הבמאים של העתיד | על שאלת יורשו של מיאזאקי
הורידו דגלים! קרעו את בגדיכם! מה, לא שמעתם? המלך, המלך יצא לגמלאות!
הייאו מיאזאקי הודיע על פרישה לפני כשנתיים, והאינטרנט סוער סביב שאלה מכרעת; האם ליאו יזכה סוף סוף באוסקר?
אה, ומי צפוי לרשת את מיאזאקי.
לפני שאתחיל לזרוק פה שמות, בואו ניישר קו בנוגע למונח 'יורש'; מה זה אפילו אומר? האם השאלה היא איזה במאי יחליט להדיר רגליו מאמריקה, יהפוך לאקטיביסט סביבתי ויגדל זקן מהמם? ובכלל, האם היורש של מיאזאקי חייב לביים סרטים כמו מיאזאקי? כי לא בא לי על קופי-קאט. ואם הוא יפיק סרטים בסגנון אחר – מה בדיוק הוא יורש?
עם כל הכבוד, אף אחד לא חיפש או דרש יורשים לוולט דיסני, ראלף באקשי, מקס פליישר או לפריץ פרילינג. מדוע במקרה הזה אנשים ממהרים להניח כתר על ראש חדש?
כיוון שמיאזאקי הוא יחיד במינו. ישנם יוצרי אנימציה יפנים שהצליחו במערב, כדוגמת מאמורו אושי ("Ghost in the Shell") או קאטסוהירו אוטומו ("Akira"), אך אותם במאים פונים לקהל ספציפי; חובבי מד"ב או גיקים בכלליות. לעומת זאת, כל דודה סחית מכירה היום את השם הייאו מיאזאקי ("אוי זה החמוד ההוא שיצר את "פוניו". סרט נ-ה-ד-ר. אפילו הראיתי אותו לאבנר בעלי"). הרי לא בטעות הגיע "המסע המופלא" לצמרת טבלת שוברי הקופות ביפן, שם הוא יושב בניחותא כבר עשור וחצי. כולם הספיקו לצפות בו; ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, ועוד הפרדות דיכוטומיות שלא הספקתי לחשוב עליהן. אפילו קלטת הווידאו עם הדיבוב העברי עדיין נמצאת ברשותי (או ברשות המחסן) לצד אוסף הקלסיקות של דיסני. יום אחד זה יהיה שווה כסף רב.
תעשיית האנימציה במערב, בשונה ממקבילתה היפנית, ענפה מספיק בשביל שיותר מבמאי אחד יותיר עליה אפוסטיל שתקף ברחבי הגלובוס. לכן שאלת היורש צריכה להיות 'סרטים של איזה במאי אנימציה יפני נוכל להראות מעכשיו לדודה שלנו?' אחד שימלא סינמטקים מחד וינפץ קופות מאידך. כזה שהסגנון שלו מגוּון, אינטליגנטי, מרהיב וסרטיו יישארו בלב לאורך עשרות שנים עד שילדינו יתפארו בעותקי בלו-ריי מלאי אבק שנמצאים ברשותם. כזה שעוד שניים-שלושה עשורים מישהו ישאל 'הי, מי יהיה היורש של החבוב הזה?'.
לשמחתי, לא היה לי קושי לאתר במאים מבטיחים שכאלה; מי שעוקב אחר תעשיית הקולנוע ביפן, יודע שהעתיד נראה ורוד.
אך העתיד של מי הוא הורוד ביותר?
נתחיל מהשם הפחות-מוכר: קייצ'י הארה. לא מכבר פיארתי בפניכם את סרטו החדש, "Miss Hokusai", שמוכיח כי לבחורצ'יק יש דמיון פורה והרבה אהבה לקולנוע. ביחד עם "Summer Days with Coo" ו-"Colorful", השלים קייצ'י הארה סריה של סרטים שונים אחד מהשני, ובעלי אופי שייחודיים לבמאי; אלמנטים עדינים של פנטזיה, דמויות ראשיות שקל להזדהות עמן, ובלי אף מלודרמה. הבעיה היא שהקולנוען החל את הקריירה הרצינית שלו מעט באיחור; הוא כיום בן 56, כשאת העשורים היצירתיים-יותר של חייו הוא בזבז על סרטים של שין-צ'אן (לא שופט. כל ג'וב מכבד את בעליו).
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים: "אבל רם, גם הסופר הפילוסוף הצרפתי הנודע המרקיז דה-סאד החל את הקריירה שלו מאוחר". ואתם צודקים, הסופר הפילוסוף הצרפתי הנודע המרקיז דה-סאד באמת החל את הקריירה שלו מאוחר. וחוץ מזה, 56 זה ה-54 החדש, ושום דבר לא מונע מקייצ'י הארה להמשיך את הקריירה שלו עוד שני עשורים לפחות. אוּלם מהי אותה הקריירה? כיוון שלפני 'Miss Hokusai' הוא ביים סרט (כדאי שתשבו) לייב אקשן. למי שלא מכיר, זוהי שיטה ידועה ובה אנשים אמיתיים מגלמים דמויות. כל אלה – בצירוף העובדה שאין להארה סטודיו לו הוא יכול לקרוא 'בית' — עד כה הוא נדד בין ארבעה אולפנים — מערפלים את עתידו של הבמאי המוכשר הזה. אני בכל זאת מצפה בכיליון עיניים לסרטו הבא, וכדאי שגם אתם.
הנה לכם אחד צעיר: הירומסה יונבאיישי, בן 43. הוא כבר ביים שני סרטים: "העולם הסודי של אריאטי", ו-"כשמרני הייתה שם" (ביקורת בקרוב) המועמד בימים אלה לאוסקר. בתור אנימטור שהתחנך על ברכי סטודיו ג'יבלי, אין מושלם ממנו להיות יורש למיאזאקי על פי ההגדרה האותנטית של המילה: בסגנון, בהיבט הוויזואלי, ועם (אולי) פסלון אוסקר. אני לא אעמיד לרעתו את העתיד העגום של הסטודיו; כישרון מוכח שכמוהו לא יתקשה למצוא אולפן חדש שייתן לו חופש יצירתי.
ואל תטעו: הוא אחד השמות המובילים בשוק, ונשמע ממנו עוד הרבה. אלא שהייתי רוצה לראות את יונבאיישי (המקלדת שלי שונאת את השם שלו) פורח בזכות עצמו. בשני סרטיו, טובים ככל שיהיו, ליוו אותו יד ביד היוצרים המוכשרים ביותר של ג'יבלי, כולל מיאזאקי עצמו. סגנון העבודה הקיבוצי של הסטודיו תמיד גרם לי לתהות מהי מידת המעורבות של כל אחד מעוסקי המלאכה. אין לי ספק שסרטיהם של איסהו טקהאטה ("קבר הגחליליות") ומיאזאקי הם באמת שלהם, אך כשזה מגיע למדרגות השכר הנמוכות יותר – אי אפשר שלא לתהות מי עשה מה? קשה לי להאמין שמיאזאקי, שכתב את 'אריאטי', נתן ליונבאיישי יד חופשית. 'מרני' לעומת זאת הוא סרט שיונבאיישי כן כתב (עם האנימטור הידוע מסאשי אנדו, פרטנר קבוע של סטושי קון – שלוּ היה חי, לא היה צורך בכתבה הזו), ושמו של מיאזאקי לא מופיע בעמוד ה-IMDB של הסרט. אז מי יודע, אולי יונבאיישי באמת מוכשר. אבל אני אחכה עוד סרט או שניים כדי לוודא שמדובר בכישרון ולא במזל.
השם הבא מוכר. מאוד מוכר, אבל זה לא ממש פייר: מדובר במיאזאקי. לא הייאו, אלא ג'וניור מיאזאקי. ג'וניור הוא למעשה גוֹרוֹ מיאזאקי (49) שגם הוא ביים רק שני סרטים (וסדרה לא רעה בכלל). בתור היותו הבן של- יש לו הרבה מה להוכיח ופוטנציאל רב להיות האיש שימשיך את דרכו של אבא. אבל בינינו: סקוט איסטווד הוא לא בדיוק קלינט איסטווד, וסופיה קופולה היא לא בדיוק פרנסיס פורד קופולה (טוב, גם פרנסיס פורד קופולה כבר לא בדיוק פרנסיס פורד קופולה). כישרון הוא לא משהו גנטי, והרזומה של גורו לא נפתח ברגל ימין; סרטו הראשון נוראי. אני אישית לא צפיתי ב-"סיפורי ארץ-ים", כיוון שכל מי ששרד אותו הוציא לי את החשק לתת לו הזדמנות. לכן לא היו לי ציפיות גבוהות מסרטו השני, "תצפית על גבעת הפרגים" (אני חייב להודות שהתרגום הזה מקסים בעיני), וטוב שהנמכתי ציפיות כיוון שמצאתי פה את אחד הסרטים האהובים עלי של ג'יבלי, ותשמחו לדעת שיש בו את כל הקסם והאהבה שמאפיינים את סרטיו של אביו. הו, איזה צירוף מקרים: פאפא מיאזאקי כתב את הסרט הזה והיה שותף בהפקתו.
מוקדם עוד לשפוט האם ללא הנוכחות של אביו יודע גורו לביים סרטים טובים, לכן לא הייתי ממהר לשים עליו את הכסף. אבל כן שימו עליו עין.
הארה. יונבאיישי. ג'וניור. כולם במאים מוכשרים, מי יותר ומי פחות, אך הקרב האמיתי על כס המלכות הוא בין שניים אחרים. הייתי מציין אותם ראשונים, אך אז לא הייתם נשארים לסוף הכתבה. בתכלס, קשה לי להאשים אתכם: כשזה נוגע לשניים שתכף אדבר עליהם, שום דבר אחר כבר לא משנה. כל אחד מהם הוא גאון בתחומו – ובשמיים עתירי כוכבים, אורם של שני אלה זורח הכי חזק.
נתחיל מהאנדרדוג.
הקריירה של מאקוטו שינקאי מכילה שני סרטים באורך מלא, שלושה סרטים קצרים, וחמישים מיליון סרטונים בני עשר דקות או פחות. והאיש רק השבוע חגג יומולדת 43. אפשר להסביר במילים מדוע הסרטים שלו טובים, אבל צריך לראות אותם כדי להבין; שינקאי לא מאמין בדיאלוגים כבדים ומלאי חשיבות עצמית. הדמויות שלו אומרות רק מה שצריך להגיד. המינימליזם הזה מאפשר להתרכז במה שחשוב: ויזואליות מהפנטת. עם כל סרט חדש מותח שינקאי את מגבלות האנימציה. אם תכתבו בחיפוש התמונות של גוגל 'garden of words', הוא יציע להשלים אוטומטית ל-"wallpaper" ו-"vs real life". אני חושב שזה מעיד עליו הכול.
למרות שהסרטים שלו מרהיבים (ואני לא יכול להדגיש מספיק עד כמה), הוא לא מביים אותם עבור תיק עבודות כדי לפרסם את כשרונו (אוקי, לא רק). סרטיו הם הרבה מעבר ל-'תראו איזה יופי'. סיפורים אישיים, רומנטיקה, טרגדיה – ספקטרום רחב של אמוציות תחוו אצלו, ולעתים במעטפת של פחות משעה, ואף הרבה פחות מכך: אני מזמין אתכם לצפות ב-"Someone's Gaze", סרט בן 7 דקות אודות מערכת יחסים בין אישה צעירה לאביה. הסרט הקצר הזה ממחיש את כל מה שנפלא בשינקאי, ואני קורא עליכם תיגר להישאר אדישים במהלך הצפייה בו.
על אף השבחים, צר לי להודות ששינקאי לא מושלם. עקב האכילס שלו היא נקודת תשעים הדקות; כמו שהזכרתי, שני סרטים באורך מלא ביים שינקאי. "The Place Promised in Our Early Days" ו-"Children Who Chase Lost Voices from Deep Below" (יש יחס ישיר בין אורך סרטיו לשמם). זה הראשון, אני מצטער להודות, מעניין כמו חוקי חזקות. נאבקתי עם עצמי כדי לא להירדם. למזלו של שינקאי, הוא היה אחד משני הבמאים של הסרט, כך שהוא מקבל רק 50% מהאשמה (אני אעלים עין מכך שאת התסריט הוא כן כתב לבד). הסרט השני כבר יותר מוצלח, עם השפעה ניכרת מ-"הטירה בשמיים" של מיאזאקי, וזה בהחלט דבר חיובי. אוּלם העלילה בינונית ואני בספק אם אי פעם אצפה בו שוב. הרצון לראות סרט בשנית הוא פקטור חשוב, ובמקרה של שינקאי הפקטור הזה לא קיים בפרויקטים השאפתניים שלו. בקיץ הוא מוציא סרט חדש (עם מסאשי אנדו, יקיר ג'יבלי וסטושי קון, שיכול כעת להתרברב שהוא עבד עם המוכשרים ביותר). טרם ידוע אורכו, אך על סמך הרזומה אתם יכולים לנחש שאני מייחל שהוא לא יחצה את רף 50 הדקות.
מאמורו הוסודה. הנה. אמרתי. אתם יכולים להפסיק להזיע.
להוסודה יש את כל הנתונים להפוך לבמאי האנימציה היפני הנחשב ביותר בימינו, ובואו נגיד את האמת: הטייטל הזה כבר בכיס שלו. זה היה נכון בתורים הארוכים להקרנות של "ילדי הזאב", וזה היה נכון שבעתיים לתורים הארוכים-אף-יותר ל-"הילד והחיה" (ביקורת בקרוב). הקהל – על כל פלחיו – אוהב אותו, וזה תקף לא רק למגרש הביתי; עם כל סרט שלו יותר ויותר פסטיבלים מרעיפים את הוסודה בפרסים, והקרנות סדירות בבתי הקולנוע בארה"ב הם כבר לא שאלה של 'האם', אלא 'מתי'.
והקרנבל סביבו מוצדק.
הוסודה הוא במאי שממציא את עצמו כל פעם מחדש. הוא פרץ לתודעה שלנו כשביים את קומדיית המסע-בזמן "הנערה שדילגה בזמן" (הנה לכם קארמה במיטבה: את הסרט הוא ביים לאחר שסטודיו ג'יבלי החליטו שהוא לא כשיר לביים את "הטירה הנעה של האוול". הרבה כובעים ודאי נאכלו שם). מאז הוא הספיק לפתוח סטודיו משלו ולצבור מוניטין.
הוסודה מכניס רוח רעננה לתעשייה; סרטיו יכולים להיות מלאי אקשן ופאן, או דרמטיים ונוגים, או דרמטיים עם פאן, אך כולם סרטים שכיף לראות בפעם השנייה, השלישית והרביעית, בין אם לבד, עם בן/בת זוג, עם המשפחה, או עם שרקן. הוסודה לא דומה למיאזאקי, ואני מודה למי שצריך להודות על כך: האיש דוגל במקוריות, ואת סרטיו מאז "Summer Wars" הוא כותב בעצמו. אי אפשר לדעת כיצד יראה הפרויקט הבא שלו, אך הקהל בוטח בו מספיק כדי ללכת שבי אחריו (כמו שבטחתי בו לאחר ששמעתי שהוא מביים סרט על אימא צעירה שמגדלת שני ילדים שהופכים לזאבים, והיום זה אחד הסרטים האהובים עלי).
שאלת היורש, כפי שאתם יכולים לראות, לא באמת רלוונטית; יש מספיק שחקנים איכותיים על המגרש כדי ליהנות מהמשחק, ומי נחשב ל-MVP זה כבר עניין של טעם (אבל הוסודה. בלי ספק הוסודה). אני מקווה שמעתה תבחינו ביותר במאים מבטיחים, כיוון שתעשיית האנימציה הקולנועית ביפן ראויה לאהבה הזו מספיק כדי שלא אשחיר אותה עם המילה 'אנימה' אפילו פעם אחת בכתבה (ו… נכשלתי). אתם מוזמנים כמובן לשתף את הפייבוריטים שלכם או לספר לי כמה אני לא מבין מהחיים שלי (ואף מילה על אורובוצ'י).
לקריאה נוספת, ביקורות על הסרטים שהוזכרו בכתבה:
• The Wind Rises [ביקורת]
• From Up on Poppy Hill [ביקורת]
• The Secret World of Arrietty [ביקורת]
• Spirited Away [ביקורת]
• Ponyo on the Cliff [ביקורת]
• Summer Wars [ביקורת]
• Wolf Children [ביקורת]
• The Garden of Words [ביקורת]
• Children Who Chase Lost Voices from Deep Below [ביקורת]
• Colorful [ביקורת]
• Sarusuberi: Miss Hokusai [ביקורת]
• Summer Days with Coo [ביקורת]
יש גם את נאוקו יאמאדה שביימה את צורתו של קול ואת הסרט של צליל אופוניום,ואת הסדרה קיי און,מבית קיואני
אכן, רק מזכיר שהכתבה הזו נכתבה כמה שנים לפני שצורתו של קול והסרט של יופוניום יצאו P=