Boku dake ga Inai Machi

סָאטוֹרוּ פוּג’ינוּמָה הוא מנגקה (מאייר קומיקס) כושל בן 29 שעובד כשליח פיצה בשנה הרחוקה שהיא 2006. סאטורו שלנו לא יודע כיצד או מדוע – אך כשאסון עתיד לקרות בסביבתו, חוזר גיבורנו מספר דקות בזמן כדי למנוע ממנו להתרחש.

למרות שכך זה נראה בתחילת הדרך BokuMachi אינה סדרה על אחד שמונע מאסונות להתרחש: חייו משתנים כאשר ערב סגרירי פוקדת את סאטורו טרגדיה אישית ומיד לאחר מכן והוא שב אחורה בזמן. אלא שהפעם הוא לא מגיע לתקופה בה הקפה של השכן עוד היה חם, אלא לתקופה בה הפרה ממנה לקחו את החלב עבור הקפה הייתה עדיין עֶגְלָה. או במילים אחרות – 1988 (ולצורך כך באמת חיפשתי בגוגל מהו אורך חיים של פרה).

נתתי הרגע על מגש של כסף את הטוויסט של סוף הפרק הראשון, זה שגרם לי – ולרבים אחרים – להתמכר לסדרה, ועשיתי בחוכמה שנמעתי מהטריילרים, הפוסטרים וכל חומר שיווק אחר – משום שכל אלה מסגירים את העובדה שהסדרה מתרחשת ברובה הגדול בעיירה צפונית שקטה בשנת 1988 (Fun Fact: כך גם הסרט “פארגו”). 

סאטורו כעת מוכרח להבין מה קרה ב-1988 שהוביל לטרגדיה ב-2006 אותה הוא חייב למנוע מלהתרחש, ואת כל זה עליו לעשות בגוף של ילד בן 10. אהבתי במיוחד ניואנס קטן ובו אנו שומעים עדיין את מחשבותיו של סאטורו הבוגר, וזהו רק פרט קפדני אחד מיני רבים עליו הסדרה שומרת. בדומה לדרמות כבלים איכותיות, גם BokuMachi מלאה ברמזים מטרימים באמצעות עבודת בימוי יוצאת דופן; זהו סיפור מתח שמביא את הצופים לשים לב למבטים שאינם במקום ולמשפטים שיוצאים לדמויות מהפה. אך יותר משהיא מותחת BokuMachi שומרת על הִלה ייחודית: החורף עוטף את העיירה מכל עבר, מה שמאפשר לאווירה שלווה לחדור אל הצופים. יש אולי תעלומה לפתור, אבל החלק המהנה בסדרה זו הדרמה והחברים עמם סאטורו מחזק את הקשר בין כל השלג והעננות האפורה.

הביצוע הנהדר של האנימה תרם לתחושת ההחמצה שלי ממנה; פרקים הסתיימו באופן שגרם לי לרצות עוד מנה ועוד מנה, כך לכל אורכה: האכילו אותנו צלעות טלה עסיסיות פרק אחר פרק, הבטיחו לסיום כבד אווז, אך קיבלנו בסוף ביסלי גריל. ואין לי בעיה עם ביסלי גריל, חטיף בסדר, אבל זה לא כבד אווז. כבד אווז זוכרים להרבה זמן. ביסלי גריל לא. מה שאקח איתי מ-BokuMachi זה את האווירה, המתח, הקונספט… אבל לא את הסיום. וחבל, כי יש לה את הפוטנציאל.

לא קראתי את המנגה ואני מכיר את כל הטענות ש-‘חתכו דברים’ ולמען האמת, לא כזה אכפת לי מה הסיבה: במאי טוב ועורך עם ניסיון יכולים לעשות ניסים ונפלאות גם אם גוזרים עליהם מסגרת של 12 פרקים (בעיקר עבור מנגה שזקוקה ליותר). ובסופו של דבר הבעיה שלי עם הסיום הם לא הדברים שלא ראיתי, אלא הדברים שכן ראיתי. ומה שראיתי הוא סיום נחמד, באמת שנחמד, עבור סדרה שהייתה — עד אותה נקודה — יצירת מופת. וזה קצת באסה.

זה לא אומר שהיא לא שווה את זמנכם. היא שווה את זמנכם וחצי. המגרעה הזו לא מונעת ממנה להיות אחת מסדרות האנימה היותר-מוצלחות שעלו בשנים האחרונות, ואין לכם אף תירוץ לדלג עליה אם אתם מתכננים במקום זאת להרים איזו סדרת זבל (כמו מה שהדבר הזה לא יהיה. הסיפור הזה חוקי בכלל?). ועצם העובדה ש-Boku dake ga Inai Machi היא רק אחת מתוך מספר לא רע של סדרות איכותיות עמן פתחנו את 2016, אפשר לומר שאנו נמצאים במצב יחסית לא רע וכדאי לשלוח למישהו זר פרחים. לא יודע למי, אבל כדאי.


הטוב: סדרת מתח איכותית עם קונספט נהדר; מרתקת ועם קאסט איכותי של דמויות.
הרע: הסיום לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שהאנימה הציבה לעצמה.
והמכוער: תורידו קלשונים, כי לא טעמתי ולא אטעם כבד אווז. אני יודע שזה שגוי מוסרית, פשוט חיפשתי דוגמה לגורמה וזה כל מה שאני מכיר.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

[Boku dake ga Inai Machi [ERASED | יפן, 2016 | 12 פרקים | סטודיו A-1 Pictures | מותחן, מסתורין, דרמה, מסע בזמן, פרפר | שינוֹסוּקה מיטסוּשימָה, טָאוֹ טְסוּצ’יָה, צ’ינָאטְסוּ אָקַסאקִי, אָאוֹי יוּקי, מִינָאמִי טָאקָאיָאמָה, יוׁ טָאיצִי | במאי: טוֹמוֹהיקוֹ איטוֹ | יוצר מקורי: קיי סָאנְבֶּה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם