Carole & Tuesday

"קרול וטיוזדיי" (או "Carole & Tuesday" מחוץ לממשק העברי של נטפליקס) היא אחת מסדרות האנימה הכי מהנות שראיתי: היא מוזיקלית, מצחיקה, מרגשת ונראית די טוב. אמנם היא רוויה בקלישאות, קיטש וקאמפ אבל היא לחלוטין לא סדרת גילטי פלז'ר – בכל זאת, עומד מאחוריה יוצר "קאובוי ביבופ" שיניצ'ירו וואטנאבי, אחד האנשים המוערכים בתעשייה. אם יצאה  לו סדרה קיטשית, הוא כנראה התכוון לכך.

ובכל זאת, וואטנאבי, חיים שלי כפרה — קצת ללטש את התסריט היה הורג אותך?

טיוזדיי, בת עשירים, בורחת מהאחוזה בה מתגוררת על-מנת לנסות מזלה בעיר הגדולה. בתור מה? מוזיקאית, כמובן (זו סדרה על מוזיקה אם עוד לא הבנתם, תהיו איתי). בעיר הגדולה סן פרנסיסקו אלבּה היא פוגשת את קרול – צעירה מקומית ובודדה שמנגנת על קלידים ומגרדת כסף מעבודות מזדמנות. השתיים נהיות BFF תוך כלום זמן ופועלות להצליח בעסקי המוזיקה.

עניין פעוט ששכחתי לציין הוא שעלילת "קרול וטיוזדיי" מתרחשת במאדים. כוכב הלכת האדום בגרסתו פה עבר תהליך הארצה חלקי (אחרת כולם היו מתים) ובכל זאת לא הבנתי את הרעיון הגדול; העלילה יכלה להתרחש בכדור-הארץ ולא היינו מרגישים בהבדל.

לעומת זאת, העתיד בולט פה למדי: לצד הנִסיון של קרול וטיוזדיי להצליח בתעשייה, דוגמנית בשם אנג'לה מעוניינת להשתלב גם היא בנוף המוזיקה, ולשם כך היא חוברת אל מפיק מוזיקלי גאון שמשתמש באינטליגנציה מלאכותית למנף את הקריירה של אנג'לה.

"קרול וטיוזדיי" יכלה לעסוק בהבדלים בין מוזיקה אותנטית שבאה מהלב לבין כזו שנוצרה על ידי אלגוריתם. יכלה – אבל בחרה שלא. למעשה יש הרבה דברים ש-"קרול וטיוזדיי"  רוצה לעשות אך משתפנת או עושה זאת חצי קלאץ'; אחד מצירי העלילה המרכזיים בסדרה עוסק בתושביה המהגרים של מאדים, אלה שהגיעו מכדור-הארץ רק בשנים האחרונות וכעת עולה הרעיון לגרש אותם, הכל במסגרת קמפיין פוליטי מכוער. אם זה מזכיר לכם משהו אתם לא לבד, ולאורך הסדרה תמצאו הקבלות רבות לממשל טראמפ. עכשיו, אם זה היה קורה במסגרת אנימה אחרת אז ניחא, אבל "קרול וטיוזדיי" היא סדרת Feel Good שכל דמויותיה אנשים טובים ותמימים. הרי לא מעט גבות יורמו אם, למשל, הטלטאביז ידברו על הסכם ההסגרה בין הונג קונג לסין. שאפו ל-"קרול וטיוזדיי" שרצתה לעורר מוּדעוּת, אך עדיף היה לוּ הייתה מתמקדת בְמה שהיא טובה – על אחת כמה וכמה כאשר אותו קמפיין פוליטי, קמפיין שנבנה לאורך פרקים רבים והובטח כי יגיע לכדי פיצוץ, מסתיים בשיחה בת דקה אותה ניתן לסכם ב-"אופס. אז… מה העניינים ככה?".

אשתדל אבל לא לזקוף לרעתה את העניין. מרבית הפרקים אפיזודיים ועוסקים בנִסיון כזה או אחר של הבנות להצליח – בין אם באמצעות הפקת קליפ שיוצא משליטה (בפרק קרוסאובר מפתיע עם "Space Dandy", גם היא סדרה של וואטנאבי), המופע הראשון של הבנות מול קהל או הנִסיון להצליח במסגרת תכנית כישרונות – שזה אגב האלמנט הכי לא הגיוני פה: שתי מוזיקאיות משתתפות בריאליטי והן  עדיין מוערכות בתעשייה? אוקי, פ'סדר.

"קרול וטיוזדיי" הביאה לאורך 24 פרקיה כמה מהשירים והביצועים הכי יפים שיצא לי לשמוע בסדרת אנימה כלשהי, סדרה שיצאה מגדרה על מנת לגרום לנו להאמין כי אנו צופים באמנים אמיתיים: בין אם זה השימוש בשיטת רטרוסקופינג כדי להנפיש כוראוגרפיה או העובדה כי זמרים וכותבי שירים אמיתיים אחראים על הפן המוזיקלי: מלחין הסדרה הוא הזמר הקנדי מוֹקי (לא להתבלבל עם היעני-זמר הישראלי מוּקי) וסצנות השירה של קרול, טיוזדיי, אנג'לה ושאר הדמויות מבוצעות על-ידי זמרים אמיתיים, ובהם כריס קאמינגס, הראפר ת'נדרקאט, ג'סיקה אשלי, דנזל קארי ואחרים. שיעשע אותי כל פעם מחדש לשמוע דמות מדברת יפנית שוטפת ולפתע שרה כמו סלין דיון, אך צחוק בצד: "קרול וטיוזדיי" בונה תרבות פופ עשירה על בסיס עולם הפופ והרוק שלנו, עם אינספור אִזכורים לאמנים ויצירות אמיתיות (כל פרק בסדרה קרוי על שם שיר ידוע מהמאה העשרים) והיא עושה זאת בחן ובמקצועיות (או במקרה הספציפי הזה, בלי שום חן. אבל אתם חייבים להודות כי זה השיר הכי טוב ששמעתם בימי חייכם).

כל זה לא היה עובד בלי השימוש הנבון בתרבות עכשווית. קרול וטיוזדיי מעדכנות בתדירוּת את האינסטגרם העסקי שלהן (חשבון אגב שקיים במציאוּת) ומשתתפות בפסטיבלים ידועים שקיימים גם אצלנו, דוגמת South by Southwest. אפילו הגראמי קיים שם במאדים, ובאחד הפרקים אנג'לה אף משתתפת ב-"73 שאלות" של מגזין ווג. אני מספר את זה רק כדי שתבינו עד כמה רחוק הלכו יוצרי הסדרה כדי לבנות עולם פופ אמין. אך נשאלת השאלה מדוע אינסטגרם נראית ועובדת אותו הדבר בדיוק גם בעתיד הרחוק ובמאדים, וכאן אני חוזר לתהייה מתחילת הביקורת: האם מאדים באמת הכרחי פה? אולי רק עבור קו העלילה של המהגרים, אבל את זה ניתן היה להעביר בסיפור שמתרחש בעולם שלנו (הידעתם שיש מהגרים גם בתוך כדור-הארץ?).

אוקי שוב נהייתי שלילי. "קרול וטיוזדיי" היא לא סדרה שרואים כל יום, לא במדיוּם האנימה. היא מתרחשת בעתיד ובכוכב לכת אחר, אך זמן רב לא נתקלתי בסדרה שמרגישה כה אותנטית מבחינה תרבותית. אז נכון, יש לה אמירה פוליטית של ילד בן 10 והיא מציגה את תעשיית המוזיקה – על שלל אמרגניה ומנהליה – כאנשים מקסימים עם רצון טוב (ולא כמו הגיהינום רווי השקרנים שהיא במציאוּת). אבל לא אכפת לי כי נהניתי – בין אם מהמוזיקה, החוויות, הבדיחות והרגש. נכון, היא לא "קאובוי ביבופ" אך היא גם לא מתיימרת להיות (אני אגב לא 100% בטוח מה מידת המעורבות של וואטאנאבי כאן. יש לו קרדיט של "במאי בכיר" אך נראה כי מוֹטוֹנוֹבּוּ הוֹרי עשה את רוב העבודה). הסדרה לא עושה הכל נכון, אבל את מה שכן – היא נותנת עבורו 150%.


הטוב: מוזיקה טובה; עולם פופ עשיר ומגוון; קלילה ומהנה; כמות פסיכית של מדבבים ידועים בתפקידי אורח.
הרע: מגמגמת פוליטיקה באופן מביך; מספר קווי עלילה שהתחילו ונשכחו.
והמכוער: לא אגיד מי אבל יש דמות שליטרלי מתה ומופיעה 8 פרקים אחר-כך כאילו כלום.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

Carole & Tuesday [קרול וטיוזדיי] | יפן, 2019 | 24 פרקים | דרמה, מד"ב, מוזיקה, Fucking Bullshit | סטודיו Bones | קאנה איצ'ינוסה [יוּזוּריהא מ-"Dr.Stone"], מיוּרי שימאבוּקוּרוֹ [יוּנה מ-"Yuragi-sō no Yūna-san"], סוּמירְה אוּאְסאקה [שאלטיר מ-"Overlord"], אקיוֹ אוֹהטְסוּקה [בּאטוֹ מ-"Ghost in the Shell"], מיוּ אירינוֹ [סיוראן מ-"Tsubasa: Reservoir Chronicle"], קנְיוּ הוֹריאוּצ'י [פּיין מ-"Naruto Shippuden"], הירוֹשי קאמייה [שינג'י מ-"Fate/stay night"], מאמוֹמוּ מייאנוֹ [לייט מ-"Death Note"], מאיה סאקאמוֹטוֹ [קְרוֹנה מ-"Soul Eater"], מגוּמי הייאשיבּארה [ריי מ-"Neon Genesis Evangelion"], מיסאקי קוּנוֹ [הוֹק מ-"Nanatsu no Taizai"] | תסריט: איה וואטנאבי | במאי: מוֹטוֹנוֹבּוּ הוֹרי | במאי בכיר: שיניצ'ירו ווטנאבי

לקריאה נוספת

התגובות נעלות