Chihayafuru 3


ספויילרים לעונה הראשונה והשנייה.


כאשר הסתיימה העונה השנייה של Chihayafuru היו בסך-הכל שבעה סרטים ב-MCU, רק שתבינו מה המשמעות של “שבע שנים”. כלומר, אתם יכולים להבין מדוע איש לא ציפה לעונה נוספת של Chihayafuru בחלוף כל-כך הרבה עונות (וסרטי מארוול). לכן, כשביום בהיר אחד, יצאה הכרזה כי עונה שלישית נמצאת בדרכה אלינו, אני מודה – לא ידעתי כיצד להרגיש; זכרתי שאהבתי את האנימה עד כדי דמעות, אך חלפו כל-כך הרבה מים מתחת לגשר עד ששכחתי מדוע, בשם אלוהי הקארוטה, פיתחתי  כזו אהבה כלפי אנימה אודות משחק קלפים שמבוסס על שירה יפנית.

לחדשים או לבעלי הזיכרון החלש, Chihayafuru עוסקת בקבוצת תלמידי תיכון שנכנסו חזק לתוך עסקי תחרויות קארוטה – משחק קלפים יפני בו כל קלף מכיל פואמה מתוך 100 פואמות ידועות. קורא קלפים עומד בצד ומקריא את אותן פואמות בסדר רנדומלי (זה נשמע כמו מואזין) ועל המתחרים לתפוס ראשונים את הקלף שמוקרא כעת. נשמע פשוט, לא? אבל המשחק דורש זריזות ידיים של נינג’ה, זריזות עיניים של… לא יודע, גם נינג’ה, ושמיעה ממש טובה (וכמובן שעל המתחרים לזכור בעל פה 100 פואמות יפניות). עבור השחקנים המיומנים ביותר, שליש הברה של המילה הראשונה בכל פואמה היא די והותר כדי לשעוט כמו אריה רעב לעבר הקלף הנכון, וזה די מטורף. סדרות ספורט נוטות, לרוב, להקצין את הענף בו הן עוסקות (מי יותר, מי  עוד יותר) אך צפייה במשחק קארוטה אמיתי מלמדת אותנו כי וואלה, החבר’ה האלה פסיכים ומוכשרים גם במציאוּת.

העונה השלישית ממשיכה מהנקודה בה עצרה השנייה, וזה עניין… מבאס. שבע שנים עברו, בחייאת. נראה לכם שאני זוכר משהו? העונה ממשיכה לצערי כאילו Chihayafuru נפרדה מאיתנו רק לפני חודש; אין תקציר נורמלי של אירועי הפרקים האחרונים או “דיבור אקספוזיציה” (אתם יודעים לְמה הכוונה: “הו, משה! אחיו הבכור של החבר שלי בראד מהתיכון, מה שלומך? לא ראיתי אותך מאז ששיחקנו קארוטה במתנ”ס במזכרת בתיה לפני שבועיים. לא מאמין שהבסת אותי יא’בן בליעל”). לא ולא, הדמויות מדברות בעמימות על תכניות ואסטרטגיות שרקמו לפני יום – רק שעבורנו הצופים חלפה תקופת שמיטה.

החדשות הטובות הן שכל עוד אתם אנשים עם תפקוד קוגניטיבי סביר, תוכלו אט אט להרכיב את התצרף. עד בערך הפרק השלישי הבנתי פחות או יותר מי נגד מי, ועד הפרק השישי נזכרתי גם מדוע הסדרה הזו אדירה – וזה לא (רק) בגלל הספורט.

גיבורת הסדרה, צ’יהאיה, היא לא הדמות הראשית הטיפוסית בשכונה. היא אמנם מוכשרת בקארוטה אבל היא לא פתית שלג מיוחד. כלומר היא כן, אבל כולם סביבה פתיתי שלג מיוחדים, מה שהופך אותה לסתם פתית שלג. קיצר מה שאני מנסה לומר זה שכולם בסדרה מוכשרים, והיא חייבת לעבוד קשה אם היא רוצה להוכיח עצמה בעולם הקארוטה התובעני, בעיקר כשבאותה זירה מקצועית מתקדם בהיררכיה הקארוטאית אראטה — ידידהּ משכבר הימים ואחד הכשרונות הגדולים בענף. בסוף עונה 2 צ’יהאיה וחבריה במועדון בית הספר זכו בתחרות הארצית של בתי-הספר (את זה דווקא זכרתי!) ועונה 3 מופנית כעת לקריירות האישיות שלהם. חלומה הגדול של צ’יהאיה, ואת זה קשה לשכוח, הוא להיות מלכה. לא מלכה בקטע של “אני לא עובדת אלא עובדים בשבילי” אלא זה תואר שניתן לאלופת הקארוטה הנוכחית (ו-“מלך” זה תואר זהה, רק לחסרי אסטרוגן). כדי לעשות כן, היא חייבת לנצח בטורנירים רשמיים, עניין בעייתי כאשר אַת תלמידת תיכון עם מחוייבות לספסל הלימודים.

מנגד, טאיצ’י, חבר הילדות של צ’יהאיה ומבחינתי הגיבור האחר של הסדרה (ובעונה הזו הדבר נכון יותר מתמיד) קרוע בין שני עולמות; הוא בסוף השנה השנייה בתיכון והוא עתיד לפנות ללימודי רפואה. על כן משחקי קארוטה, איך לומר, לא אמורים להיות בראש מעייניו. אך טאיצ’י שלנו ממשיך בכל הכוח עם ספורט הקלפים, כי אם לא עכשיו אז מתי? כשהוא יהיה רופא?

מאז ומתמיד טאיצ’י חי בעולם פנימי משלו, אך לאורך העונה אנו חוזים כיצד הוא מנתק עצמו חברתית משאר בני קבוצתו. הוא לא מעדכן איש בתכניותיו האישיות והוא עובר ייסורים 24/7. למעשה, טאיצ’י  נולד להתייסר. אהבתו לצ’יהאיה אינה סוד אך הוא לא מוכשר מספיק כמו אראטה, מה שאומר כי הפּריטי-בוי שלנו מסתובב עם רגשי נחיתות שרק הולכים ומתעצמים. אני די בטוח כי הוא משחק קארוטה על-מנת לחזק את האגו השברירי שלו, ויש לי ספקות אם הוא בכלל אוהב את המשחק (ואם כן, יש לו דרך נוראית להראות זאת).

אמרתי לא פעם שבמשולש האהבה הלא-מעודן של הסדרה (צ’יהאיה-אראטה-טאיצ’י) עודדתי את צ’יהאיה וטאיצ’י. טאיצ’י הוא תמיד זה שנכח לצידה של צ’יהאיה ואיתגר אותה להתפתח. חוץ מזה שהוא חתיך, אמיד, רופא לעתיד ויש לו את הקול של מאמורו מייאנו, אז מה יש לא לאהוב? אך בשבע השנים שחלפו מהעונה הקודמת, חדלתי להיות פקאצה בת 12 ואני מודה שהתחלתי, איך לנסח בעדינות, לסלוד מההתנהגות הבכיינית שלו. אל תטעו, אני עדיין מעדיף את טאיצ’י על פני אראטה (בעיקר כי אראטה מלהיב אותי כמו בצל ירוק) אבל בחייאת, בן-אדם — תפסיק להסתובב עם פרצוף של  “כל בעיות העולם מונחות על הכתפיים שלי”.

אולי אני אכזרי מדי, סך-הכל טאיצ’י הוא תלמיד תיכון מבולבל ומאוהב – וזה לא שאתם ואני היינו חכמים יותר – אבל טאיצ’י היחיד בסביבה שלו שמתנהג ככה. זה, וואלה, מעיק. סאגת הייסורים שלו מגיעה לשיא בסיום העונה, וכן – מה שקורה בפרקים האלה טורף את הקלפים, מרגש, מפעים ויגרום לכם להתפתל בכורסה; אבל זה כמו לראות פיצוץ מרהיב שיכול היה להימנע אם אנשים היו מפעילים את השכל.

טוב, נחזור לקארוטה. מבחינה מקצועית, הספורט נראה מדהים: התחרויות נמתחות עד נקודת הקצה, ולא פעם תוצאת הסיום הפתיעה אותי לחלוטין. העונה הקודמת עסקה, רובה ככולה, באותו טורניר בתי-ספר ארוך, ולכן היא עדיין לוקחת בהליכה את עניין המתח (אני זוכר שבפרקי הסיום של עונה 2 כמעט שברתי את הטלוויזיה מרוב התרגשות) אך הטורנירים המהירים-יותר של העונה השלישית מאפשרים, באותו פרק זמן, לדחוף מגוון רחב יותר של תחרויות: משחקי ידידות, אימונים, טורנירים רשמיים, משחקים על התואר ועוד. בעונה הזו מבינים למעשה עד כמה רחב היקף משחק הקלפים העתיק הזה. רק חבל שאף שחקן לא מקבל שכר על היותו מתחרה קארוטה מקצועי (בניגוד לשוֹגי). תארו לכם כמה גבוה יכול היה הענף להגיע אם השחקנים לא היו צריכים להתרכז בעבודות אחרות.

מיותר לציין כי ויזואלית האנימה נראית יוצא מן הכלל. סטודיו Madhouse אולי כבר לא מה שהיה פעם (חכו לביקורת על העונה האחרונה של Ace of Diamond, ייכתבו בה מילים קשות על איכות ההפקה) אך למזלו של האולפן, מוריו אסאקה [“סאקורה לוכדת הקלפים”, “נאנה”] הוא אחד הכישרונות האחרונים שטרם עזבו את שורותיו, ואני שמח שגם אחרי כל העשורים שהוא נתן ב-Madhouse, סדרות האנימה שהוא מביים נראות נהדר.

נותר רק לקוות שהעונה השלישית אינה סוף הדרך עבור האנימה. העונה השנייה הסתיימה לפחות בנקודה שאפשר להגדיר כאופטימית, אך העונה השלישית מותירה בסופה ערפל קודר, ואם לא תהיה עונה רביעית זה יאכזב  מאוד. אבל היי, לפחות נזכרתי שוב מדוע אני אוהב את הסדרה הזו!


הטוב: אנימה שמוכיחה כי ניתן ליצור סדרת ספורט איכותית ודרמטית גם ממשחק קלפים.
הרע: טאיצ’י זקוק לכאפה או שתיים.
והמצחיק: במהלך העונה מדברים על כך שערוץ הטלוויזיה הציבורית NHK לא ישדר את טורניר הגמר משום שסטרימינג זה העתיד. Chihayafuru משודרת ב-NHK!

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

Chihayafuru 3 | יפן, 2019-2020 | דרמה, ספורט, קומדיה, עלי סאקורה נושרים | 24 פרקים | סטודיו Madhouse | אסאמי סטו [לאן מ-“Rinne no Lagrange”], מאמורו מייאנו [לייט מ-“Death Note”], יושימאסה הוסוייה [נזומי מ-“No.06”], איי קאיינו [אינוֹרי מ-“Guilty Crown”], טוֹאוּרוֹ נארה [סאקוּ מ-“BECK”], טסובאסה יונאגה [רְן מיהאשי מ-“Ōkiku Furikabutte”] | במאי: מוריאו אסאקה [“Card Captor Sakura”, “NANA”, Chobits”, “Gunslinger Girl”] | יוצרת מקורית: יוקי סוּאטסוּגוּ


לקריאה נוספת:
 Chihayafuru [ביקורת על העונה הראשונה]
Chihayafuru 2 [ביקורת על העונה השנייה]

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. Avic אומר/ת

    ביקורת נהדרת שהגיעה בזמן!
    אני לגמרי מספיק נואש בבידוד בשביל לצפות בסדרה על משחק קלפים עם פואמות יפניות 🙂

  2. Onigiri אומר/ת

    גם אני התחלתי את העונה בכך שהלכתי לאיבוד כי מי באמת זוכר צמה היה והייתי צריך קצת יותר משלושה פרקים אבל לאט לאט זה הגיע.
    גם ממש אהבתי את העונות הקודומות וכך גם את זאת.

    לא זוכר יותר מידי מה הרגשתי אחרי העונות הקודמות אבל כן היה זכור לי שאהבתי אותן וגם את זאת אהבתי.

    ביקורת נהדרת וקולעת.
    למרות שאני מחבב יותר את ארטה מאשר בצל אבל כמו שאומרים על טעם וריח.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם