים למדי כיוון שפרק הזמן שהסרט מכסה בשעתיים הוא חצי שנה. Colorful מושתת על דיאלוגים, וההתמודדות של קובאיישי עם הסביבה לא פשוטה לעיכול; עליו להתמודד עם המטען הרגשי שנסע עמו הבעלים המקורי של גופו, שכלל הצקות ובדידות מתמשכת, ועם היחסים המורכבים בין בני המשפחה שהחלו אחרי – ולמען האמת גם לפני – ניסיון התאבדותו של קובאיישי. אֳם המשפחה מנסה לשמור על התא המשפחתי, דואגת לילדיה יותר מהכול ומוכנה לסבול מקובאיישי כל סוג של השפלה. אם כך, מדוע לו להתייחס אליה בצורה נבזית? כיוון שלפי פורה פורה, ניהלה האמא רומן, ובגלל שהיא לא אמו האמיתית, לא אכפת לקובאיישי 'להעניש' אותה על מה שעשתה. בכלל, הוא לא מרוצה מהעניין הזה של 'הזדמנות נוספת' – מה רע פשוט להמשיך לעולם הבא? אם הוא כבר כמעט הגיע אליו, יש לכך סיבה, ולחזור בפתאומיות לגוף של נער אומלל בן 14 שהתאבד זה כיף בדיוק כמו שזה נשמע.

אם להשוות את הסרט הזה למשהו, אז הוא מזכיר במידה מסוימת את הסרט של הארוהי. שם התעורר קיון לעולם שאינו מוכר לו, ודרך נקודת מבטו אנו נחשפים לתמונה המלאה. גם Colorful כזה, אך חסר לו מגע הקסם הזה שיהפוך אותו למיוחד באמת. שלא תבינו לא נכון, מדובר בסרט מקסים – האנימציה בשמיים, הגרפיקה עוצרת נשימה ומפורטת להפליא עד שהאִמרה 'אלוהים נמצא בפרטים הקטנים' מעולם לא הייתה נכונה יותר. אבל קשה שלא להרגיש שבידיים של מישהו אחר, למשל מאמורו הוסודה, הסרט היה נראה טוב יותר. לא פשוט להבין על מה חושב קובאיישי בחלקים רבים, ולהזכירכם הוא הגיבור. הסרט מדגיש עד כמה קובאיישי המקורי היה ילד סגור ומופנם עם חיים קשים, ומתבקש כי קובאיישי החדש יהיה שונה ממנו. אך למעט מספר רגעים משעשעים בהם הוא עוטה על עצמו לוּק של ערס, קובאיישי החדש מופנם לא פחות ובנוסף להכול עצבני. חוץ מזה, יש בסרט מספר דמויות ממש אבל ממש מעיקות.

הראשון הוא אחיו הבכור – סטודנט מצליח בעל עתיד מזהיר מעבר לפינה, אבל עם הבעת פנים של עגבנייה (וגם האישיות זהה). מנסים להציג אותו כאגוצנטרי, מה שלא מפתיע בכלל כשזה מתברר בסוף כדבר לא נכון, ובמקום לתת דגש חזק יותר על היחסים בין האחים – בחרו להתעלם מהם במופגן (ולא שחשבתי כי הם יהיו החברים הכי טובים, אבל לפחות שיריבו או משהו), ואז מצפים מאיתנו לקבל את הג'סטה היחידה שהעגבנייה הזו עושה בסוף הסרט. דמות נוספת מעיקה אף יותר היא זו של חברתו לכיתה ושותפה לעניין ההצקות. רק שבמקרה שלה זה מגיע לה; היא מעצבנת יותר מהנודניקים האלה – שצריכים לקבל עונש מוות – המנפנפים בידיים שלהם ס"מ מול הפרצוף שלך וצועקים "אני לא נוגע בך, מותר לי, האוויר שייך לכולם". רוב הסרט היא מתעלקת על קובאיישי, מנסה לקרוא אותו ומציקה לו ללא הרף. קובאיישי מת שהיא תעוף לו מהפרצוף, והוא אפילו אומר לה "עופי לי מהפרצוף", מה שלא עוזר כמובן עד שמגיעה סצנה בה הוא סוג-של-כמעט-אבל-לא-ממש מנסה לאנוס אותה. אם אני אגיד שמצאתי את הסצנה הזו מעניינת, עשויים לפרש אותי לא נכון, לכן אשתוק כאן.

קובאיישי – זה החדש – נכנס לדיכאונות כמעט-קליניים בקלות רבה מדי. הוא לא מנסה לרגע להבין את המצוקה שאימו שרויה בה, וההתנהגות שלו כלפיה חוצה גבולות. אבל אם ישנם רגעים בהם הוא יוצא מלך, זה עם נערה מהשכבה בה הוא מאוהב. רק שלה יש שריטה עמוקה – היא שוכבת בבתי מלון זולים עם גברים בגיל העמידה כדי לקבל כסף (מה שקרוי בישראל 'זונה'). ובכל זאת, האלוף לא נרתע מהגילוי המרעיש, אם כי הוא מנסה להוריד אותה מהתחביב השנוי במחלוקת. הוא אף מסרב להזדמנות פז לעשות לה את אותו הדבר, ובחינם. רק עם אותה נערה הוא נשמע חכם, מדבר לעניין ובוחר החלטות ספונטניות שמעלות את מפלס המגניבות שלו.

מדובר בסרט השני של אותו צוות שעשה את Summer Days With Coo. אותו לא ראיתי, אבל אומרים סרט טוב. הבימוי נפלא והעיר הגדולה והטבע נראים חיים יותר מתמיד, משהו שאני אומר בהרבה ביקורות לאחרונה. כנראה שזה מצביע על מגמת שיפור בתעשיית סרטי האנימה. על אף היותו מעט ארוך, שעתיים וקצת, הצליח הסרט להשאיר אותי ערני ועם ציפייה דרוכה לסיום הדרמטי שהבטיחו כבר בהתחלה. אם יש לכם משהו יותר טוב לעשות, דחו אותו למועד מאוחר יותר ולכו לצפות ב-Colorful. הזדמנות שנייה הוא לא צריך, הוא קולע בול כבר בראשונה.

Colorful | יפן, 2010 | דרמה, בכי | 126 דקות | סטודיו Sunrise | במאי: קייניצ'י הארה