Aoi Bungaku Series | Blue Literature

הרעיון המקורי של "Aoi Bungaku" נשמע כבר מההתחלה כמו רעיון מצויין, ומוזר שאף אחד לא חשב עליו קודם: בואו ניקח ספרים וסיפורים כל-כך מפורסמים, שילדים ביפן מדקלמים אותם בע"פ, ונעבד אותם לסדרת אנימה. כולם הרי אוהבים אנימה. אבל היוצרים לא עצרו פה, כי הרי לא מדובר בסדרה הראשונה שעושה משהו כזה. יוצרי הסדרה התחלקו לצוותים רבים, כאשר על כל סיפור בפרוייקט הופקד במאי אחר, ואיתו צוות אנימטורים, מלחינים ומפיקים שונים. כך יצא שכל אחד מששת הסיפורים קיבל חיים משל עצמו, ללא קשר רוחני לשאר הספרים. אני יכול להישבע שאם לא שיר הסיום של הסדרה וההקדמה הקצרה בתחילת כל פרק, אף אחד לא היה יודע שמדובר באותה סדרה.

הספר שפתח את הסדרה הוא "No Longer Human" של הסופר אוֹסאמוּ דאזאי, ומדובר גם בעיבוד המשמעותי ביותר: כל ארבעת הפרקים הראשונים הוקדשו לצורך עיבוד אותנטי של הסיפור. אובּה יוזוֹ הוא צעיר מדוכא ממשפחה עשירה, שברח מהבית אחרי ילדות קשה בצל אביו. הוא בכלל רצה להיות אומן, ולא ללכת בדרך העסקית המשעממת של האחים שלו. עד עכשיו זה נשמע כמו טלנובלה בשקל, אבל החיים של יוזו מקבלים תפנית כאשר הוא נתקל באישה נשואה עימה הוא מנהל רומן. האישה, גם היא מבית אומלל, משכנעת את יוזו לבצע יחד עימה התאבדות (בדרך הרומנטית והכואבת של קפיצה מצוק). אלא שהעניינים מעט משתבשים…

"No Longer Human" הוא עיבוד קודר ומלנכולי. חייו של יוזו הם חיי בריחה מהמציאות, ובמהלך הפרקים הוא פוגש אנשים רבים שמנצלים אותו למרותם. עד כמה שאהבתי הפרק הראשון, בפרק השלישי קצת הלכתי לאיבוד, ואפשר היה למצוא דרך לקצר מעט את הקריינות הדכאונית-משהו של יוזו. אך אי אפשר להתעלם מכך שמדובר ביצירת מופת, ולא רק בתחום העלילתי. הבמאי הוא לא אחר מאשר מוריאו אסאקה [צ'וביטס ונאנה], מישהו שכבר יש לו מושג בריאליזם. העולם של אמצע היובל הראשון של המאה ה-21 נראה אמין יותר ממה שרואים בסרטים, וההתנהגות של האנשים והאווירה ששררה באותה תקופה עברה מסך מצויין.

קצת צרם לי שבכל פעם שיוזו הופיע על המסך, קפץ לי אימג' של לייט מ-"Death Note" (האיש והצחוק), לו הוא דומה במראה ובהתנהגות. אל תהיו מופתעים אבל, את עיצוב הדמויות של "No Longer Human" יצר טאקשי אובּטה, המאנגקה של דת' נוט. כנראה שלא היה לו מספיק כוח להוציא דמות חדשה מהכובע, אז אובטה לקח איזו טיוטה ראשונית של לייט והגיש אותה לשימוש בסדרה. זה אגב לא נגמר פה, את המוזיקה לפרקים הללו כתב הידאקי טאניגוצ'י, מיוצרי הסאונדטראק של דת' נוט. קיצר, מדובר בקאמבק מטורף למעריצים.

כמובן שללא קשר לדת' נוט – "No Longer Human" היא יצירת מופת ששווה לצפות בה; מדובר בנרטיב כואב על מוות ועל החיים בצל המוות, ויוזו הוא אחת הדמויות המורכבות ביותר שיצא לי לראות לאחרונה על המסך. לא לחינם בחרו בסטודיו MADHOUSE לעבד את ארבעת הפרקים לכדי סרט נפרד (בתוספת סצינות חדשות), ואולי בזכות כך היצירה הזו תקרוץ יותר לקהל הרחב. לגמרי במקרה אגב, בפברואר 2010 צפוי להשתחרר לקולנועים ביפן סרט מלא המבוסס על הסיפור. יאפ, לגמרי במקרה…

אחרי העולם הקודר, הקר והמושלג של "No Longer Human", מגיע למסך העיבוד ההפוך: "Sakura no Mori". הסיפור אולי מתרחש בתקופה עתיקה יותר, ביפן הפיאודלית, אך הבדיחות והרפרנסים שבחרו היוצרים רלוונטיים להיום (מסתבר שגם בתקופה ההיא היו פלאפונים ואייפוד). העלילה עוסקת באיזה אחד, שירימארו, שמתבודד לו אי שם בהרים. מתבודד אמרתי? שכחתי לציין את הנשים שלו איתן הוא גר במערה באושר ו…נהה. הוא מספק להן אוכל, והן מספקות לו…המ…בננות. בעת מסע ציד שגרתי, בו הוא צד בני אדם ושודד את רכושם, נתקל שירימארו באישה יפהפיה. לאחר שהוא הורג את המשרתים שלה, מחליט שירימארו לקחת אותה לאישה. אלא שהעניינים מעט משתבשים…

את שני פרקי הארק הזה ביים טטסורו אראקי, הבמאי של Death Note (נו מה יהיה?) ו-Korozuka. עניין מפתיע בהתחשב בכך שהסגנון משלב הומור פרוע, ודמויות הופכות לצ'יביות. אך מנגד, הברוטליות שמאפיינת את שירימארו והפחד שלו מפריחת עץ הסאקורה נותנים לפרקים האלה נופך אחר ושכבה נוספת. כולם יודעים שצפוי להגיע טוויסט, ושמשהו לא בסדר עם האישה. אך השאלה שמרחפת באוויר היא מה הטוויסט שיגיע, ומה הולך לקרות הלאה. אני אישית הייתי מרוצה משני הפרקים, כנראה בשל העובדה שמדובר בשני פרקים בלבד. יותר מזה סיפור כמו זה בהחלט לא היה צריך, והעיצוב שלו היה מושלם, כולל עיצוב הדמויות לו היה אחראי בבה קובו קובוטיטה – הידוע בתור ההוא שהפליץ את בליץ'.

פרקים 7-8 הם פרקים מעניינים יותר מבחינת הרעיון שמאחוריהם, לצערי אני כנראה היחיד שחשב שלא היה צורך להמשיך את הסיפור מעבר לפרק 7. הפרקים – עיבוד רופף יותר לסיפור "Kokoro" של נאטסומה סוֹאוּסקי – עוסקים בתלמיד מחונן שמתגורר אצל אישה והבת שלה. הוא מתחבר עם אדם גדול מימדים שחזר בתשובה, והוא מבקש מהאישה שהנזיר יוכל לשהות אצלם בבית לתקופה מסויימת. אלא שהעניינים מעט משתבשים…

בעוד שפרק 7 היה מושלם מכל הבחינות – האיור, האווירה, הסיפור והסיום המוצלח – בפרק 8 בחרו לספר את הסיפור מנקודת מבטו של הנזיר. "נקודת מבט" זה מונח די גדול יחסית למה שנעשה, כי האווירה כולה השתנתה; מי שהיה הגיבור הטרגי והמיוסר בפרק 7, הפך כעת לציניקן מרושע, ואילו הנזיר שהיה מסתורי ומגניב בפרק הקודם – גידל לפתע לב רחב, אליו לא קל להסתגל. כיוון שאנחנו, הצופים, כבר יודעים את הסיפור במלואו – לא עניין אותי במיוחד לראות אותו פחות או יותר שוב. מספר דברים שלא היו ברורים בפרק 7, קיבלו לפתע תירוץ מצוץ: כמו לדוגמא הסצינה בה תהינו מה הבת הצעירה והנזיר (באמת) עשו בחדר שלו. פרק 8 הוא מבחינתי בגדר בונוס, ואחשיב את יצירת המופת הזו כפרק בודד עם תוספת לא יותר מחיננית. על עיצוב הדמויות של הפרק, אם חשבתם ששכחתי, אחראי גם הפעם טאקשי אובטה.

הנה מה שבאמת חיכיתי לכתוב עליו – "!Run, Melos", או איך שאני קורא לו: פרקים 9-10. הסיפור, גם הוא של אוסאמו דאזאי, נכתב בתקופה צעירה יותר בחיים שלו, וקצת-הרבה יותר אופטימית ממה שראינו ב-"No Longer Human". הפרקים מביאים את סיפורו של סופר מוערך מימינו אנו, שמתבקש לכתוב מחזה חדש בשם "Run, Melos". במהלך הפרקים אנו זוכים לראות את עלילת המחזמר, ותוך כדי צצים פלאשבקים מעברו של הסופר, שחופפים בצורה מתואמת להפליא את עלילת המחזה. המחזה עצמו מתרחש ביוון העתיקה, ועוסק בידידות מופלאה בין שני חברים: מלוֹס וסלינוניטיס (או משהו כזה…). מלוס מנסה להתנקש בחייו של המלך הרודן, ו…ובכן, נכשל. בעת משפטו נקבע כי מלוס יוצא להורג, אך אבוי – הוא לא רוצה להחמיץ את חתונת אחותו! הוא מבקש מהמלך להשתחרר לשלושה ימים, אך המלך לא פראייר והוא יודע שמלוס יברח כל עוד נפשו בו. על כן מלוס מציע ערבות: סלינוניטיס (בתרגום שלי הוא נשמע כמו מחלה מצורעת). במידה ומלוס לא ישוב עד השקיעה בעוד שלושה ימים, יוצא סלינוניטיס להורג במקומו. מדובר כעת במבחן על אנושיות, רעות ואומץ, ומלוס יוצא לדרכו…אך האם ישוב?

בו בעת, נזכר גיבורנו – הסופר, זוכרים? – בימיו כסטודנט בעיירה קטנה הרחק מטוקיו. הוא כתב מחזות לאקדמיה בה למד, וחברו הטוב והחתיך הופיע על הבמה וגרף את התשואות. נשמע כמו מאנייק, אבל החברות בין השניים הייתה עמוקה ביותר. אלא שיום אחד מגיע אליו חברו בדמעות, ומציע שיברחו יחדיו לטוקיו, שם יכבשו את הבמות. האחד יכתוב, השני יופיע. הם תכננו להיפגש למחרת בתחנת הרכבת, אלא שהעניינים מעט השתבשו…

שני הפרקים היו מבחינתי מושלמים מכל הבחינות: 2 הסיפורים החופפים, העולמות העשירים, הדמויות, הדרמה, התיאטרליות והמוזיקה, כולם יצרו בי (אם בתיאטרון עסקינן) קטרזיס. אם עד עכשיו לא השתכנעתם לצפות בסדרה, לפחות צפו ב-"Run, Melos". אני נהניתי מכל רגע, וזו אחת הפעמים הבודדות שקשה לי להעביר בכתב מה בדיוק היה מיוחד בפרקים הללו, מבלי לספיילר שום דבר. על בימוי הפרק הופקד הפעם ריוסוקה נאקאמורה, מי שביים וכתב מספר בפרקים ב-"Monster", ועיצב את הדמויות טאקשי קונומי, היוצר של "The Prince of Tennis" – או בקיצור, סוף סוף אין קשר לדת' נוט.

פרקים 11-12 מביאים למסך סיום מושלם לסאגת הספרותית העשירה. מדובר בעיבוד של שני סיפורים קצרים מאת ריונוסוקה אקוטאגאווה: The Spider's Thread ו-Hell's Screen. הראשון עוסק בקאנדאטה, עבריין מהשורה הראשונה ששם את משפחות הפשע הסיצילאניות בכיס הקטן. הוא גונב, רוצח גונב ורוצח שוב ושוב ללא הבחנה. גרסת האנימה מביאה למסך את מעלליו בעת שהיה בחיים, ונסיון ההתנקשות במלך של הארץ בה חי (מלך שהאמת די דורש מכות). לאחר שנלכד והוצא להורג, מגיע קאנדאטה לגיהנום, ומקבל הזדמנות לטפס אל גן-העדן. למה? כיוון שבעת שהיה קאנדאטה בחיים, ריחם על חייו של עכביש. קאנדאטה לא מהסס לנצל את ההזדמנות, אלא שאז העניינים מעט משתבשים… 

הסיפור השני – Hell's Screen – מתרחש באותה ממלכה בה חי קאנדאטה מהסיפור הראשון (הקשר קיים רק בגרסת האנימה, במקור מדובר בשני סיפורים נפרדים לחלוטין). אותו מלך מעצבן מבקש מיושיהידה – הצייר הדגול ביותר אי פעם ושיש לו גם שם של דמות מטקן – לצייר לו ציורים. יושיהידה מציית בחוסר רצון, עד שיום אחד מוביל אותו המלך אל קפלה בה עתיד המלך להיקבר, ובידו בקשה אחת: לצייר את הארץ כולה. יושיהידה מכנה זאת "היצירה האחרונה שלו", ויוצא לדרך לצייר את הממלכה המופלאה כפי שהוא רואה אותה במו עיניו, עם לא מעט עזרה מביתו. אלא שהעניינים…טוב זה כבר לא מצחיק.

הסגנון הבומבסטי והדמויות הראוותניות – לעיצובן אחראי שוב המעצבן מבליץ' – שוזרות את גורל הסיפורים אלה באלה בצורה מופלאה. בהחלט מצאתי את עצמי נפעם לנוכח הפרקים, זאת על אף שהעלילה, גם עבור מי שלא הכיר אותה מראש, צפויה למדי בשלב מסויים.

"Aoi Bungaku" היא סדרה חובה למי שמעריך אומנות, סיפור טוב, ודמויות מופלאות. גם אם לא מצאתם את עצמכם נהנים מפרק מסויים, הסגנונות השונים בין כל סאגה קרוב לודאי יעזרו לכם למצוא את הסיפור האהוב עליכם, ולהתעניין מעט יותר בספרות היפנית. לא במקרה כל הספרים קשורים בצורה כל-כך ישירה למוות, והמוות עצמו מעולם לא נראה חי כל-כך. לי רק נשאר לקוות שעונה שניה תגיעה מתישהו, כי יש עוד מספיק ספרים וסיפורים יפניים קלאסיים שישמחו לקבל אינטרפטציה מופלאה בסדרה הזו. למרות שכל הסיפורים הם חלק מאותה סדרה, הקשר בין כל פרוייקט הוא שונה, ובנוי על טעם אישי. מהסיבה הזו בלבד (טוב, וגם בגלל שהביקורת כבר ארוכה יותר מדי) אני אמנע מלתת ציון לסדרה, אבל סמכו עלי כשאני אומר שמדובר בסדרת האנימה האהובה עלי מ-2009. מומלץ בחום כמו ספר טוב!

Aoi Bungaku Series / Blue Literature Series | יפן, 2009 | סטודיו MADHOUSE | דרמה, אקשן, קומדיה, פסיכולוגי, אימה, מותחן, רומנטיקה, דת' נוט | 12 פרקים | במאים: מוריאו אוסאקה, טטסורו אראקי, שיגיוקי מיה, ריוסוקה נאקאמורה ו-אטסוקו אישיזוקה | יוצרים מקוריים: אוסאמו דאזאיי, אנגו סאקאגוצ'י, סוסקי נאטסומה ו-ריונוסוקה אקוטאקאווה