Anime(OK) Confessions

גל של וידויים שוטף את הפייסבוק; לכל אוניברסיטה ומכללה סוג ב’ יש כיום עמוד וידויים (כולל הוגוורטס) וכך גם למטאליסטים, להט”בים, דתל”שים, קוספליירים, מטאליסטים-דתל”שים, קוספליירים-להט”בים וכמובן דתל”שים-מטאליסטים-קוספליירים-להט”בים (מהטכניון). אחד מאותם עמודים הוא Anime Confessions. אמנם הדף אינו מלא דרמה כמו אצל השכנים מהקוספליי (ברצינות, תביאו פופקורן) והוא מלא בטרולים, או אנשים שאני מקווה לטובתם שהם טרולים, אך הוא… מעניין. לפעמים. 

שקלתי אם לפרסם וידוי אנונימי בעצמי, אך אז חשבתי… בשביל מה? פתחתי בלוג לא כדי לשמור את הדעות שלי לעצמי. מאידך, מתי אי פעם פרסמתי כאן דברים אישיים? ובכן, זמן לחרוג ממנהגי ולחשוף וידויים שיושבים לי על הלב זה זמן מה, את חלקם ודאי ניחשתם לבד. כמו למשל…

אני לא קורא סדרות מנגה

בסדר, סליחה, הקצנתי. אני כן קורא סדרות מנגה (אחרת הקטגוריה הזו בבלוג הייתה שוממת) אך ההבדל בין רם שרואה אנימה לבין רם שקורא מנגה הוא אסטרונומי. לוּ הייתי פותח בלוג רק על סמך סדרות המנגה שקראתי, said blog היה שורד בלחץ שלושה חודשים. אין לי מושג מה חדש בעולם המנגה ואני עוקב אחר 4 סדרות רצות בלבד – באחת מהן אני בפיגור של 80 צ’פטרים ואילו אחת אחרת יוצאת לפגרות 10 מתוך 12 חודשים בשנה (נחשו מי?). אני משתדל בעת האחרונה לשנות את הגישה הזו, ועל כן הזמנתי כמה סדרות במלואן (את כל 8 הווליומים של “Pluto”, את ההוצאה המחודשת “Fullmetal Alchemist“) ואני מזמין ווליום חדש של “The Promised Neverland”  ברגע שהוא יוצא. גאים בי?

זה לא שאני שונא לקרוא – ספרים זו אהבתי השנייה הרביעית – וזה לא שאני חושב שמנגה הוא מדיום נחות, נהפוך הוא, זה פשוט תחום שנאלצתי להקריב  בגלל סיבות, יהיו אלה סדרות אנימה, סדרות רגילות, סרטי אנימה, סרטים רגילים, ספרים, משחקי וידאו או 5-10 השעות השבועיות שאני משקיע פה.

כלומר, טכנית זה בגללכם.

אני לא חסיד גדול של רובוטים ענקיים

וידוי נוסף אשר כל מי שגולש בבלוג ניחש מזמן.

Tengen Toppa Gurren Lagann היא לדעתי אחת הסדרות הטובות שנוצרו בעשור הקודם, יש לי פינה חמה בלב ל-Evangelion, אני מתרגש לקראת שובה של Code Geass ופה ושם צפיתי בדברים מטומטמים (אך מהנים) דוגמת Samurai Flamenco ו-Daimidalerאבל – ואני מקווה שאתם יושבים – מעולם. לא. ראיתי. גאנדאם. באמת, אף לא פרק אחד (ראיתי בעצם פרק של Gundam Wing לפני 12 שנה אם זה נחשב). אין כאן הקרבה שנאלצתי לבצע, ז’אנר ה-Mecha פשוט לא כוס התה שלי. שימו לב כי הסדרות שכן ראיתי הן לא בדיוק סדרות Mecha קונבנציונליות – צפיתי בהן בגלל כל סיבה אחרת מלבד ה-Mecha. משהו בי כנראה תקול.

אני לא נהנה בכנסים

עד 2011 הלכתי לכל כנס אנימה אפשרי, כולל הלא ידועים שבהם (ידעתם שהיה כנס בבאר-שבע? ועוד אחד במועדון תל-אביבי אשר עדיף לשכוח שהתקיים?). לילות לפני כנסים לא עצמתי עין וכמו ילד בנרניה הסתובבתי נפעם בין דוכנים.

כל זה חלף. אני לא מאשים את הכנסים, מדובר במפעל נהדר אשר כל המעורבים בהם ראויים להערכה. אני גם לא אכנס לטענות שחוקות כמו ‘אני גדלתי אך הקהל לא’ – את הכנסים פוקדים כל שכבות הגיל וזה בסדר.

העניין הוא שמיציתי; מיציתי את ההתעוררות המוקדמת והנסיעה הארוכה, את ההסתובבות חסרת המאס והרגליים הכואבות. הקשיש שבי רוצה בכל רגע נתון לשוב הביתה לכורסה הנוחה, עם ביסקוויט ביד וספר טוב (הספר ביד אחרת מן הסתם). אני כן נהנה לפגוש פרצופים וותיקים וגם חדשים, וכמעט תמיד יש הרצאות טובות, אך בכל שאר הזמן מנקרת בי המחשבה ‘יואו איך בא לי הביתה’. זה לא משהו אישי, אני פשוט לא מרגיש נינוח באירועי חברה המוניים. הסיבה היחידה שאני בכל זאת פוקד כנסים (אך לא את כולם) היא כי אני נשוי למישהי שממש נהנית בהם, ומבחינתה עדיף לבוא כמה שיותר מוקדם וללכת כמה שיותר מאוחר. בפסח האחרון הייתי צריך לשכנע אותה שלהביא תינוקת בת חודש לכנס “עולמות” הוא מתכון לאסון, גם עבורה אך בעיקר עבורנו. לבסוף היא שוכנעה אך אני לא חושב שהטיעון הזה יחזיק מים בכאמ”י או אייקון הקרובים. הצילו.

אני מכריח את עצמי לראות אנימה

את הווידוי הזה קשה להסביר ואני מתנצל אם הוא יבלבל אתכם. בעבר הרחוק הייתי רואה אנימה בספונטניות; משעמם? יאללה, פרק. אין מה לראות? טוב, חייבת להיות קלסיקה שלא הכרתי.

היום זה לא ככה. הצפייה בסדרות (אנימה) מתוכננת אצלי בקפידה; “מחר ב-21:30 אקדיש שעה וחצי לעונתיות החדשות”, “בשישי אחה”צ אצפה בסרט החדש ההוא שיצא”. זה לאו דווקא כי אני עסוק (וסמכו עלי שכאבא טרי, אני עסוק וחצי) – כי גם כאשר יש לי זמן פנוי אני לא אפעיל פרק בספונטניות, וזה כי אני לא מסוגל לראות סדרות (אנימה) לא כחלק ממרתון. אני מוכרח להיות במצב רוח ספציפי לכך, מצב רוח שקשה להשיג ולכן אני “מזמין” אותו מראש – ולא אבזבז את החשק הנדיר הזה על 20 דקות בלבד.

“וואי רם, זה נשמע כאילו אתה ממש שונא אנימה”. זה… זה לא נכון. כלומר, כן – 90% מהסדרות שיוצאות הן זבל, זה משהו שהיה נכון בעבר והוא נכון גם היום. אך אני לא עוקב אחר סדרות זבל, אני עוקב אחר דברים שאני אוהב (ו-Tokyo Ghoul). אין עונה בה לא אספתי כמות רבה, רבה מדי, של סדרות חדשות, וברגע שמתחיל זמן הצפייה המיוחד (שאני מכריח את עצמי להקדיש) – אני נהנה, באמת. ובכל פעם אני מבטיח לעצמי שאת הפרקים הבאים אראה ברגע שהם ייצאו, וכמעט אף פעם זה לא קורה; למחרת שוב אני נכנס לשגרת התחביבים האחרים, ושוכח בדרך את ההנאה ששאבתי מפרקי אנימה כאלה או אחרים.

מדי יום מתנהל בראשי מונולוג מהסוג הבא: “אולי תצא כבר מנטפליקס? יש פרק חדש של בוקו הירו. זוכר את בוקו הירו? אתה נהנה מבוקו הירו. קדימה, תהיה ילד טוב וסגור את נטפליקס… לא… אל תבדוק מה חדש ביוטיוב דביל, אתה שוב תיתקע שם שעות! חכה, לאאאא…” וכך עד שצריך לישון. למזלי אני שומר על שגרת צפייה בכפייה אחת לשבוע ומשתדל להדביק פערים; אני יודע כי זו לא גישה בריאה במיוחד אולם אני מודה על המשמעת העצמית הזו, טרם קרה לי שהתחרטתי עליה. למעשה תודה גדולה מגיעה לבלוג עצמו; אני לא יודע עד כמה הייתי שומר על קשר עם התחביב לולא AnimeOK (מה שבטוח, הייתי קורא יותר מנגה).

כמעט תמיד אני מדלג על שירי פתיחה וסיום.

אני רוצה לומר שאני לפחות צופה בפתיחים בפרקים הראשונים והאחרונים… אבל אני לא רוצה לשקר.

(הביצועים שלי ב-AMQ הם פשע נגד האנושות).

לקריאה נוספת
4 תגובות
  1. שרון אומר/ת

    מזדהה קשות עם הלצפות באנימה בכפייה, ואני חושבת שזה דווקא הרגל נהדר שהלוואי שאצליח לאמץ.
    אני מטורפת על אנימה, אבל ממש צריכה להכריח את עצמי לראות גם דברים שאני נהנת מהם ואוהבת. כי לקרוא כתוביות זה דורש ריכוז, ויש סדרות שדורשות ממך להפעיל את המוח, ואחרי יום עבודה ארוך זה ממש לא פשוט.
    בקיצר אתה ממש לא לבד בזה, ואני לגמרי אנסה לאמץ את ההרגל שלך כדי שכן סוף סוף אתקדם בסדרות שלי חחחח.
    (אגב יש סדרות שאני קובעת לצפות עם חברות כי ברור לי שלבד בחיים לא אצליח להתקדם בהן)

  2. סתם אחד אומר/ת

    חלק מהווידויים האלה יגרמו לאנשים לאי נוחות בכיסא. אני זוכר שפעם כתבתי שאני נוהג להעביר פתיחים וסיומות כי אני לא כזה מתחבר לסגנון היפני במוזיקה (גם כי אני רואה אנימה בשעות הלילה, ולשמוע כמה יפניות צועקות “סאסאגיו” זה משהו שאני רוצה להימנע ממנו) וממש יצאו עליי. חחח.

    נראה שאתה ואני דומים מאוד ברובם, גם אני לא אוהב אנימות מכה אך שיתפתי עמדות זהות לגבי רוב האנימות שציינת. גם אני קורא הרבה פחות מנגה מאשר רואה אנימה, וגם אני לפעמים מכריח את עצמי להישאר מעודכן אם ארצה להיות בעניינים.

    ווידוי אחר משלי – אני לא אוהב קומדיות יפניות. צפיתי בדברים הגדולים והמוכרים, חלקם ציינת בבלוג (ארקאוואה, באראקומן, אמאגי, קונוסובה ודומיהן) ולא היה בינינו קליק.

  3. idom אומר/ת

    וואו רם, כל וידוי שלך מבהיר כמה אנחנו שמיים וארץ. לפחות שנינו אוהבים את פולמטאל אלכמיסט (ונברלנד! כל הכבוד לך שאתה קורא נברלנד!)

    אבל אם כבר פתיחות, גם לי יש כמה וידויים שהגיע הזמן שאפרוק.

    1. אני לא מסוגל לצפות בסדרות מואה.
    אני פשוט לא נהנה מהן. אני יודע שיש כמה טובות שאני צריך לבדוק, קלאסיקות שפספסתי וז’אנר שלם שכמעט בלע את התעשייה בשלב מסוים, אבל “בנות חמודות עושות דברים חמודים” זה מבחינתי הדבר הכי משעמם על המסך ובזבוז זמן גדול.
    אולי זה כי הומור כזה לא תופס אותי; אולי כי בדרך כלל הבנות לא באמת עושות דברים מעניינים עם החיים שלהן; ואולי פשוט כי אני צריך גבר בתפקיד ראשי כדי שיהיה לי עם מי להזדהות. סליחה.
    (וכן, גם מאהו שוג’ו נחשב מבחינתי מואה. אז זה עוד משהו לסקול אותי עליו).

    2. אני לא אוהב לראות סדרות ישנות.
    משום מה עם סרטים אף פעם לא הייתה לי בעיה – מבחינתי סרט הוא כמו יין משובח שאני יכול ליהנות ממנו לא משנה כמה ישן הוא – אבל איכשהו עם סדרות אנימה זה לא המצב; הן יותר פחיות פפסי שעבר תאריך התפוגה שלהן מזמן. ואני יודע, יש הרבה קלאסיקות שאני מפספס ככה – אבל אני פשוט חסיד ממש גדול של אנימציה טובה, שאוהב אסתטיקה נוכחית ואת הסגנונות החדשים, ואולי זה מה שמושך אותי לעבר העונתיות ורחוק רחוק מהקלאסיקות.
    למשל העונה תמצאו אותי צופה בLOGH אבל בחיים לא הייתי שוקל אפילו לצפות באובה המיושנת הזאת.

    3. אני לא מסוגל למרתן סדרות.
    אני יודע שבינג’ זו צורת צריכה פופולארית כרגע – ותודה לנטפליקס על זה באמת – אבל אני משום מה אף פעם לא התחברתי. יש סדרות שאני מצליח למרתן, אבל זה בדרך כלל שילוב קסום של זמן פנוי, מוטיבציה והחלטה ספונטנית. קשה לי מאוד לצלוח יותר מכמה פרקים אחד אחרי השני (הגבול שלי הוא בערך 5), ומשום מה זה רק ככה עם אנימה.
    זה הרבה יותר קל עם כל סוג אחר של סדרה, אבל עם אנימה אני פשוט לא מסוגל. אין לי שמץ של מושג למה. אני צריך טיפול?

    4. אני נטשן סדרות באופן מוגזם.
    אני לא יודע אם שמים לב, אבל מאוד קשה לי להתמיד עם סדרות, בעיקר אם הן ארוכות. הכוונה בארוכות היא לסדרות עם יותר מ26 פרקים (לדוגמא האחת עם המחברת הקטלנית או זו שהיוצר שלה אוהב דרגון קווסט). משום מה אני מאבד את הקיטור מאוד מהר ושורף את המוטיבציה, ככה שאני לא יכול לסיים, גם אם זה אומר לעצור בחלק הכי טוב של הסדרה.
    משום מה זה לא קורה כשאני צופה בסדרות שבועיות כאלה, כמו וואן פיס או דרגון בול סופר, אבל סדרות שכבר הסתיימו – לא זוכר מתי בפעם האחרונה הצלחתי לסיים אחת כזאת.

    5. אני בדרך כלל מוותר על סיקוולים.
    זה לא סוד שרוב הסדרות העונתיות שיוצאות בזמן האחרון הן סיקוולים לדברים שכבר יצאו. וזה… זה פשוט יותר מדי. אני לא מסוגל. גם אם אלה סדרות שאהבתי כשהן יצאו, אני יכול לדחות את הצפייה בעונה השנייה שלהן חודשים על גבי חודשים. אלא אם מדובר בסדרה שממש אהבתי, וגם אז לפעמים אני מסיים אותה הרבה אחרי שנגמרה, אם בכלל טרחתי להתחיל. (אני מצטער… סאנגאטסו…). זה מאוד קשור לפלטפורמה. מה שמוביל אותי לוידוי העצוב מכולם –

    6. אני לרוב לא מתמיד עם עונתיות אם הן לא בשירות סטרימינג.
    זו נקודת החולשה הגדולה ביותר שלי.
    וזה לא שאני דובר גדול נגד פיראטיות – פיראטיות פשוט לא נוחה לי. אני לא ממש משתמש בטורנטים, כי אני חי בלי מחשב, אז אני מסתמך על צפייה ישירה בדרך כלל (וזה היה ככה גם כשהיה לי מחשב, האמת). מה שנקרא, לא צרכן האנימה הכי חכם בעולם.

    אני מוצא את זה יעיל עבורי לשלם פשוט על שירותי סטרימינג, וככה גם לתמוך בתעשייה במובן מסוים, גם להרגיש טוב עם עצמי שאני תומך בתעשייה במובן מסוים, וגם רוכש את הנוחות הזו שבאתרי סטרימינג בתשלום. הבעיה היא שהאתרים האלה אהמקראנצ’ירולאהמ חוסמים סדרות ספציפיות לישראל ודברים כאלה. אז בסדרות כאלה אני פשוט… לא צופה.
    כאילו, זה לא שאין אלטרנטיבות, אבל אני יודע בוודאות שאם סדרה לא נמצאת על קראנצ’י או נטפליקס, הסיכוי שאצפה בה צונח משמעותית. זה קצת עצוב, אבל ככה אני חי כרגע.
    ובכנות, זה גם קצת עוזר לי לסנן את מה שאני רואה ונותן לי תירוץ לסיבה למה אני מוותר על עונתיות מסוימות. אז לפחות זה?

    אמנם ווידויים נוראיים, אבל לפחות אני קורא הרבה מנגה…! (כמעט רק שונאן. ולא סדרות שהסתיימו אם לא רכשתי את הווליומים שלהן. אני אדם נורא)

  4. אראגון אומר/ת

    רם המצב שלך טוב

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם