(Bakuman (Live Action

אין דבר שאני אוהב יותר מאשר מונטאז’ים… זה מה שהייתי אומר אם הייתי אוהב מונטאז’ים.
אני כן מבין את הצורך העלילתי במונטאז’ טוב: תנופה. הרי לנו הצופים אין זמן לראות מישהו מתאמן חצי שנה. המונטאז’ים בסדרת “רוקי”, למשל, אינם סתם כלי תסריטאי זול (לא בכל הסרטים, בכל אופן); אנו יודעים שהגיבור בנקודת מִפנה ועליו לקחת עצמו בידיים. תפקידו של המונטאז’ הוא לקצר את הדרך.

מונטאז’ שנעשה היטב הוא כלי שאני שלם עמו.
מונטאז’ים עצלניים וחסרי הצדקה, הם כבר סיפור אחר.

לא הייתי מאריך בדיבור על מונטאז’ים אם בסרט על-פי “Bakuman” היה רק אחד כזה. או שניים. יודעים מה? אפילו שלושה. אבל אחרי המונטאז’ השישי (!) אני לא מסוגל לקרוא לבאקומן ‘סרט’ ולהיות שלם עם זה. מינוח נכון יותר עבורו יהיה ‘רצף קליפים עם הפסקות עלילה’.

זו, לצערי, רק אחת הבעיות המרכזיות בו.

מָאשירו הוא נער שמסיים תכף 12 שנות לימוד. על אף שהוא תלמיד בסדר, אין לו תשוקה ללמוד באוניברסיטה טובה. אך ללא חזון ברור מתכנן מאשירו בכל זאת ללכת עם הזרם.

יום אחד מגלה חברו לספסל הלימודים, טאקאגי, את מחברת הציורים של מאשירו ומשכנע אותו ליצור יחדיו מנגה: עם כשרון האיור של מאשירו והראש הספרותי של טאקאגי, יכולים השניים לכבוש את עולם המנגה בסערה, והמקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא מגזין שונן ג’אמפ (ולא “שונן ג’אק” המומצא. זה היתרון היחיד של הסרט על-פני סדרת האנימה). מאשירו מהסס תחילה, אך מסכים כאשר אהובת לבו אזוקי הולכת בעקבות החלום שלה להיות מדבבת, מה שמשכנע את מאשירו ליצור מנגה, כדי שזו תהפוך לאנימה, על-מנת שאזוקי תלווה את קולה לדמות הראשית.

במקור, באקומן זו סדרת מנגה שפורסמה בשונן ג’אמפ על שני צעירים שרוצים לפרסם מנגה בשונן ג’אמפ. אני לא חושב שיש סדרה שהיא יותר מטא מזה. אוּלם החן של הסדרה הוא חלון הראווה אל תוך אחד המגזינים המשפיעים בעולם המנגה, ובפועל יוצא גם בעולם האנימה. סרט הקולנוע מנסה לשחזר את הקסם הזה, אך לא כל מה שמתאים לסדרה ארוכת-שנים מתאים לפרק זמן של שעתיים.

דקה אל תוך הסרט אנחנו מקבלים מונטז’ (הנה זה מתחיל…) שמסביר מה זה שונן ג’אמפ: מגזין המנגה הגדול והמשפיע בעולם יאדה יאדה. הם צודקים, אבל ההשתפכות הזו על שונן ג’אמפ היא משהו שלא ראינו אפילו במנגה של באקומן (ולהזכירכם, היא פורסמה בשונן ג’אמפ). כאשר מאשירו וטאקאגי מתחילים את מסעם, הם דוחים בזלזול כל מגזין אחר; אם רוצים להיות מצליחים, חייבים להיות בשונן ג’אמפ. ג’אמפ. ג’אמפ. ג’אמפ. כאילוFullmetal Alchemist” (פורסמה ב-“Monthly Shōnen Gangan”) או “Attack on Titan” (פורסמה ב-“Bessatsu Shōnen Magazine”) לא קיימות. למרבה האירוניה, אגב, “Attack on Titan” מוזכרת בסרט.

אני מוכן לסלוח על אהבת-יתר לשונן ג’אמפ; הגיבורים בכל זאת בני 17, ואי-אפשר להכחיש כי הנוסחה של ג’אמפ הוכיחה עצמה לאורך 5 עשורים. רק שבמקור, דרכם של מאשירו וטאקאגי רצופה בכישלונות, ניסוי וטעייה וכישלונות נוספים. אפילו שזו מנגה של שונן ג’אמפ, עבודה בשונן ג’אמפ לא נראית כעניין מזהיר – בסולם הדרגות מטפסים השניים באטיות, והקסם של הסדרה טמון במסירות, בעבודה הקשה, ברעיונות וביצירתיות. 

הקסם של הסרט טמון במונטאז’ים.

מאשירו וטאקאגי כותבים את המנגה הראשונה שלהם? מונטאז’!
המנגה זקוקה למקצה שיפורים? מונטאז’!
צריך לפרסם סדרה באופן שבועי? מונטז’!
הסדרה זקוקה לרעיונות חדשים אחרת תבוטל? מונטאז’!
חזרנו לדרך הישר, ממשיכים לעבוד? מונטאז’!
נגמר החלב במקרר? מונטאז’.
צריך קודם להוציא כסף מהכספומט? מונטאז’!
שיט, שכחתי את הארנק בבית? מונטאז’!
כותבים “מונטז'” או “מונטאז'”? נעשה על זה מונטאז’!

הרגשתי כי הדוגמאות הקיצוניות האחרונות היו קרובות להיות אמתיות אם הסרט היה ארוך יותר. יש בכל “באקומן” [גרסת הקליפים] סצנה ושארית של סיעור מוחות מעניין, אך הפתרון לכל בעיה הוא מונטאז’ מייגע שמראה כיצד חולף הזמן וכיצד הם נהיים מוכשרים כי ככה. אני יכול להסביר (אך לא להבין) מנין נובע הרצון למונטאז’ים ספציפית בסרט הזה: המנגה המקורית מתפרסת על-פני שנים רבות. מהפרק הראשון ועד האחרון חולף עשור. מונטאז’, כמו שאמרתי הרבה קודם, הוא קיצור דרך חיוני, והשיטה העצלנית הזו היא דרכם של יוצרי הסרט לדחוף כמה שיותר התקדמות עלילתית מהמקור, אם כי הם לא השכילו להבין שהנרטיב של באקומן לא שווה כלום בלי העבודה הסיזיפית והדיונים הרבים.

אני לא יודע אם איזו חברה של אפקטים חתמו המפיקים, אבל הסרט עובד קשה על מנת למכור לכם חוויה ויזואלית יוצאת דופן, מה שסבבה בסרט של “מלחמת הכוכבים”, אך לא עבור סרט דרמה ראליסטי על שני תלמידי תיכון. אם אתם תוהים כמה אפקטים כבר אפשר לדחוף לתוך סרט שכזה, אתם מזלזלים בנחישות ההפקה: דפי מנגה משתקפים בקירות, פנלים יוצאים מהדפים, דיו יוצא מהקסת ומתעופף בחדר – כל אלה הם רק חלק קטן מפצצת הגרפיקה שעפה לארובת העין שלי בעת הצפייה.

ידוע כי תהליך יצירת מנגה זו חוויה משעממת: אם הסרט היה נאמן למציאות, היינו רואים שני חבר’ה יושבים בחדר ושותקים. אבל סדרת האנימה הוכיחה שקריירה כמנגקה יכולה להיות מסעירה, והיא עשתה זאת בלי שטיקים-חזותיים כמו דו-קרב פיזי עם עטי-דיו ענקיים בין מאשירו ליריבם ניזומה אייג’י בתוך ממד מנגה מיוחד (כן, זה משהו שקיים בסרט). 

בעיית קצב, מונטאז’ים, אפקטים גרפיים מוגזמים… זה עוד כלום ביחס לרמת המשחק (מה? חשבתם שהגיע שלב הרחמים?). לפני שאתחיל בשחיטה, הרשו לי להתמקד בחיובי: ריומאסקו קאמיקי בן ה-23 בתור טאקאגי נתן הופעה מצוינת. הוא לא דומה כל-כך באופיו לטאקאגי המקורי, שהיה מחוּשב ואינטליגנטי יותר, אך האינטרפרטציה שלו הכניסה לדמות חיים חדשים.

אזוקי, במקור, היא נערה סתומה שלא יודעת כלום מהחיים שלה, ונאנה קומאטסו משחקת כאילו היא לא יודעת כלום מהחיים שלה. זו אולי לא מחמאה לשחקנית, אבל הרווחנו מההפקר וקיבלנו גרסה נאמנה למקור של אזוקי.

ניזומה אייג’י, אותו מגלם שוֹאוּטה סומטאני, מאכזב. במקור, ניזומה הוא דמות אקסצנטרית, משוגעת ולא מתנצלת. כלומר, דמות שמתאימה יותר לסדרת מנגה. ניזומה הוא היחיד בבאקומן שמתנהג כמו דמות מתוך סדרת מנגה של שונן ג’אמפ, וזה עבד יפה כל עוד הוא נותר בגזרה של סדרת מנגה. אך בחיים האמתיים, דמות כמו אייג’י לא יכולה להתקיים, לא בלי לחטוף כאפה או שתיים. אני לא יודע מה שואוטה סומטאני ניסה בדיוק לעשות איתו, אבל לא רק שזה לא עבד – נוראי היה לצפות בו. כמו תאונת דרכים שאי אפשר להסיט ממנה את המבט. תוסיפו לכך את הפאה המגוחכת שהוא חובש (והתנצלותי הכנה אם זו התספורת האמתית שלו) וקיבלתם טיפוס מגוחך שקשה לקבל כיריב רציני.

אייג’י הוא כאין וכאפס לעומת מאשירו. אין לי בעיה עם צורת המשחק של טאקרוּ סאטוֹ. יש לי בעיה עם הגיל שלו: 27, שזה שנה יותר מגילי. אם אני אנסה להיכנס היום לבית-ספר תיכון, ניידת משטרה תיקח אותי למעצר עוד לפני שאחצה את השער. טאקרו סאטו לא נראה בן 17, אפילו עם הילקוט והשיער הפרוע. עניין הגיל היה בולט פחות אם הוא לא היה מסיים הרגע את טרילוגיית קנשין בה הוא גילם את קנשין: סמוראי בן 30. מאשירו המקורי הוא נער חביב, ביישן עם שאיפה להצלחה. מאשירו של הסרט הוא טיפוס קצת מפחיד, מוזר, אחד שקשה להאמין כי דוגמנית כמו אזוקי תעיף מבט לכיוונו. הוא בכלל לא כריזמטי, וכאשר הוא, לצערי, מנסה להיות – התוצאה היא תאונת דרכים נוספת.

הבנתם בשלב הזה כי אין סיבות רבות לצפות בסרט. וחבל, כי הוא דווקא נראה בסדר חלק מהזמן. עיקר הבעיה היא ההתעקשות להיצמד למקור: ההתעקשות הזו הביאה עמה את המונטאז’ים והקוספליי הנוראי. המקור אהוב כל-כך לאו דווקא בגלל העלילה, אלא בגלל הקונספט. הייתי מקבל בברכה סרט לא נאמן למקור שנושא את השם “Bakuman”, סרט רגוע יותר, אך מתאים למסגרת בת שעתיים.

מלבד זאת, דברים רבים השתנו בין 2008 (השנה בה יצאה המנגה לראשונה) ל-2015 (השנה בה מתרחש הסרט). צפיתי בראיונות רבים עם מנגקות שעובדים היום בתעשייה, ורובם לא זוכרים מה זה נייר: לוח גרפי ופוטושופ הם החברים הטובים ביותר של יוצרי מנגה בחמש השנים האחרונות. רבים אמנם מאיירים עדיין בשיטה הישנה, אך Bakuman אמורה לשקף את התעשייה, ולא הגיוני כי מתוך יוצרי המנגה הרבים שבסרט, אף לא אחד קם ואמר ‘אני ער 3 ימים ברצף וחי מדדליין לדדליין. אולי אתן הזדמנות לטכנולוגיה?’.

מי מכם שלא הכיר את באקומן עד היום, הסרט הזה יותיר אותו מבולבל (אם לא משועמם). את כל השאר הוא יותיר כועסים. שווה לצפות בו עבור הביקור במשרדי שונן ג’אמפ והרפרנסים הרבים, אך אם חשקה נפשכם בגרסת לייב אקשן שמציגה את התעשייה בגרסה אותנטית ומרתקת, קראו שוב את הביקורת שלי על Aoi Hono.


הטוב: 10 דקות קולקטיביות של תוכן מעניין.
הרע: המשחק, הקצב, העריכה ודחיסת העלילה.
והמכוער: מה שצוות האיפור עשה לטאקרו סאטו.

ציון במדד OK – סביר מינוס מינוס

(Bakuman (Live Action | יפן, 2015 | 120 דקות | דרמה, MTV | טאקרו סאטו, ריומאסקו קאמיקי, נאנה קומאטסו, שואוטה סומטאני, טאקיוקי יאמאדה | במאי: היטושי אוֹנוֹ | יוצרים מקוריים: טְסוּגוּמי אוהבּה, טאקשי אובטה


לקריאת הביקורות על סדרת האנימה:
· Bakuman
· 2 Bakuman

· Bakuman 3

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם