בליץ’: סיפור אהבה

שלום אנשים.
שמי YOD ואני חבר טוב של רם מזה שנים רבות. בימים אלה רם ואני סובלים אחד את השני 3 פעמים בשבוע במקום שנקרא “היי קיו בגרות ופסיכומטרי” (בחלק של הפסיכומטרי), מה שהביא את רם העסוק לבקש ממני לעדכן באופן חד-פעמי במקומו. כמוהו, אני אוטאקו זה זמן רב, על אף שכיום נדחק אצלי התחביב לשוליים, ועל מנת שאני אצפה בסדרה חדשה במלואה עליה להדהים אותי בפרקיה הראשונים.

על כל פנים זה לא “חיים שכאלה”. באתי היום כי ברצוני להביע את דעתי על אחת הסדרות – בין אם תרצו או לא – שהייתה סוג של סמל עבור רבים מאיתנו, אם לא כולנו, החל משנת 2004 – בליץ’.

בליץ’ היא מסדרות האנימה והמאנגה האלו שאין אחד מביניכם שלא שמע עליה, ואני מניח שחלק גדול מכם ראה או לפחות קרא חלקים מבליץ’. זה עתה שודר פרק 310 אשר נחשב בעיני ובעיניי רבים לפרק סיום הסדרה. באופן עקרוני, ייתכן שאנו צודקים ובאמת היה זה הפרק האחרון בסדרה, אך בפועל המונח “המתת חסד” לא נפוץ במיוחד ביפן, או לא בביתו של קובו טיטה לפחות, ומשום מה – ואל תשאלו אותי למה – אין לי שמץ של מושג למה הסדרה הזו עדיין ממשיכה, הן במנגה והן באנימה. אז כמו שרם כבר יודע לעשות, הבא נבצע ניתוח לאחר המוות (שאמור היה לקרות) לבליץ’, מנקודת המבט שלי.

הייתי אז בן 16 וחצי והיה זה בקיץ שלפני כיתה י”א, עוד כשתכנית ההתנתקות הייתה רק רעיון. אחי הגדול חפר לי לראות סדרה חדשה בשם בליץ’, ותהיתי באמת מה זו הסדרה הזו שכל העולם מדבר עליה. יש בה איזה ג’ינג’י עם קימונו שחור וחרב ענקית (אגב, מחקרים הוכיחו שגודל החרב אינה מדד לגודל איבר המין) שנלחם ביצורים מפלצתיים על מנת להגן על עירו. כל זאת כשברקע בחורה ג’ינג’ית בעלת חזה מכובד, איזה בחור שחום עם סיפור סבא לא מעניין, קויינשי שיורה חיצים וחולק קול עם סאסקה מנארוטו, חתול שחור מדבר ובעל חנות מטורף. ואם שכחתי מישהו – למי אכפת?

כיוון שאני מניח שמי שקורא את הטקסט הזה מכיר פחות או יותר את כל הסיפור, אין לי צורך לגולל אותו שוב. זאת גם לא המטרה שלי, אלא להביע את דעתי האישית על חלקיה המרכזיים של הסדרה ומה שהביא בסופו של דבר לנפילתה, ואני מאמין שרובכם חושבים דומה לגבי מה שאני עומד לכתוב. בפרקים הראשונים (עד לפרק 16 אם אני זוכר נכון) לא היה הבדל בין העלילה בבליץ’ לבין סדרת וואנאבי מאהו שוג’ו רק עם גבר בתפקיד הראשי. אלא שלאחר מכן הגיעה נקודת המפנה, בה קובו טיטה הכריז: “אני מצטרף לקדימה!” (תמחקו את זה), “הגיע הזמן להתחיל את הסדרה האמיתית!”.

הרגע המכונן הוא בו רוקיה השיניגאמית  נאסרה כנגד רצונה על ידי אחיה ביאקויה וסגנו רנג’י (בהוראת סול סואסייטי כמובן) והואשמה בהפרת זכויות היוצרים של השיניגאמים, או במילים אחרות – העניקה כוחות שיניגאמי לבן תמותה. ועל כך היא חייבת להיענש, ושלושה חודשי שירות לא יספיקו, אלא נגזר עליה גזר דין מוות מכוער במיוחד – להיצלות על ידי ציפור אש ענקית בשם סוקיוקו.

מההחלטה בה איצ’יגו בוחר לא לתת לזה לקרות ולהציל את רוקיה – הסדרה החלה, והחלה בגדול! ברגע ההוא נפתחה הסאגה שנחשבת עד היום לאחת הטובות בעולם האנימה: סאגת סול סוסאייטי. איצ’יגו עבר אימונים מפרכים אצל אורהרה על מנת ללמוד יכולות קרב בסיסיות של חרב הזאנגטסו שלו, ולאחר מכן יצא איצ’יגו עם חבריו לסול סוסאייטי לחלץ את רוקיה.

ההרפתקה האדירה של איצ’יגו וחבריו בסול סוסאייטי באיזור סיריטיי (של הגוטיי 13) תוארו בפרקים מצוינים, מושכים, נהדרים ועתירי תקציב. המעריצים קיבלו מנות גדושות באקשן, קרבות טובים, גילויים חדשים על עולם השיניגאמים, וכל זאת עם סאונדטראק נהדר, עלילה מטורפת, מתח רב ואף פוליטיקה פנימית בתוך הגוטיי 13.

עם התקדמות הפרקים העלילה נהייתה אינטנסיבית ויותר ויותר, עד שהגיעה לשיאה ברגע בו איצ’יגו רכש את יכולת הבנקאי וחילץ את רוקיה שניה לפני שהפכה לגוש פחם. אין אחד מבין הצופים שלא זוכר את הקרב המצוין בין אי’ציגו לבין ביאקויה, ואתם מומלצים לצפות בו שוב דרך היוטיוב. בכלל, התפלגות של הגוטיי 13 למחנה התומכים בהוצאה להורג והמתנגדים לה יצר גם כן קרבות מעולים בין הקפטנים.

ואז הגיע פרק 60. בפרק הזה קרה הדבר ששינה את פני הסדרה כולה: מעברה ועד עתידה. נחשפנו בפרק הזה לטוויסט שהוריד את לסטות כולנו לרצפה מרוב שוק, כאשר אייזן סוסקה, מפקד יחידה 5, עד לאותו רגע דמות שולית בעלילה (כל כך שולית שאפילו הוחלט לרצוח אותו באמצע סאגת סול סוסאייטי) הפך להיות אבן ההפכית של העלילה כולה.

אותו קפטן חנון וממושקף הפך להיות הרשע המרכזי בסיפור. הוא האדם שרימה  את כל הסובבים אותו מתחילת הסדרה, והיה הגורם מאחורי דברים רבים. אייזן סוסקה, איצ’ימארו גין וטוסן קאנמה – שלושת הקפטנים הבוגדים והנבלים שבגדו וזרעו פאניקה בסול סוסאייטי – הפכו לדבר המעניין בסדרה החל מפרק 62.

“פרק 62”. פרק 62 הוא מונח ידוע בקרב המון חובבי בליץ’, גם כאלה שהפסיקו לחבב את בליץ’ עקב הפרק הזה. הפרק נחשב עד לפני המון זמן לפרק האחרון בסדרה, זאת משום שהוא נעל את סאגת סול סוסאייטי ובאמת פתח את העלילה הבליצ’ית מחדש. לפי דעתי, זה פתח מחדש עלילה הרבה הרבה הרבה פחות טובה ובעלת מריחות אינסופיות, חפירות נוראיות ועלילה מוזרה ביותר. עד לאותו פרק, מה שהיה יפה בסדרה זה שאף אחד לא ידע בדיוק מה המטרה שלה; סאגת סול סוסאייטי משכה המון אנשים כיוון שהייתה קצרה ולעניין, אבל לא הותירה אצל אף אחד שביב של מחשבה מה יקרה אחריה. לאחר שנודע כי אייזן הוא הבחור הרע ששואף להשתלט על “רוח המלך” (כלומר לקבל סוג של שליטה כלל עולמית) כאשר לצידו מלבד גין וטוסן גם צבא היררכי משעמם המורכב מאראנקרים והולואים, הפכה בליץ’ מבחינה עלילתית לפחות ממה שאפשר לצפות משונן סטייל נארוטו.

פה החלו יותר ממאה פרקים של בולשיט, כולל פילרים ותירוצים לתת ללהקות יפניות להציג יצירותיהם בשירי פתיחה וסיום (חלקם הגדול נמצא  עד היום אצלי במחשב). אם נביט בתמונה הגדולה, העלילה אחרי סאגת סול סוסאייטי הייתה בנויה כך:

– פילרים – סאגת הבאונטו (שדווקא זכתה למחמאות).
העולם האמיתי – הוויזארדים: איצ’יגו מכיר את חבורתו של היראקו שינג’י שאת סודותיה הכמוסים גילינו לאחר המון זמן. זאת בליווי קרבות מיותרים מול אראנקרים נחותים מאוד שבזבזו זמן מסך.
חטיפתה של אינוהה – פה ניכר שינוי, והעלילה עברה לקו מונדו – מימד ההולואים של אייזן. רמת הקרבות הייתה בהתחלה נמוכה כמעט כמו העלילה, אך השיפור הגיע לאיטו (אבל ממש לאיטו). אף חשבתי כי מדובר בניסיון לשעתק את הרעיון מאחורי סאגת סול סוסאייטי (הצלת בחורה מידי הרשעים), אבל טעיתי.
פילרים נוספים פה ושם (ופה…ושם…וגם קצת שם… ומלמטה).

יצא לנו במהלך התקופה הזו להכיר מספר דברים בסיסיים:
אייזן הוא הכול יכול.
כולם עושים את מה שאייזן אומר.
אייזן צודק.
אייזן תמיד צודק.
לאייזן יש אחל’ה תסרוקת.
בנוסף: הוא בחר את האראנקרים החזקים שלו להיות אספאדות עם מספרים שיעידו על רמת כוחם.

הקרבות שהיו בהקו מונדו היו מאוד קיטשיים ומיותרים. כולם ידעו שאי’ציגו ינצח כי הוא צריך להתקדם הלאה. לא היה הבדל גדול בין עלילה פילרית לעלילה רגילה. הייתה זו תקופה בה המון צופים נטשו את הסדרה, אם לא בצורה מלאה אז לפחות חלקית, שלא נדבר על כך שחלקם ערקו לטובת המנגה (שגם ממנה לא מעט התייאשו).

נראה היה שהסדרה פשוט רצה עם עלילה מפגרת, וכך היא עתידה להימשך. משהו היה חייב להיעשות. המזל חייך, ואכן קרה משהו שהפך את הגלגל על פיו: כשם שב-נארוטו ‘קאקשי גיידן‘ היה סיפור הצלחה, כך גם בבליץ’ קיבלנו עוגת שוקולד: “Turn Back  the Pendulum” – סיפור קצר ונחמד שגילה לנו את עברה של חבורת הוויזארד, סיפור שגרם לי ולרבים אחרים להסתכל עליהם מנקודת מבט שונה לגמרי ולהעריך אותם הרבה יותר מאשר קודם. פה גילינו שהם תפקדו כקפטנים וסגנים בגוטיי 13 לפני 110 שנים, וגם שם אייזן (שהיה סגן צעיר) היה הבחור הרע שהרס לכולם את החיים. לא באופן מקרי, לאחר שהסאגה הקצרצרה הזו הסתיימה, החל השלב האחרון של סאגת אראנקר – “הקרב הגדול בקראקורה”. באנימה זה התחיל ביוני 2009 והסתיים רק עכשיו. אייזן, גין וטוסן מגיעים לקראקורה לבצע את מלאכת ההשמדה יחד עם האליטה של צבא האספאדות שלהם. לצערנו הרב, מעט אחרי שהחלו הקרבות, חטפנו לפנים שתי עונות פילרים משעממות. מאוד משעממות. אבל מיד אחריהן חזרנו לעלילה המקורית בה זכינו לראות את מיטב הקרבות בין השיניגאמים של הגוטיי 13 לבין האספאדות של אייזן. כל שיקאי ובנקאי שלא נראה בסדרה נחשף בפרקים אלו. ושלא אשכח את שיר הפתיחה הנהדר “Change“.

במקביל זכינו לראות את איצ’יגו נלחם את אחד הקרבות המפוארים ביותר שלו נגד אולוקייורה, קרב שלווה בהמון דרמה ומתח. הזירה המרכזית הייתה הקרב בקראקורה (למרות שהיה זה רק דמו של העיר). כל פרק היה מותח וסוחף, והלחימה מול האספאדות הייתה מעניינת, ועוד יותר מעניינת כששינג’י והוויזרדים התערבו.

כמו שכולם רצו וקיבלו, הקאמבק האדיר של איצ’יגו בעולם האמיתי (הפוטש על אייזן שלא ממש הצליח) הותיר גם כן רושם. החל מאותה נקודה, עם המתח והכיף שבכל פרק, נותרנו לראות את מה שקובו לא הצליח להתגבר עליו, שלא משנה מה: אייזן תמיד מנצח. כל מי שאי פעם ניסה לעשות לו משהו, הפסיד, בעוד אייזן יצא ללא שריטה.  אחד אחד ראינו איך השיניגאמים והווייזארדים נשחתים ללא רחמים כאשר החיוך המטומטם שעל פניו אינו דועך.

כעת, כיוון שקובו רצה להפוך את אייזן ליותר מצ’אק נוריס, הסתבר לנו שאייזן גם חיבר לעצמו את ההוגיוקו ובכך הפך לבלתי מנוצח ולבן אלמוות. הטמטום הזה נותר צמוד למתח ולאהדה שהפרקים האלה צברו. ראינו את אייזן משנה צורה כמה וכמה פעמים ועדיין נותר אותו פוץ מתנשא. רק כאשר איצ’יגו למד לבצע את הפיינל גטסוגה טנשו, קיבלנו תמונה אחרת – ולא ברור מדוע רק עכשיו.

פרקים 307-310 סימנו את סופה של המערכה המתמשכת הזו. גין מת אחרי ניסיון ממש לא רע להרוג את אייזן, ואי’ציגו, שחזר כשלראשו שיער ארוך יותר ורצח בעיניים, זיין לאייזן את הפרצוף של גוף כאילו-הפרפר שלו. אין צורך להרבות בדיבורים, אתם יודעים איך זה הסתיים: הגי’נג’י תקף את אייזן עם הפיינל גטסוגה טנשו ואייזן נחל תבוסה.

חברים, בעיניי ובעיני רבים מצופי בליץ’ לדורותיהם, הקרב של אי’ציגו נגד אייזן היה אמור (ודי הוכיח עצמו לשם כך) להיות הקרב האחרון שינעל את הסדרה סופית. כל פיפס בסדרה מוצה אינספור פעמים מכל הזוויות. אי’צ’יגו ביצע את המהלך שגרם לו לאבד את הכוחות שלו כשיניגאמי, מה שמהווה תירוץ טוב והולם להכריז על סוף הסדרה. אחרי הכול, לא נשארו עוד רשעים, לא נותר את מי להביס, ואין סיבה להגן על שום דבר. כל ההדורים יושרו. אפילו בסוף פרק 310 עלתה השקופית עם “Arrancar Saga – The End”.

סוף כזה, ועוד בבליץ’, אמור היה להיות הסוף הגדול. אבל הסדרה החליטה להמשיך את עצמה במנגה עם סיפור שאף אחד לא מבין מה הקטע שלו, וגם מסתמן כי האנימה מתקדמת לעידן חדש, ארוך ומיותר. אבל כמו כל דבר בעולם – בעל המאה הוא בעל הדיעה, וקובו הוא בעל המאה. אם הוא יכול להגדיל לעצמו את חשבון הבנק הוא יעשה זאת, ויש מספיק אנשים שאפילו עם הירידות על בליץ’ והמתת החסד שהיו אמורים לעשות לה, ממשיכים לבלוע כל מה שהוא משתין לעברם.

אין לי הרבה מה להגיד על הפרקים שעכשיו מחכים לנו הן במנגה והן באנימה (אלוהים ישמור, אני חושב שזו תהיה תקופת הפילרים הכי ארוכה בהיסטוריה), אבל אני אישית לא חושב שאמשיך לעקוב, לפחות לא בזמן הקרוב.

בכל אופן, ישנן מספר נקודות שרצו במשך הסדרה ורציתי להאיר את תשומת לבכם לגביהן:

  1. בליץ’, על פי דעתי, שימשה לא פעם ולא פעמיים כחברת פרסום למותגי אופנה. ההוכחה: פתיח מספר 10.
  2. בליץ’, למרות הכול הכול הייתה הצלחה מבחינת שירי הפתיחה שלה (פתיחים 1-3 עם דגש על 3. פתיח 6, 9, 12 וקצת גם 13).
  3. אייזן הוא מודל חיקוי עבור גברים רבים שרוצים ביטחון עצמי גבוה, יהירות ותואר שני במנהל עסקים.
  4. אף אחד לא יכול להסביר מדוע כשהחלה סאגת אראנקר, האראנקרים והאספדות קיבלו שמות ספרדיים, ומדוע היו לא מעט מוזיקות רקע בניחוח ספרדי במהלך הפרקים.
  5. מישהו זוכר מה קרה בסוף לנל?
  6. ולשלושת הבובות המפגרות מסאגת באונטו?
  7. קון – הסמל שחרט את שמו בבליץ’, הוא ולא אף אחד אחר היה צריך להיות הגיבור המרכזי!
  8. ואולי שכבר יקרה משהו בין אינוהה לאיצ’יגו?

זהו בגדול, סיימתי את הפוסט. מקווה שאהבתם את מה שכתבתי (ועוד חשבתם שרם חופר). זו הייתה סדרה שבנקודת מבט לאחור הייתה לא רעה כלל. ארוכה מדי בחלקים מסוימים, אבל טובה מאוד וליוותה אותי ורבים אחרים שנים לא מעטות. הסדרה זכתה להיות אחר מסמלי השונאן במאה ה-21 יחד עם נארוטו ו-וואן פיס. רק ממה שנראה, היא איבדה את זה לחלוטין אחרי סוף הסאגה.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם