BECK: Live Action

למי ש-“BECK” זה שם זר לו, מומלץ לקרוא קודם את הביקורת על סדרת האנימה.

כאשר החל הארולד סאקוישי לכתוב את BECK לפני אי-אילו שנים, הוא לא תיאר לעצמו כמה פנומנאלית תהיה הסדרה שלו. אחרי הכול הוא כתב על נושא שמאנגה היא המדיום האחרון בפלנטה שיכול להתאים לו (כולל תסכית רדיו): מוזיקה. לכו תעבירו את האדרנלין של שיר טוב כאשר אתם אפילו לא שומעים אותו, זה כמו לנשק בן-זוג דרך מטפחת. אבל הארולד לא ויתר, וידע שהדרך הטובה לייצר את האדרנלין היא בשלבים. בשלב הראשון; הכרת חברי הלהקה. כולם נמצאים במקום בינוני ומטה בחייהם ולכולם שאיפות גדולות. השלב השני; עוד בעיות. בדיוק כשנדמה שתיכף תקום הלהקה ותרעיד את עולם המוזיקה, הם דווקא נתקלים ביותר קשיים שמאיימים על קיומם (הלו, הרי זו לא סדרת שונן פה). השלב השלישי; שלב השיקום. לרוב אותן בעיות נפטרות בדקה ה-90, אך הן כמובן ילוו בבעיות נוספות. בשלב הרביעי; הרעדת היצרים. הקתרזיס לו חיכו הקוראים מגיע. לא אכפת לנו איך נשמע השיר, העובדה שהם על הבמה ואוהבים אותם היא שמספקת את תחושת השובע לה חיכו כולם. מה אחרי זה? כול השלבים חוזרים חלילה. תוסיפו את העובדה שסקאוישי יודע לבנות סיפור מאפס, יודע גם לספר אותו, ושיש לו כישורי איור גדולים לא פחות מהידע המוזיקלי שלו, ותקבלו סיפור הצלחה.

ב-2004 סדרת האנימה הלכה צעד קדימה: “בואו ניקח את מה שכול-כך טוב במאנגה הזו, ונוסיף לזה את השירים”. הרי הכול נראה הרבה יותר טוב באנימציה, בעיקר כש-MADHOUSE בסביבה, וכך הפכה להיות BECK מזוהה יותר עם גרסת האנימה שלה יותר מהמאנגה של הארולד. הרי כשאומרים ‘BECK’ אתם חושבים קודם כול על הופעות בשחור-לבן או על Hit in the USA? בדיוק.

רק שהפקת האנימה עשתה לעצמה חיים קלים, ופרשה בדיוק בסיום השליש הראשון של המאנגה. רוב הצופים התאכזבו, אך לפחות קיבלו את סגירת המעגל העלילתית מבלי לדעת מה מחכה להם בהמשך. הצופים שהם כמוני וקראו את המאנגה, התאכזבו כפליים: כי מה שחיכה בהמשך לא מתקרב לברכיים של השליש הראשון. התקוות לעונה השנייה נגוזו, המאנגה כבר הספיקה להסתיים, ואז ביום בהיר אחד הוכרז מה שרבים ידעו שיגיע: סרט לייב אקשן.


סרט הלייב אקשן של BECK – הראשון מטרילוגיה – לקח על עצמו להיות הבית החדש של הסיפור המזדקן. כיאה לסרט על להקת רוק צעירה, נקראו לדגל מיטב השמות החמים, בראשם הירו מיזושימה מאבסולוט בויינפרנד בתפקיד ריוסוקה. גם במאי שכבר התנסה בטרילוגיה המבוססת על מאנגה פופולארית נשכר לפרויקט: יוקיהיקו טסוצומי, ההוא מאחורי ילדי המאה ה-20.

בתור סרט שאמור לכסות כ-33 פרקי מאנגה (וזו עוד מאנגה שפרקיה ארוכים יותר ופורסמו אחת לחודש), העלילה עוקבת אחרי קווים ליניאריים מבלי לסטות הרבה לצדדים. התפקיד הראשי של קויוקי ניתן לשחקן אלמוני יחסית, טאקרו סאטו. למען האמת ההיסטוריה שלי איתו לא התחילה ברגל טוב, שכן הוא גילם את התפקיד הראשי בסרט הנוראי GOEMON, ולהגיד שהוא הדבר הטוב היחיד שם יהיה שקר. בטח אתם מצפים עכשיו שאגיד ‘אבל ואוו, פה ב-BECK הוא פשוט מדהים’. ובכן, לא. קודם כול בתור מי שאמור להיות אחד הסולנים בלהקה, לא שומעים אותו שר. לא בחזרות, לא בהופעות במועדונים (למעט שנייה וחצי, וגם אז זה היה ביחד עם צ’יבה) ואפילו לא בשיא הסרט בפסטיבל המוזיקה Gratful Sound. בכל פעם שהוא פותח את הפה שומעים רק את מוזיקת הרקע ומתמקדים במבטים ההמומים של הקהל. לעזאזל, בסרט על להקות ומוזיקה לא יכולתם למצוא שחקן ראשי שיודע לשיר? אתם יכולים להגיד לי ‘נו יפה, זה כמו במאנגה’. אבל באתי לראות סרט, לא לקרוא שוב את המאנגה. תארו לכם שאת רמבו היה מגלם אחד שלא יודע להחזיק רובה. 
ואיך קויוקי בתור דמות? ובכן…

קויוקי במאנגה הוא ילד נורמאלי. זה מה שעושה אותו למיוחד כל-כך בנופך עולם הרוֹק. הוא לא מתבלט בבית-הספר ומתנהג כמו בלתי נראה, ומצד שני הוא לא אחד ששם זין. לעומתו, קויוקי של טאקרו סאטו הוא ילד מוכה (והאמת די מכוער) שקשה לאפיין אותו, וההתנהגות שלו מזכירה יותר את שינג’י מאבנגליון. מה שאומר שאם מתישהו יופק לייב אקשן לאבנגליון, הנה לכם השחקן הראשי. המזל הוא ש-BECK, בניגוד ל-DMC, עוסקת ביותר מדמות אחת, ומי שבסופו של דבר מצילים (ואף מרוממים) את הסרט הם גיבוריו האחרים.

ריוסוקו [ריי] מינאמי לא יכול היה להיות מגולם בידי אף אחד מלבד הירו מיזושימה. חוץ מהעובדה שמיזושימה נראה כמוהו, הדמות של ריי בילתה את מרבית שנותיה בארה”ב, ועל-כן אמורה להיות לריי אנגלית של 140 בפסיכומטרי. רק שבדיבוב שלו בגרסת האנימה, בכל פעם שהוא דיבר אנגלית זה נשמע כאילו גחלים בוערים לו בפה. הירו מיזושימה תודה לאל יודע אנגלית, ויודע אנגלית טוב. מדי פעם שומעים את המבטא היפני זולג החוצה, אבל לפחות מבינים מה שהוא אומר.

צ’יבה, הסולן הראשי בלהקה, מגולם בידי קיריטאני קנטה. אני לא מכיר אותו, אבל יש לו רזומה מרשים בקולנוע ובטלוויזיה, וזה כולל סרט בשם “Beat Kids”. גם את הסרט הזה אני לא מכיר, אבל לפי השם שלו – והעובדה שהשחקן מגלם ראפר – אני מנחש שיש לו כבר ניסיון עבר בראפ. זו הסיבה שההופעה של צ’יבה בסרט נראית טבעית לחלוטין (למרות שבלי קשר, ראפ ביפנית נשמע רע אפילו אם טופאק בעצמו היה מנסה את זה). אַאוֹי נאקאמורה בתור סאקו המתופף הוא לא חוכמת ליהוק גדולה במיוחד…הוא מגלם יפני שקט ונחמד שיודע קראטה. כמה קשה כבר למצוא אחד כזה? רזומה הסרטים העתידיים שלו גדול פי 3 מרזומה העבר, מה שמעיד אולי על עתיד גדול לנער הזה. הוא אגב שיחק ב-“פעילות על-טבעית 2″, הגרסה היפנית. לפני שתגידו ‘אבל אני לא זוכר שהייתה גרסה יפנית ל-1”, מסתבר שזה ש-“2” היפני הוא סרט ההמשך לגרסה האמריקאית…בטרם יצא סרט המשך אמריקאי. אני יודע שזה מטומטם.

מהליהוק של טאיירה הבסיסט חששתי יותר מהכול. במאנגה הוא היה הדמות האהובה עלי, והוא יפני בלונדיני חתיך, כך שהחשש היה שילהקו יפני טיפוסי ויצבעו את השיער שלו לבלונד…מה שבפועל באמת קרה. חוץ מזה ש-אוסאמו מוקאי, מי שמגלם אותו בסרט, גדול ב-9 שנים מהשחקן הצעיר ביותר מבין חברי הלהקה. הוא כבר יכול היה באותה מידה לשחק ברד בנד. אך מלבד עניין הגיל והמראה (שבאים במסגרת חבילה אחת) הוא דווקא מגלם את טאיירה אחד לאחד, בתור מי שאמור להיות חבר הלהקה השקול והחכם יותר, אך עם זאת בעל המעריצות הרב ביותר (מה שלרוב קורה כשאתה מופיע בלי חולצה).

אחרונה וחביבה בהחלט היא מאהו: אחותו הקטנה של ריי ומושא אהבתו של קויוקי. היא נערה פקאצה טיפוסית שמתגלה בהמשך כנערה פקאצה עם שכל, יפהפייה דוגמנית שהארולד סאקוישי רק חיפש תירוצים להפשיט אותה…והרבה. מי שנכנסה לנעלי העקב שלה היא שיאורי קוטסונה. מראה: 9.5 מתוך 9.6. משחק: למרבה הפלא לא רע – מלודרמטי וצעקני, כמו ההתנהגות של רוב הנערות הפקאצות בגילה. דווקא האנגלית שלה אמורה להיות דומה לזו של ריי, אבל שיאורי קוטסונה מדברת אנגלית לא מובנת, מה שמפתיע מאוד כי כתוב באיזה וויקי שהשחקנית גדלה באוסטרליה. אה רגע, זה דווקא כן מסביר את האנגלית הלא-מובנת.


הסרט ויתר על קווי עלילה רבים, כמצופה מסרט בודד, והתמקד בעיקר: טיפוס הלהקה לצמרת. רבות מדמויות המשנה מופרכות למדי, בערך כמו שהיה במאנגה המקורית. סאייטו, המורה של קויוקי לגיטרה, הפך דווקא מסנסיי ביזארי וסוטה לסנסיי ביזארי ומאנייק (ומסיבה לא ברורה התוכי שלו עבר לריי). ליאון סייקס, הגנגסטר הניו-יורקי, מגוחך יותר ממפחיד, אבל דווקא במקום הכי פחות צפוי הביאה ההפקה הברקת ליהוק: פלויד לי בתור ג’ון לי דוויס. מדובר בדמות של נגן בלוז אגדי מזדקן, עם דמיון מובהק לריי צ’ארלס, אותו משחק (או ‘מגלם בטבעיות’) פלויד לי מלהקת הבלוז (האמיתית) “מיסיסיפי דלתה בלוז”. הסצנה בה הוא מנגן עם ריי, כשברקע ליאון סייקס  ממתין כדי להרוג את ריי, הייתה אולי הסצינה היחידה בסרט שנעשתה יותר טוב מגרסת המקור.

אך בסופו של דבר הסרט של “BECK” הוא לא יותר מגילטי פלז’ר. הוא מתאמץ נורא להמריא ולסיים בשעתיים וקצת את כל השליש הראשון, עד שהשיא מכיל חלקים שהלכו לאיבוד. במבחן התוצאה, זה סרט ששווה מאוד לראות עד כמה שלא נעים להודות בזה. אבל כתוספת למאנגה או לאנימה ולא כאלטרנטיבה. ישנם בערך 30 שירים טובים וחדשים כמו “Evolution” ו…הממ…עוד כמה. חוץ מזה, שירי הפתיחה והסיום של הסרט הם של רד הוט צ’ילי פפרס ו-אואזיס. אז הנה לכם תירוץ טוב לראות אותו.

מה שכן, אני מחכה לסרט ההמשך. אותו חלק שהאנימה פחדה לעבד, זה שמתרחש בחלקו בארה”ב ואמור להשמיע לראשונה את Devil’s Way האגדי (אני מתערב איתכם שזה גם יהיה שמו של הסרט השני או השלישי). ודיר באלאק אם שוב לא נשמע את קויוקי שר.

______________________________________________

הטוב:
ליהוקים מוצלחים, מהנה ביותר ומכיל שירים רבים.
הרע: עלילות מפוספסות, ליהוק לא-משהו של קויוקי. לא שומעים אותו שר.
המכוער: הוא עדיין שר יותר טוב ממני.
והמכוער 2: האמת גם מטריית קוקטייל שרה יותר טוב ממני.
 

ציון במדד OK – סביר פלוס

BECK | דרמה, רומנטיקה, קומדיה, מוזיקה, Veri Bed Englysh | יפן 2010 | 145 דקות | הירו מיזושימה (*מחיאות כפיים*), טאקרו סאטו (*עגבניות*), קיריטאני ‘אפרו’ קנטה, אוסאמו מוקאי (אם הייתי הומו…), שיאורי קוטסונה (מזכירה לי למה אני לא הומו), אאוי נאקאמורה (…) | במאי: יוקיהיקו סטוצומי | יוצר מקורי: הארולד סאקוישי | הורס הסיפור המקורי: טטסויה אואישי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם