עונת אפריל 2016 – חלק ג’

חלק ג’ ואחרון בסקירת עונת השידור הכי ‘בסדר-כזאת’ שעלתה בשנים האחרונות.

ממשיכים – ומסיימים – את המסע של סקירת עונת השידור שהיא אפריל 2016. והפעם: Meh.
[לחלק א’ | לחלק ב’]

בכתבה זו:
♦ Anne Happy

 Flying Witch
♦ Koutetsujou no Kabaneri
 Kiznaiver
 ?Sakamoto desu ga
 Shounen Maid
 Super Lovers
 Tanaka-kun wa Itsumo Kedaruge
 Kagewani 2


Anne Happy

על מה זה: צעירה בשם רוּרי עולה לתיכון ולדאבונה מגלה כי היא משובצת בכיתה של תלמידי שוליים, כאלה שהמזל לא מאיר להם פנים. חברותיה למוסד היוקרתי נראות שמחות ומאושרות, אך מתחת לחזות האופטימית מסתתר עצב רב.

איך זה: פחות מדכא מהתקציר שלי. 
“Anne Happy” זו סדרת בית-ספר שעומדת בתקן של קומדיה טיפוסית. זו לא אנימה על דיכאונות או ורידים חתוכים – ההומור והאופטימיות לא נעלמים לרגע, וגם אם נדמה שתכף מגיע טוויסט מדכא, הוא מתחלף באתנחתא קומית. רורי עצמה שומרת על סוד לאורך הפרק הראשון, סוד אידיוטי לגמרי. לא אספיילר לכם אותו, פשוט כי אתם חייבים לראות כדי להאמין, אבל היא יכלה לומר שהיא מלקקת ידיות של מקררים – וזה היה נשמע אידיוטי באותה המידה.

כמובן שלא אוריד ניקוד לסדרת קומדיה רק כיוון שהיא לא מדכאת מספיק, אבל הייתי שמח אם היא לא הייתה מבטיחה עומק בעלילה שמתגלה ככוזב. אם בכל זאת קיימת אופציה לפלשבקים עצובים (אתם יודעים: נדנדה, כדור, צלליות של מבוגרים), הייתי שם עין על אָן, חברתה החדשה של רורי והגיבורה על שמה קרויה הסדרה. היא שומרת על אופטימיות בהגזמה, רואה עולם ורוד ושריריה ננעלו על חיוך תמידי. ללא ספק משהו מחריד מתרחש אצלה בבית.

להמשיך או לא: זו קומדיה חביבה סך-הכל, אבל היא לא ייחודית – לא בעלילה ולא בהומור. מי מכם שיחליט לצפות בה ודאי לא יתחרט, אבל בספק אם תזכרו את Anne Happy שנה מהיום.


Flying Witch

על מה זה: סדרת Slice of Life על נערה בשם מאקוטו שעוברת להתגורר באאומורי שבצפון הונשו.
אה, והיא מכשפה.

איך זה: אהבה ממבט ראשון. השילוב בין האלמנט העל-טבעי לעיירה הפסטורלית יוצרים את אחת הסדרות האיכותיות של העונה, והיא עושה זאת עם הרבה חן. מי שצפה ב-“שירות המשלוחים של קיקי” ימצא ב-“Flying Witch” את אותם הדברים שהפכו את הסרט ההוא לקלסיקה; מכשפה שעוזבת את הבית ברגע שהיא מגיעה לבגרות, מתמקמת בעיר חדשה עם החתול שלה. מאקוטו, בשונה מקיקי, נרשמת לבית-הספר המקומי ואת היותה מכשפה היא מסתירה מעיני הציבור, אם כי לא בהצלחה יש לציין. 

זו לא סדרה עלילתית, אלא אם אתם מחשיבים כעלילה ‘אנשים הולכים ממקום X למקום Y ומפטפטים’. אבל פה טמון הקסם שלה (הבנתם? קסם? הא הא… הא). אני לא מעוניין בסצנות אקשן גדולות מהחיים; הפרק הראשון קנה אותי באמצעות הסגנון המרגיע והדמויות שאינן, לשם שינוי, בעלות אישיות גבולית. תנו לי אנשים שמתנהגים כמו אנשים (או מכשפה שמתנהגת כמו אנשים) ואני מאושר. 

להמשיך או לא: הו כן, בהחלט.


Koutetsujou no Kabaneri

Kabaneri of the Iron Fortress

על מה זה: טייק חדש על המהפכה התעשייתית… אם זומבים היו חלק מההיסטוריה.

איך זה: זה הכל? על זה כל המהומה?
אם לא הייתם חלק מהלופ, ‘Kabaneri’ זו אחת הסדרות המדוברות-יותר של העונה, ואנשים ממש אוהבים אותה. כמו מבקר איכותי, גם אני באתי עם רצון לסגוד לה בחוסר אובייקטיביות. אך מהרגע הראשון מצאתי בסדרה הזו חורים שרק הלכו והעמיקו. כמעט כל הדמויות חד-ממדיות ומוּנעות על-ידי אינסטינקטים, בלי להפעיל… נו… איך נקרא הדבר הזה בו עוצרים לחשוב לפני שפועלים? אה כן, שיקול דעת! הנרטיב מסתמך על צירופי מקרים נוחים, ועיצוב הדמויות הוא צואתי (האמת שהוא לא כזה נורא, אבל הייתי בשוונג של קטילה).

במאי הסדרה, טטסוּרוׁ אראקי, לקח שתיים מהסדרות הפופולריות ביותר אותן הוא ביים — “Attack on Titan” ו-“Highschool of the Dead” — וחיבר ביניהן כמו כריך חמאת בוטנים וריבה. אך הסדרה שיצאה היא לא אפלה ומקורית כמו “Attack on Titan” ולא כיפית, ברוטלית (וסקסית) כמו “Highschool of the Dead”. לא ולא, היא נראית כמו גרסה דלת קלוריות של השתיים הללו.

חורה לי העובדה שסטודיו Wit נכשלים זו הפעם השנייה ברציפות בתחום הזומבים והסטימפאנק. “The Empire of Corpses“, הסרט ההוא שהספקתם להדחיק, הוא תרופת שינה איכותית. אך לזכותו ניתן לזקוף איכות ויזואלית יוצאת דופן, מה שקשה להעיד על ‘Kabaneri’. האנימציה יפה, וזו המחמאה היחידה שאוּכל להעניק במקרה הזה. שאר האלמנטים הותירו אותי אדישים; הזכרתי בחטף את עיצוב הדמויות הבעייתי, אבל העולם — יפן הפיאודלית פוגשת את לונדון הוויקטוריאנית — הוא חסר דמיון ביחס לפוטנציאל שזיווג כזה יכול לייצר. והדם, אוי הדם… דם זה עסק בעייתי בסדרות אנימה, כיוון שלא פשוט להעביר באנימציה את הנוזל האדום מבלי שהוא יראה כמו קטשופ, והמצב ב-‘Kabaneri’ הוא בדיוק כזה ואף חמור מכך. הזומבים בסדרה משפריצים כמויות של נוזל שיכול להיות הרבה דברים (צבע גועש, מיץ עגבניות), אבל דם זה בטוח לא.

להמשיך או לא: לא נהניתי מהפרק הראשון, לכן לא אמשיך עמה. אין בה שום אָפיל עליו אני יכול להגיד ‘אני מוכן להישאר רק בשביל זה’. הבעיה היא שאנשים אחרים ומביני עניין טוענים אחרת, אז אולי זהו אחד המקרים הללו בו הדעה שלי שווה לטוסיק. אל תמהרו לשלול את ‘Kabaneri’ רק כי אני אמרתי, וכמובן שאשמח לשמוע מכם מה ראיתם שאני לא.


Kiznaiver

על מה זה: בני-נוער ביפן העתידנית נבחרים (בעל כורחם) להשתתף בפרויקט בו הם חולקים כאב.

איך זה: אנחנו בקטע של אכזבות עכשיו?
זו הסדרה החדשה של סטודיו Trigger, סטודיו שמוכיח כי בלי הבמאי של Kill la Kill הוא לא שווה הרבה. מי שציפה להמשך רוחני ל-“KlK’, כנראה לא ימצא אותו כאן; Kiznaiver היא סדרה שלא עושה הומאז’ים, ובמקרה שלה – חבל, ללמוד מהטובים ביותר לא היה מזיק עבורה. הבלגן העלילתי בפרק הראשון מסתיר סיפור שהוא בבסיסו דפוק; חלוקה של כאב? באמת? זה רעיון טוב לסרט כמו “המסור”, אך לא לסדרת אקשן שלוקחת את עצמה ברצינות. 

וניחא, אז הסיפור לא משהו. אבל איפה הפאן? אין אף סצנת מפתח שאני זוכר באופן חיובי מהפרק. מוזיקה דרמטית שהופיעה לקראת הסוף העידה כי התרחש אירוע חשוב על המסך, אבל הפיהוק שלי נטה לא להסכים. אפילו אם הפרקים הבאים יהיו עתירי קרבות אפיים, שום דבר לא יפצה על הנחת היסוד חסרת המעוף עליה בנויה Kiznaiver. מילא הגיבורים חולקים כאב בינם לבין עצמם, אבל מדוע לחלוק אותו עם הצופים?

להמשיך או לא: אף אחד לא יחמיץ פה יצירת מופת.


?Sakamoto desu ga

Haven’t You Heard? I’m Sakamoto

על מה זה: מעלליו של הבן-אדם הכי קוּל בעולם.

איך זה: אין פה עלילה, והאמת שלא אכפת לי – זו אחת הסדרות המגניבות שראיתי. היא עוסקת בתלמיד תיכון, סאקאמוטו, שהוא… ובכן, קוּל. אתם רוצים להיות חברים שלו. הוא שומר על סטייל ופאסון, ובחיים לא תראו אותו במצב מביך. יש אנשים בודדים שלא אוהבים את סאקאמוטו ומנסים לפגוע בו בפרק הראשון, והם מן הסתם נכשלים קשות. מסתמן כי זו גם העלילה של הפרק השני, ואני מנחש של השלישי והרביעי.

זה עובד, וזה עובד כי זה מצחיק. אי אפשר להסביר קומדיה בנוסחאות, אבל ‘סאקאמוטו’ זו אחת הסדרות המצחיקות והביזריות בהן נתקלתי. הפרקים מוגשים בשיטת לוני-טונס: אפיזודיים וקלים לעיכול, ומערבים חורשי זימה שמנסים לפגוע בגיבור ללא הצלחה. אבל ב-“טוויטי וסילבסטר”, “טום וג’רי” ו-“הרודראנר וזאב הערבות” עודדתי (תמיד) את הרודפים. במקרה הזה, הכיף הוא לראות את סאקאמוטו יוצא מכל סיטואציה בקוּליות. ואם זה מה שצפוי לאורך הסדרה, אז מה אכפת לי אם העלילה נעדרת? 

להמשיך או לא: סוגה עלית שאתם חייבים לראות.


Shounen Maid

על מה זה: ילד שאיבד את אימו עובר להתגורר באחוזה מפוארת עם דוד עשיר – והופך לעוזר הבית שלו.

איך זה: חביב יותר ממה שציפיתי לו, ומצחיק למדי ביחס לסדרה על יתום שכמעט נהיה הומלס, וכעת – בגיל 9 (או 10?) – הוא עובד כעוזר בית. זו לא הקומדיה הטובה ביותר של העונה (ע”ע ‘Sakamoto’), והיא גם לא במקום השני (ע”ע ‘Kuma Miko’), אבל זו סדרה חמודה ומעניינת שמעלה חיוך, והיא אופטימלית לאלה מכם שמאסו בקומדיות ציניות / ביזריות. אולד-סקול הוא שם המשחק ב-“Shounen Maid”, ועל הדרך היא מקנה ערכים, כמו ‘מי שלא טורח בערב שבת לא אוכל בשבת’, או ‘זה בסדר להעביד יתומים בני 9 בלי לשלם להם’ (איך אני אוהב ללמוד דברים חדשים באמצעות סדרות אנימה).

להמשיך או לא: צברתי מספיק קומדיות עבור עונת שידור אחת, אז אני נאלץ לנטוש אותה. אבל שימו עליה עין, אולי תאהבו. 


Super Lovers

על מה זה: …

איך זה: …

להמשיך או לא:


Tanaka-kun wa Itsumo Kedaruge

Tanaka-kun is Always Listless

על מה זה: רוב האנשים ישנים שליש מחייהם. טאקנאקה הוא מהאנשים שערים רק שליש מחייהם. זהו סיפורו של תלמיד התיכון התשוש בעולם.

איך זה: קומדיה רגועה, על גבול ה-Slice of Life, שמתארת את יחסיהם של טאנאקה העייף וחברו (המאוד סבלני) אוּטה. קומדיה טובה אמורה להמריץ, כיוון שצחוק עובד כמו קפאין, אבל בגלל שגיבור הסדרה טיפוס סחוט, כך קרה ש-‘Tanaka-kun’ זו אחת הסדרות המעייפות שראיתי. אנשים נוטים לפהק באופן לא רצוני כשהם רואים מישהו אחר מפהק, וטאנאקה מפהק הרבה. אני לא יודע איך אוכל לשרוד פרקים נוספים ללא כוס קפה ביד. ברצינות, הילד חייב להיבדק אצל נוירולוג… אף אחד לא אמור להיות כזה עייף בלי הפסקה, בעיקר אם הוא לא עובד או עוסק בספורט. טאנאקה אפילו לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו חצי מהזמן.

אני לא יודע כמה עוד אפשר יהיה לגרור את הקונספט הזה של גיבור ישנוני, אבל בינתיים יש לסדרה הזו הרבה מה להציע עבור מי שמחפש קומדיה רגועה (במלוא מובן המילה).

להמשיך או לא: הייתי ממשיך בכיף אבל ZZzzZZzzZZzzZZzz.


Kagewani 2

על מה זה: העונה השנייה שאף אחד לא ציפה לקבל לסדרת אימה אזוטרית.

איך זה: בדומה לעונה הראשונה, זו סדרה בת 7 דקות לפרק כך שאין ב-Kagewani תחושה של זמן שהתבזבז. העונה הראשונה לדעתי הסתיימה יפה, ואני לא מבין את הצורך בעונה נוספת. אבל היא כאן, וממשיכה ישירות את הסיפור שחשבתי שנגמר. אם אתם לא רגילים לסגנון האנימציה המיוחד (סליחה, אנימציה זה כאשר יש תזוזה. הסגנון הזה הוא תמונות מדובבות) אז אין לכם מה לחפש פה, אבל אני זוכר פרקים מפחידים מהעונה הקודמת ואני מקווה שיהיו כאלה גם בעונה הזו. 

להמשיך או לא: במידה וצפיתם בעונה הראשונה, חבל לפרוש עכשיו. עבור כל השאר, לכו לצפות ב-‘Sakamoto’.


עד כאן חלק ג’ ואחרון.

מרגיש כמו סוף חלק ב’ בגלל הטרולינג ההוא בחלק א’, אבל סך הכל 22 סדרות סוקרו לאורך 3 הכתבות (אוקי אוקי, 21. מה שעשיתי עם “Super Lovers” לא נחשב); בהיסטוריה של AnimeOK תמצאו סיקורי עונות קצרים הרבה יותר.

לגבי העונה עצמה, אני לא יכול להגיד שיצאתי מאוכזב. עונת ינואר האחרונה הציבה רף גבוה, רף שהעונה הזו לא התעלתה עליו. אני לא אזכור את אפריל 16′ בעוד שנה או שנתיים, כיוון שמספר הסדרות האיכותיות שעלו החודש הוא נמוך מהרגיל, בעוד שהמצב עם הסדרות הגנריות הוא הפוך. מה שכן, זה רק אני או שיש פחות סדרות אצ’י כבדות בזמן האחרון? תחליטו אתם אם זה טוב או רע. בכל אופן, היה כיף (לא באמת. סבלתי… סבלתי הרבה).
שבוע הבא חוזרים לשגרה.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם