The Boy and the Beast

על אף מגרעותיו, “הילד והחיה” (הילד והחיה) הוא סרט מרשים בקנה מידה מעורר קנאה.

עלילת הסרט עוקבת אחר רֵן [Ren], ילד שזה עתה התייתם מאמוֹ בעוד שאביו לא ממש בסביבה. לאחר שהוחלט כי קרובי משפחה יאמצו את הילד אל חיקם, בורח רן אל רובע שיבויה; רובע האופנה והקניות הפופולרי בטוקיו, ובנוסף – כך מסתבר – שער לעולם מיסטי בשם ‘ג’וּטנאגי’ [ממלכת הבהמות]. רן מגיע לג’וטנאגי בעקבות קוּמטטסוּ, סוג-של דוב מדבר שיודע ללכת מכות (ושלא מדבב אותו ג’ק בלאק). רן הופך לחניכו של קומטטסו והשניים מלמדים דב את רעהו על סבלנות ויחסים.

“הילד והחיה” סובל מבעיה של קצב: עד לתחילת המערכה האחרונה העלילה מתקדמת באופן רגוע, מה שמאפשר לנו לבלות עם הגיבורים מספיק זמן כדי שנשמח בשמחתם, נבכה ברעתם ונישן בשנתם. אך המערכה האחרונה עוברת להילוך מהיר פתאומי, וכמו ב-“Summer Wars” – סצנות אקשן פומפוזיות מגיעות כאן אחת אחרי השנייה. לרוב זה לא עניין שלילי, זה הרי אמור לקרות, מי שמכיר את הוסודה יודע זאת, אך מה שהוביל לאותן עשרות דקות אחרונות לא קשור למה שהתרחש בסרט. תארו לכם כי שני שליש אל תוך “אליס בארץ הפלאות” מחליט המפטי דמפטי שהוא האיש הרע כי ככה, וזורע הרס וחורבן ברמה של ארמגדון.

לצערי, אין זה החיסרון היחיד שמונע מהסרט להפוך ליצירת מופת; תסמכו על היפנים שיְדעו לקחת סיפור פנטזיה חביב ובו חיות מדברות ועולם קסום, ויכניסו לתוכו עלילת משנה על ביורוקרטיה במערכת החינוך. אם אקח שוב את ‘אליס’ כדוגמה (ולמה לא? זה כיף), דמיינו כי באמצע הספר אליס עוזבת את ארץ הפלאות בגלל חוב לביטוח לאומי. זה בערך מה שמקבלים במקרה הנוכחי אחרי שמבלים דקות ארוכות במחיצתם של דב-לוחם וילד יתום; החזרה לעולם לא הגיונית ביחס למה שרן עבר עד כה.

בואו נפסיק להתייחס לחצי הכוס הריקה, כדי שלא תחשבו חלילה שהסרט רע. כי הוא לא. זה סרט טוב, מרגש ועם הרבה נשמה. ואם יש דבר אחד שלמדתי ממנו זה שאני רוצה לראות את הוסודה מביים סדרת שונן. “הילד והחיה” עוקב אחר נוסחאות שונן ידועות, ואני יכול בקלות לדמיין חלקים מהסרט שהופכים ל-‘ארקים’ בני מספר פרקים. מי יודע, אולי הסרט בכלל נועד להיות סדרה – זה היה פותר חלק מהבעיות אליהן התייחסתי קודם. במקום זאת יש כאן סרט עם עלילה טובה אך קצת מפוזרת, ואיכות הפקה מרשימה.

בדרך-כלל אני לא ממליץ לצפות בסרטים רק על סמך הפן הוויזואלי, אבל הולי שיט כמה שהסרט הזה יפה; זו הפעם הראשונה בה תראו את רובע שיבויה קם לחיים בצורה כה מהפנטת. בכלל, אני לא חושב שנתקלתי בגרסה יפה יותר של טוקיו באף סרט אנימציה, ואני מחשיב את השילוב המוזר בין טוקיו לסן-פרנסיסקו ב-“Big Hero 6”. כמובן שג’וטאנאגי [ממלכת הבהמות. אני יודע ששכחתם] לא פחות יפה משיבויה; לראשונה הוסודה מפליג אל עולמות שהם פרי דמיונו, והתוצאה חיובית; הוא אולי לא מגיע לרמה האסתטית של “המסע המופלא“, אך הוא מאוד קרוב, וההשפעה של מיאזאקי ניכרת, בעיקר במונטאז’ מרהיב בו רן וקומטטסו מבקרים במקומות שונים בג’וטנאגי. עם זאת, החלק המדובר מרגיש כאילו הוא נכפה בכוח, או שהיה צריך להיות חלק מסיפור רחב היקף. ובכל זאת, לא הייתי חותך ממנו ולוּ פריים אחד, פשוט כי זה אחד המונטאז’ים הכי יפים שראיתי בסרט כלשהו.

(עוד על כמה שהסרט הזה יפה: אלבום נטול ספוילרים ב-Imgur שאיזה מישהו יצר)

אין צורך להרחיב על אספקטים נוספים בהפקה, אתם כבר יודעים איך זה מתנהל: מסרט לסרט נהיים סרטיו של הוסודה יפים יותר, בעלי אנימציה חלקה יותר, סאונדטראק מרהיב ונופים מהממים, וכלל האצבע הזה תקף גם הפעם. זהו הפרויקט הגרנדיוזי ביותר של הבמאי, וסצנות האקשן עושות בית-ספר לאולפני האנימציה הגדולים והוותיקים ביפן. אני רק מקווה שהוסודה יתמתן בשוברי הקופות העתידיים שלו. “ילדי הזאב” הוא עדיין המגנום אופוס ברזומה, וזה לא מקרי כי זהו סרטו הרגוע ביותר. אומרים שהוא כבר החל לעבוד על סרט חדש, סרט שכנראה יהיה ממתק ויזואלי טעים יותר מהנוכחי. אוּלם בואו נייחל לסיפור מהודק ועם קצב קבוע. אבל אם אתם אתם אוהבים את סרטיו, כנראה שתיהנו גם מ-“הילד והחיה”. 

רק תנמיכו – מעט – את הציפיות. 


Bakemono no Ko [במערב: “The Boy and the Beast”] | יפן, 2015 | 119 דקות | סטודיו צ’יזוּ | פנטזיה, דרמה, קומדיה, אקשן, התבגרות, פו הדב בארץ הפלאות | שוֹטָה סוֹמטאני, קוֹג’י יאקוּשוֹ, אָאוֹי מיאזאקי, סוּזוֹ הירוסה, לילי פרנקי, קאזוהירו יאמאג’י, מאמורו מייאנו, קאפאיי יאמאגוּצ’י | תסריט ובימוי: מאמורו הוסודה


 לקריאה נוספת:
 Summer Wars [ביקורת]
• Wolf Children [ביקורת]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם