Battle Royale

 

היי תראו, שקל

אף אחד לא רוצה למות, אבל אם כבר – אז בסטייל. ולבאטל רויאל יש סטייל.
12 שנה אחרי שיצא, מדובר באחד הסרטים היפנים המשפיעים ביותר. מדובר לא רק בפיצ’ר מלא דם על קבוצה של ילדים שנשלחו להרוג אחד את השני, אלא פיצ’ר מלא דם על קבוצה של ילדים שנשלחו להרוג אחד את השני ועל הדרך להעביר מסר או שניים.

עלילת הסרט (ועל אותו משקל – עלילת הספר המקורי והמנגה) מתרחשת במעין הווה אלטרנטיבי בו הנוער היפני יצא מכלל שליטה. אם חשבתם שלילדים היום אין כבוד ובושה, לא פגשתם את הנוער היפני בבאטל רויאל; לא מגיעים לשיעורים באופן קולקטיבי, דוקרים מורים ומחזירים חלב ריק למקרר! למורים אין מה לעשות בנידון, והרי יש גבול למספר התלמידים שאוניזוקה מ-GTO יכול לטפל בהם. לכן הממשלה היפנית הגתה רעיון: אחת לשנה תישלח כיתת תלמידים (במסווה של טיול שנתי לאילת) לאי נידח בו הנערים מוכרחים להרוג איש את רעהו עד שרק אחד נותר, ורק הוא יהיה זה שיוכל לעזוב את האי ולקבל תהילת עולם וכדורים פסיכאטריים לכל החיים.


אני מודה, לא הבנתי לחלוטין כיצד אמור הרעיון המופרך הזה להשליט סדר בנוער הסורר. בעולם הסרט, פרויקט באטל רויאל הוא לא עניין חדש או סודי, ובכל זאת המודעות של הגיבורים כלפיו היא אפסית. או זה, או שהם ממש (אבל ממש) לא שמים זין על כך שאם הם ימשיכו להתנהג רע – מהטיול השנתי הם כבר לא יחזרו. מעבר לזה: מה רע בסלקציה? מדוע לשלוח את כולם? יש נערים טובים שלא מגיע להם העוול הזה, ובמקרה שלנו: כמעט כיתת תלמידים שלמה שלא עשתה שום דבר רע. אבל הרעיון הפילוסופי מאחורי הפרויקט אינו מעניין כמו המיקוד הפרטני שבו; הסרט עוסק במספר תלמידים וסיפורם האישי, טרם מסע ההישרדות על האי וכמובן מה שקורה בו עכשיו. אהבה, אגב, היא מוטיב שחוזר על עצמו הרבה. בני ה-15 האלה חווים יותר אהבות-אמת ממה שאתם תחוו כל החיים. “Battle Royale” אף מיטב לתאר באופן ראליסטי למדי כיצד חבר’ה צעירים מתנהגים לו היו פוקדים עליהם להרוג על מנת לשרוד (כמובן שבהקצנה עבור הדרמה. או זה, או שככה היפנים משחקים). יש מי שרואים זאת כהזדמנות נדירה – וחוקית! – לעשות דברים ממש רעים לאנשים רגילים. הרי למי מאיתנו אין איזשהו שד בתוכו שרוצה לטבוח בכל מה שזז?

מה, רק לי? אז תתעלמו.
יש גם כאלה שבוחרים בדרך הפשוטה – למות, מפני שרעיון ההריגה לא קורץ להם. יש גם את האמצע השפוי, זה שרוצה לשרוד ויעשה כל מה שצריך לשם כך. הסרט מתמקד בכל הקצוות האפשריים, ובדיוק כשאנחנו מתחילים להתרגל לדמות כלשהי ולפתח כלפיה אהדה (בגלל פלשבק מרגש כזה או אחר. ויש רבים מהם), בום: היא מתה, ורוב הסיכויים שבדרך מזעזעת.

את תפקיד ה-“בוהוהו אני פסיכופת” לוקח על עצמו קיריימה: תלמיד שלא הוגה מילה במהלך כל הסרט, ולמעשה מצטרף לבאטל רויאל מרצונו החופשי. הוא שייך לסקלה של האופורטוניסטים, אלא שבניגוד למיטסוּקוּ (סתם מישהי) שפועלת כמוהו, מניעיו אינם ידועים; אנו לא עדים לשום היסטוריה של התעללות או משהו אנושי שיגרום לנו להתחבר אליו. מדובר בסך-הכל בבובה שמטרתה להניע את הברוטליות קדימה. ארסנל הרשעים לא מסתיים פה: טקאשי קיטאנו, הזאב רווח של יפן, מגלם את קיטאנו – המורה שעומד מאחורי היוזמה להביא את הכיתה שלו (לשעבר) לאי. המשחק של קיטאנו מאופק וסולידי. קשה לשנוא את הדמות שלו, שמתוארת כאדם בודד ולא מוערך. אני יודע, זו לא סיבה ליזום רצח המוני של בני-נוער, ובכל זאת הוא נמצא בליגה אחרת משאר שחקניו הצעירים של הסרט.


הגיבור, שוּיה (טטסויה פוג’יווארה) אינו מעניין ביחס לשאר גיבורי הסרט. הוא מצליח להישאר על הרגליים בזכות מזל יותר מאשר שכל. למזל הזה שלו קוראים קאוואדה, תלמיד זר נוסף שמצטרף למשחק לאחר שכבר ניצח בו בעבר. הסיבה? ובכן, דבילית. אבל לכו נתחו את מוחו של אדם שנאלץ לחזות ב-30 מחבריו לכיתה נרצחים בזה אחר זה, וביניהם אהבת חייו.

 


 

הסרט אלים למדי, אבל בסטנדרטים של היום אני יכול להבטיח לכם שראיתם דברים גרועים יותר. מדובר בסופו של דבר בקלסיקה, בעיקר כי זהו סרט בעל תעוזה ואלימות. אוהבים תעוזה ואלימות? מצוין, Battle royale הוא בשבילכם. בסופו של יום, לא מדובר בסתם סרט אלים ומגניב. הוא מדבר על תהליך שמחלחל בחברה האנושית, שהופך את האנושות לרקובה. ובד בבד, מעביר לנו מסר שלא הכל אבוד אפילו אם כלפי חוץ זה נראה כך.

Battle Royale | יפן, 2000 | 122 דקות | מתח, דרמה, אקשן, מוזיקה קלסית | טטסוייה פוג’יווארה, אקי מא’אְדָה, טקאשי קיאנו, 30 איש נוספים | במאי: קינג’י פוקאסאקו | יוצר מקורי: קוֹאוּשוֹן טאקאמי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם