(Attack on Titan (Live Action

לא יכול להיות, אני מסרב בתוקף להאמין כי זה מה שתעשיית הקולנוע היפנית מסוגלת אליו. הפרסומת ההיא לסובארו נראית טוב יותר – גרפית – מסרט הקולנוע עתיר התקציב עפ”י Attack on Titan. עבור סדרת המנגה והאנימה המצליחה ביותר של השנים האחרונות מגיע סרט שלא נראה כמו גודזילה מודל שנות ה-90.


מי שהסדרה המקורית זרה לו, העלילה היא בסיסית למדי: יצורים מכוערים – שנראים כמו אחרי הזרקת בוטוקס אחת יותר מדי – צצו לפתע ברחבי העולם. זו לא הייתה בעיה אלמלא היצורים הללו התנשאו לגבהים שבין 5 ל-15 מטרים, ותחביבם העיקרי כלל אכילה של בני אדם (ולא באופן מנומס, אלא יותר כמו שאתם אוכלים פיצה כשאתם ממש רעבים). כצעד מונע, בנו האנשים חומת ענק עגולה, במרכזה חומת ענק עגולה נוספת, ובמרכז החומה ההיא – עוד חומה. כך לא שמעו יותר מהטיטנים ל-100 השנים הבאות.

ארן הוא נער צעיר שמתגורר בסמיכוּת לחומה החיצונית, חומת מריה. טיטנים עבורו הם כמו טיטנים עבורנו – סיפור שאיזה מישהו המציא. חלום חייו הוא לצאת אל מחוץ לחומה ולחקור את העולם: לראות את האוקיינוס, לחוש בגרגרי חול ולהתעצבן כשהוא פוגש ישראלים. הוא כמעט ומוציא לפועל את מסע התרמילאים הזה שלו אלמלא הטיטנים החליטו לשוב.

לפני שהתיישבתי לצפות בסרט, התלונה העיקרית ששמעתי עליו היא בנוגע לחופש היצירתי: זהו לא סרט שנאמן למנגה אחד לאחד, כך טענו – וצדקו. אוסיף על כך ואומָר שהסרט והסדרה לא משתייכים בכלל לאותו הז’אנר. העולם במנגה הוא מעין אירופה של ימי הביניים, רק עם טכנולוגיית סטימפאנק. העולם הפוסט אפוקליפטי של הסרט, לעומת זאת, דומה הרבה יותר לעולם המודרני שלנו (אחרי שתיים-שלוש מלחמות גרעין): עיר נטושה אחת בה מתרחש רוב הסרט נראית כמו מה שהיה פעם פרוור של טוקיו. אפילו את המזגנים ההרוסים מחוץ לחלונות לא טרחו להוריד. השינוי הבולט ביותר הוא השימוש בכלי רכב משוריינים (של סובארו?) במקום סוסים. הבמאי שינג’י היגוצ’י החליט ללכת על מה שדומה יותר לעתיד מ-“שליחות קטלנית”, רק עם ענקים-ערומים במקום מכונות.

חלק ודאי יכעסו עלי על כך, אך עם השינויים האלה אני בסדר. תבינו, זה לא ש-Attack on Titan פופולרית בזכות הדמויות העמוקות והדיאלוגים השנונים – הסדרה מצליחה מפני שהיא מציגה קרבות בין חיילים מעופפים לענקים אוכלי-אדם. קיים מסתורין סביב מוצאם של הטיטנים שגם הוא חלק חשוב ומעניין, וזהו אלמנט שקיים גם בסרט. הציפיה שלי מעיבוד לייב אקשן על-פי הסדרה היא לא ‘שיהיה נאמן למקור’, אלא ‘שיהיה מהנה ויראה טוב’.

האם הוא מהנה? בחלקו כן: אם חשבתם שסדרת האנימה ברוטלית, חכו שתצפו בסרט: אלימות גרפית שכזו לא ראיתי הרבה זמן. אנשים נמחצים, נאכלים, נחצים לשניים ומאבדים גפיים יותר פעמים מכפי שהצלחתי לספור. רק שקשה להיגעל מהאלימות כאשר היא כל-כך זוֹלה. הדם המושפרץ לכל עבר נראה כמו ג’לי אדום, והאפקטים כשמישהו מאבד יד או ראש מרשימים כמו [הכניסו אנלוגיה למשהו לא מרשים].

ועוד לא דיברתי על הטיטנים עצמם: בעוד שאני מברך על הגיוון באוכלוסיית הטיטנים (ישנם אפילו טיטנים תינוקות), הסרט בוחר להשתמש במודלים של בני-אדם מאשר ב-CGI או טכנולוגיית לכידה בתנועה. התוצאה נראית כמו פרויקט גמר של סטודנט לעיצוב גרפי. הייתי סולח על כך אם לפחות היצורים הללו היו מפחידים, אך הם נעים על הסקלה של בין מצחיק למביך.

[תמונת יח”צ. הלוואי והסרט היה נראה ככה]

האקשן לא נראה הרבה יותר טוב: ה-3D Maneuver Gear, אותו פטנט שהופך כל חייל לספיידרמן, נראה רע כשהוא על אנשים בשר ודם. ניכר כי הדביקו את הגיבורים על מסך ירוק במהלך הקרבות. אני יודע שתמיד נעשה שימוש במסך ירוק בסרטים עתירי אפקטים. הכוונה היא שהפעם זה בולט; אפקטים טובים הם כאלה שקיומם לא מסיח את הדעת, ואילו במהלך הסרט אי אפשר לא להבחין בעבודה הגרפית הנוראית. הסרט הזה מחזיר את האפקטים הממוחשבים שני עשורים אחורה.

רוב שחקני הסרט הראשיים הם דוגמנים או זמרים במציאות. עכשיו, אני לא אומר שכל הדוגמנים והזמרים לא יודעים לשחק (וגם לא כל מי שלא יודע לשחק הוא דוגמן או זמר), אבל כל מי שהוא דוגמן או זמר והוא משתתף בסרט הזה – לא יודע לשחק. ארן כריזמטי כמו קונכייה, ואני לא מבין מדוע השחקן של ארמין, חברו הטוב, חייב להיות כל-כך דומה לו; יותר פעמים מכפי שאני מוכן להודות התבלבלתי בין השניים. אך לפחות שניהם לא מתקרבים לרמת הגיחוך שמציג שיקישימה; שיקישימה הוא דמות מקורית שנכתבה עבור הסרט, ואולי איתו החופש היצירתי הלך רחוק מדי. שיקישימה הוא הלוחם המוכשר ביותר בצבא, אך אני לא מבין אם הוא דושבאג או מורה דרך. כל משפט שיוצא מפיו הוא כמו אוכמנית הזרוקה על מדרכה בליל קיץ חמים מתחת לפנס רחוב ערירי. ככה הוא מדבר כל הפאקינג סרט.


יכולנו לקבל סרט כל-כך טוב לוּ היו משייפים אותו קצת יותר. הסרט הזה והבא אחריו צולמו במקביל, מיזם שאפתני מדי עבור ההפקה הזו. עדיף היה להשקיע את מירב המשאבים בסרט אחד שייזכר לדורות. כעת הציפיות שלי מהסרט הבא, שנמצא מעבר לפינה, נמוכות להחריד. לא נעים להודות, אך אולי עדיף לתת להוליווד את המושכות.


הטוב: אָלים; לא הזכרתי, אבל הפס קול ממש טוב.
הרע: אפקטים מביכים; סצנות אקשן סוג ז’; יכולות משחק של שפן סלע.
והמכוער: אתה יודע שהסרט שלך בעייתי כשנערת תפוח האדמה היא השחקנית הכי טובה.

ציון במדד OK – סביר מינוס

(Attack on Titan (Live Action | יפן, 2015 | 98 דקות | אקשן, אימה, דרמה, קוועץ’ | הארוּמָה מיאוּרָה, קיקוֹ מיזוּהָארָה, קָאנָאטָה הונגוֹ, הירוֹקי האסגאוָוה, נאנאמי סאקוּראבּה, טאקהירו מיאורה | במאי: שינג’י היגוּצִי | יוצר מקורי: האג’ימה איסָייאמה


לקריאה נוספת:
Attack on Titan [ביקורת על סדרת האנימה]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם