חיים בממד השלישי: על יחסי אנימה והנפשה ממוחשבת

אמנם הן עדיין מיעוט, אך בשנים האחרונות גָּדֵל מספר הפקות האנימה אשר זונחות את האנימציה הידנית לטובת CGI, ויש בכך מן ההיגיון; תעשיית סרטי האנימציה ההוליוודית עברה, רובה ככולה, להנפשה ממוחשבת: היא מהירה, מהימנה ונראית טוב… כשיודעים מה עושים. תעשיית האנימה יודעת לעשות הרבה דברים היטב, אך CGI, איך שזה נראה כרגע, אינו אחד מהם.

על מנת להבין את הסיבות, הנסיבות ומה צופן העתיד, צריך קודם לפנות לעבר. אל הדלוריאן!

העדות הראשונה לשימוש באנימציה ממוחשבת  כלשהי בהפקה של סרט (או סדרת) אנימה ניתן למצוא עוד ב-1983 בסרט “Golgo 13: The Professional“, סרט שמכיל סצנת אקשן באנימציה ממוחשבת:

אל תצחקו, זה 1983. אם אתם מחפשים תוצאה מרשימה יותר, כזו שלא הורסת את האימרסיביות עם שאר הסרט, אחת כזו הגיעה שנה לאחר מכן בסרט “Lensman” מבית סטודיו מאדהאוס. הסרט מבוסס על סדרת אופרת החלל “העדשאי”, והבמאי יושיאקי קאווג’ירי (לימים האיש שביים של “Ninja Scroll” ו-“Wicked City“) השכיל להשתמש במודלים ממוחשבים עבור ספינות הקרב והרקעים:

אלו מכם שתוהים מדוע העסק נראה מוכר, זה כי “Lensman” הושפע, באופן מובהק, מהסרט “טרון” (1982) שהשפיע רבות על סרטים וסדרות בעשורים שיבואו.

אולם CGI היה בעיקר גימיק לאורך אותה תקופה; על יד-אחת ניתן לספור את הפקות האנימה שהשתמשו במחשבים. ציון דרך משמעותי יגיע רק עשור לאחר מכן, בזכות סרט אזוטרי קטן שיתכן ושמעתם עליו, “הרוח במעטפת” (1995, אותה שנה אגב כמו “צעצוע של סיפור”) – סרט שלא נחשב בדיוק לאנימציה ממוחשבת per se, אך משלב בהרמוניה את הסגנון הקלאסי לצד ה-CGI, והתוצאה? יפהפייה. במורד הדרך אגב שוחררה ל-“הרוח במעטפת” גרסה שעשתה לו ג’ורג’ לוקאס (היינו, ליטוש אפקטים דיגיטליים) אולם, לטעמי, עומדת הגרסה המקורית במבחן הזמן. במאי הסרט, מאמורו אושי האגדי, אימץ לחיקו את הסגנון בסרטים נוספים שביים – הבולט שבהם (ושאינו שייך לפרנצ’ייז “הרוח במעטפת”) הוא “זחלני השמיים” מ-2008, עדיין אחד הסרטים הכי יפים והכי משעממים שראיתי בחיי.

במהלך השנים, בעקבות “הרוח במעטפת”, ראינו עליה אינטנסיבית בשימוש ב-CGI, לרוב ככלי-עזר עבור רקעים. סדרת האנימה המיתולוגית “קאובוי ביבופ” היא אבן דרך בתחום בכל הנוגע למסך הקטן, אך עוד לפני ספייק, ג’ט וחבריהם, הוציא סטודיו גונזו (שהיה אחד האולפנים בעל ההפקות הוויזואליות המרשימות ביותר, עם דגש על  ‘היה’) סדרת OVA בשם “Blue Submarine No. 6”, אותה אגב לא ראיתי, אך מבט חטוף בה מספיק כדי להבין שמדובר במשהו מיוחד:

הגדול שבגדולים התקדם אף הוא עם הטכנולוגיה: סטודיו ג’יבלי (אין צורך לערוך היכרות, נכון?) החל להשתעשע עם עֲזָרִים דיגיטליים החל מאותה תקופה. “הנסיכה מונונוקי” (1997) מכיל שוטים ממוחשבים אשר רובם, לא בִּכְדִי, בסצנות מחרידות עם שדים שהדירו שינה מעיניי למשך תקופה ארוכה (ועד שהצלחתי, כילד, להתגבר על זה: שחרר מיאזאקי את “המסע המופלא” וסצנת החזירים. תודה לך ידידי על הסיוטים הרבים).

המאה ה-21 נפתחת בקול תרועה: יפן משחררת לאוויר העולם סרט CGI באורך מלא – והוא לאFinal Fantasy: The Spirits Within” (שיצא ב-2001 ונחשב, טכנית, לסרט אמריקאי): הכירו את A.LI.CE, סרט ששוחרר לאקרנים בפברואר 2000 ועוסק American McGee's Alice: החיקוי הסיניבאליס, הניצולה היחידה של התרסקות חללית בכדור-הארץ. אליס מגלה כי היא קפצה 3 עשורים אל העתיד, עתיד בו שולט ביד רמה דיקטטור ושמו נרו. לא מצאתי קליפ מהסרט, אבל הפוסטר בצד מדבר בעד עצמו: הסרט נראה כמו חיקוי סיני של American McGee’s Alice.

יש לכך סיבה: ה-CGI ביפן התפתח בשנות ה-90 לא דרך מדיום האנימה, אם כי דרך חברות גיימינג, חברות שגילו כי הן יודעות ליצור עולמות תלת-ממדיים מושקעים. אם במשחקים זה עובד, מדוע שזה לא יעבוד בקולנוע? על כן A.LI.CE  (להזכירכם, סרט ה-CGI באורך מלא הראשון שיצא מיפן) נראה כמו משחק וידאו, כי זה כל מה שידעו אז לעשות בסביבה. מקרה דומה מעט אירע קודם לכן ב-1999, אז עלתה סדרת האנימה “Gregory Horror Show” והיא נראית, לאורך 88 (!) פרקיה, כמו סדרת מעברונים של משחק וידאו – רק בלי המשחק (אחד כזה אגב יצא לבסוף ב-2003). סתם שתדעו, היוצר המקורי של ‘Gregory’, נאומי איווטה, התפרסם לאחרונה כבמאי של “Pingu in the City”; סדרה בהנפשה ממוחשבת שזכתה, אשתקד, לתהודה פרודית, כמעין בדיחה על חשבונה.

בכל אופן הגענו ל-2001 ו… מה, אני חייב? טוב נו: “Final Fantasy: The Spirits Within” עלה לאקרנים. אמנם הסרט (הכושל מסחרית) נחשב לאמריקאי, אך אנשי Final Fantasy שעבדו עליו לא שינו את הלאום שלהם, ככל שידוע לי. ענקית המשחקים Square-Enix (או איך שהיא נקראה אז: Square) ידעה לנצל את הידע הרב שצברה בעת העבודה על פיינל פנטזי: הבעיות שבפניםסדרת המשחקים הפופולרית, והחליטה לנסות מזלה על המסך הגדול. הנִסיון הראשון אמנם לא צלח, אך בהמשך זה דווקא עבד לה לא רע: “Final Fantasy: Advent Children” ו-“Kingsglaive: Final Fantasy XV” הם סרטי אקשן פורצי דרך מהיבט טכנולוגי – אני לא מצליח לחשוב על סטודיו מערבי אחד שצמצם לגבול דק, כפי שעשתה חברת המשחקים הזו, את הפער בין המציאוּת לבין ה-Uncanny valley (היפותזה לפיה העתקים כמעט-מושלמים של בני-אדם גורמים לצופים אי-נוחות).

אבל אני מקדים את המאוחר.
שנת 2004 הביאה עמה שלוש בשורות, אף אחת מהן לא ממקור של גיימינג – וזה כבר שינוי מבורך. הבשורה הראשונה היא “סטימבוי” של קָטסוהירו אוטומו, סרט שהיה בהפקה – וזה אמיתי לחלוטין – 591 שנים. סרט הסטימפאנק עתיר התקציב, בדומה ל-“הרוח במעטפת”, עושה שימוש באנימציה ממוחשבת לצד זו הרגילה, כאשר המחשב אחראי על הסביבות המתועשות הגרנדיוזיות (או איך שאני אוהב לומר: ה-CGI Steamboyאחראי על הסטים, האנימציה הרגילה אחראית על הפאנק). זמן ההפקה הארוך של הסרט – כפי שציינתי, 3,020 שנים – השתלם, לפחות מהיבט ויזואלי, כי עד היום זה אחד הסרטים הכי היפים שיצא לי לראות. אולם לצערו של “סטימבוי”, מאמורו אושי הראה באותה שנה לאוטומו כיצד עושים את זה יותר טוב, והוציא את”Ghost in the Shell: Innocence”  – סרט ההמשך ל-“הרוח במעטפת” מ-1995.

על הנרטיב של הסרט ביחס לקודמו אפשר (ורצוי) להתווכח, אך על דבר אחד רבים מסכימים: “Innocence” שיפר בעשרות מונים את ההרמוניה בין האנימציה הממוחשבת לידנית. כל-כך חבל שמאמורו אושי מתבזבז בסרטי לייב אקשן סתמיים.

הבשורה השלישית מ-2004 (והחשובה מבין השלוש כשזה נוגע ל-CGI) מגיעה בסרט שלדעתי לא מקבל את מלוא ההערכה שמגיעה לו: “Applseed”. מדובר בסרט הביכורים של שינג’י ארמאקי (בתמונה למטה), במאי שנהיה שם נרדף ל-“אנימה CGI”. הסרט הופק  כולו באנימציה ממוחשבת, והוא לטעמי הראשון שעשה זאת היטב (מחילה ממעריצי Spirits Within). אמנם לא צפיתי ב- A.LI.CE אבל… שוב, הביטו בו: זה פוסטר שמבקש המתת זה שינג'י ארמאקי (אני מקווה)חסד. בכל אופן, ארמאקי אימץ עבור “Appleseed” (ועבור “Appleseed” בלבד) את סגנון ה-Cel shading. מי שלא מכיר, Cel shading הוא, למעשה, רמאות: באמצעות הפחתה בצללים מדורגים, וכן מִשְחק עם אור – אלמנטים תלת-ממדיים מקבלים נופך קומיקסי / מאויר. בזכות הסגנון המדובר, דמויות  ממוחשבות בסרטי אנימה יכולות להיראות כמו גרסתן במקור השחור-לבן (במקרה הזה, המנגה “Applseed” של מאסאמונה שירו, שכתב גם את המנגה של “הרוח במעטפת”).

בסרט ההמשך של “Appleseed”, ולמעשה בכל סרט שיצר מאז, זנח ארמאקי את סגנון ה-Cel shading לטובת CGI לתוך הפרצוף שלכם; טושיאו סוזוקי, נשיא סטודיו ג’יבלי, אף אמר בראיון כי “Applseed” ייצור מהפכה בתעשיית האנימציה – ואני עוד לא בטוח אם הוא צדק.


מה בעצם השתנה מאז הבּום של תחילת המאה? ניתן היה לצפות כי הבשורה של ארמאקי תביא עמה גל של הפקות CGI, בעיקר לאור עלייתן של דרימוורקס ופיקסאר במערב, אולם עשור וחצי לאחר מכן ותעשיית האנימה עדיין, ברובה, שומרת על פרספקטיבה דו-ממדית. חשוב בהקשר זה להדגיש כי תעשיית האנימה כן הפכה לממוחשבת, היא פשוט לא מראה את זה: מרבית סדרות האנימה, החל מהמחצית הראשונה (לערך) של העשור הקודם, מופקות באופן דיגיטלי. ידועה לשִמצה היא תקופת המעבר (2005~) בה סדרות הופקו באופן דיגיטלי אך באיכות Standard Definition, כזו שלא מאפשרת ליצור עבורן HD אותנטי, וזאת בניגוד לסדרות משנות התשעים ומטה ששמרו את הפילם המקורי, ולכן ניתן להמירן, בתיאוריה, עד 16K. תקופת המעבר הזו, בה Appleseed Alphaהתעשייה נכנסה לעידן הדיגיטלי אך ה-HD עדיין לא תפס, נחשבת לכתם בהיסטוריה הטכנולוגית של האנימה. זה, ילדים, מה שקורה כשלא מתכננים קדימה.

שנים אחרי שהעידן הדיגיטלי תפס תאוצה, סרטים וסדרות ב-CGI עדיין לא השתלטו על התעשייה, על אף שהם אורחים קבועים על המסך הגדול והקטן. המאסטר עצמו, ארמאקי, המשיך ברבות השנים לביים סרטים ב-CGI, רובם מוצלחים, אך ניכר כי הוא פונה מערבה: בסרט ההמשך “Appleseed: Ex Machina” הוא עבד עם מאסטר האקשן הסיני ג’ון ווּ, כמו כן הוא ביים שני סרטי CGI בסדרת “גברים בחלל”, ואילו סרט הפריקוול “Appleseed Alpha” (מסרטי האקשן המוצלחים שראיתי) שוחרר בארה”ב חצי שנה טרם ראה אור ביפן. בימים אלה הוא מחדש את מותג “ULTRAMAN” בסדרה עבור נטפליקס שפונה לקהל בינלאומי, וממש לאחרונה הוא קיבל לידיו את המפתחות לסדרת האנימה של “Blade Runner” שתופק עבור רצועת השידור האמריקאית Adult Swim. ארמאקי הוא שחקן בזירה הגלובלית שלא מביט לאחור, ולכן קשה לראות בו כרועה מקומי.

הצלחה לתעשיית ה-CGI  בתוך יפן ניתן למצוא בסדרות לילדים. לא אזכיר שוב את ‘פינגו’ כי… פשוט לא, אבל “ביתה המתוק של צ’י” (הריבוט מ-2016) היא דוגמה נהדרת: הסדרה מציבה סטנדרט גבוה לא רק בכל הקשור לכיצד סדרות לגיל הרך צריכות להיראות, אלא היא מכילה פרקים שהותירו אותי – איש מבוגר, ככל שידוע לי – במתח. האלמנטים הוויזואליים בה יוצאים רוניה בת השודדמגדר הרגיל ומצדיקים את המעבר לפורמט המתקדם.

לעומת צ’י, “רוניה בת השודד” (בתמונה) לא כזו. סטודיו ג’יבלי לקחו את ההשקעה שלהם ב-CGI צעד קדימה והפיקו, בשיתוף סטודיו “פוליגון”, סדרה על-פי ספרה של אסטריד לינדגרן (מְחַבֶּרֶת ספרי “בילבי”). במקרה הזה יש מי שהעדיפו כי הסדרה הייתה מאוירת באנימציה ידנית, בעיקר בגלל התווית “ג’יבלי” שדבוקה אליה, אך התוצאה הסופית לטעמי חיננית. חשוב לזכור כי ילדים קטנים לא באים עם ציפיות מותאמות.

אך האם זה כל מה שיש לעולם האנימה להציע כשזה נוגע ל-CGI: סדרות לשוק הבינלאומי, הפקות ממקור של גיימינג וסדרות לילדים?

אם תשאלו את סטודיו “פוליגון” (האלה מ-‘רוניה’), התשובה היא: לא בהכרח.

סטודיו “פוליגון” החל דרכו כאולפן-עזר שיצר מודלים תלת-ממדיים בסרטים של Production I.G (כגון “Ghost in the Shell: Innocence”) ומאז היה מעורב בהפקות רבות בגופי שידור – הן ביפן והן מחוצה לה, וכולן בהנפשה ממוחשבת; אני לא בטוח על איזו ברית דמים חתמו מפיקיו של הסטודיו עם נטפליקס, אך הרבה מהסדרות והסרטים של “פוליגון” מגיעים אל שירות הסטרימינג הפופולרי, בין אם אחרי השידור המקורי ביפן או באופן אקסקלוסיבי, ובהן “Ajin“, “Knights of Sidonia”, טרילוגיית “גודזילה” ועוד. אמנם כמו אג'ין (לבריאות)ארמאקי, פועל “פוליגון” בזירה הגלובלית (הדוגמה האחרונה היא “Star Wars Resistance” שבהפקתם) אך הסטודיו מוצא זמן להפיק סדרות עונתיות מבוססות-מנגה לרִִווחת הצופים מהמִגרש הביתי.

מבחינה טכנולוגית “פוליגון” לא האולפן הכי מפותח בעיר, אך סגנון ה-cel shading (שמונחל בכל הפקה) מתפתח משנה לשנה ומגיע אצלם לדרגה של אמנות; הסדרות דומות לחומר המקור ומוסיפות אסתטיקה של אור וצל. אולם לצערי, בכל הקשור לפרצופים (או דמויות אנושיות בכלל) יש לסטודיו לאן לשאוף. נו, פרה פרה.

פורמט האנימציה של “פוליגון” מאפשר לאנשיו לעבוד בזריזות וביעילות. על אף שהם מפיקים, במקביל, מספר סדרות וסרטים, “פוליגון” הוא אחד מאולפני האנימציה היחידים בו כיבוי האורות הוא ב-22:00, זאת כדי לעודד את אנשיו ללכת הביתה (זה אולי נשמע כמו סיוט, אך בתעשייה בה עובדים לעתים לילה שלם כדי לעמוד בדדליין, 22:00 נחשב מוקדם). מי יודע? אולי שחיקת האנימטורים, Sit by Me Doraemonושעות העבודה המגוחכות בתעשייה, יהיו בעיה של ההיסטוריה אם כולם יעברו להנפשה ממוחשבת (או שייתכן ופוליגון סתם אולפן יעיל).

יפן עצמה אגב יודעת לאמץ לחיקה הנפשה ממוחשבת, ואני לא מדבר רק על דיסני שהסרטים שלהם להיט בארץ השמש העולה; ב-2014 שוחרר לאקרנים סרט הקולנוע “Stand by Me Doraemon” – שיר אהבה / ריבוט לפרנצ’ייז הוותיק, אשר מספר מחדש את סיפור היכרותם של דוראמון ונוביטה, והוא עושה זאת בסגנון פיקסארי (הן בסטנדרטים, הן בסגנון האנימציה והן בהיבט הרגשי). הסרט זכה, בצדק, בפרס האקדמיה בקטגוריית “סרט האנימציה של השנה”, כשהוא גובר בדרכו על “כשמארני הייתה שם” מבית סטודיו ג’יבלי. עד היום “Stand by Me Doraemon” הוא הסרט הרווחי ביותר בפרנצ’ייז בן 4 העשורים, והסרט השני הכי הרווחי ביפן לשנת 2014 (הפסיד ל-“לשבור את הקרח”. אמרתי לכם שהם אוהבים את דיסני).

הסרט המדובר של “דוראמון” פונה למשפחות ומנגן על בלוטות הנוסטלגיה, וכמוהו סרטים נוספים שהם עיבודים מחוּדשים לסדרות ממש ישנות, ובהם “Space Pirate Captain Harlock” של שינג’י ארמאקי ו-“Saint Seiya: Legend of Sanctuary“, כולם סרטי CGI מרשימים וכולם ריבוטים. יש בכך משהו אירוני, לא? כאשר רוצים ליצור ריבוט קולנועי עתיר תקציב לסדרה ישנה, לפתע ה-CGI הוא אופציה קורצת; את ה-CGI הם לא רואים כסגנון שאינו ראוי ואשר מבזה מסורת ארוכת Space Pirate Captain Harlockשנים, אלא כמשהו יוקרתי לשאוף אליו.

לא ככה זה אצל האוטאקואים עצמם. אצלם המילה “CGI” מעוררת תחושה קיבוצית של חלחלה, חרף העובדה כי הרוב המוחלט של סדרות האנימה משתמש כיום (מי יותר ומי פחות) באנימציה ממוחשבת. אז מה הפתרון? הייתכן ולעד תעשיית אנימה תשחק על הגבול הדק בין הידני לממוחשב?

יכול להיות כי למאמורו הוסודה הפתרון. בראיון שנערך לאחרונה הוא גילה כי “מיראי“, סרט שרובו מתרחש במיקום אחד ונראה כמו הפקה שקטה ביחס לסרטיו הקודמים, כלומר ללא סצנות אקשן גרנדיוזיות – מכיל, מסתבר,  יותר שוטים בהנפשה ממוחשבת מאשר “הילד והחיה“, סרט אקשן שמתרחש בעולם פנטזי. CGI טוב, כמו פס-קול, הוא כזה שלא מבחינים בו: מִספר הסדרות והסרטים שמשתמשים בהנפשה ממוחשבת, אבל  רק כזו שאינה נראית לעין, עולה מדי שנה, ויתכן כי אנו קרובים לעתיד בו הפער בין השניים ייעלם כליל: סדרות דו-ממדיות יופקו כולן במחשב וזה יראה נהדר, וסדרות CGI ייראו פחות כמו “ברזרק” ויותר כמו “דוראמון” (הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב).

השאלה היא מתי.

יתכן כי שנה מהיום (אל תבנו על זה), אולי חמש (סביר) ואולי אף פעם, אך לדרוך במָקום זה משעמם; אפילו סדרות מנגה מאוירות כיום בתוכנות מחשב. בינתיים, עם העלייה המתמדת בכוחה של נטפליקס, חברה שמאמינה ב-CGI יותר מאחרים, נראה כי הקונספט שהחל “גולגו 13” ב-1983, שִכְלל מאמורו אושי ב-1995 ושינג’י ארמאקי יצר לו סטנדרט חדש ב-2004 — רק ילך ויתפתח. עומדת בפנינו האפשרות לקבל את זה או לשבת ולזעוף. אולם אם הייאו מיאזאקי בעצמו, שהוא פחות או יותר המקבילה היפנית לזקן נרגן שצועק על הילדים שירדו לו מהמדשאה – החליט להתנסות בגיל 75+ עם הפקת CGI פר אקסלנס ב-“בורו הזחל”, אז גם אתם ואני יכולים לבוא עם ראש פתוח.

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. matanbd אומר/ת

    חסרה בכתבה הזו סדרה אחת מהתקופה האחרונה שעושה שימוש יוצא דופן באנימציית CGI, והיא Houseki no Kuni, או Land of the Lastrous.
    אני חיפשתי ומצאתי את הפעם היחידה בו הבעת את דעתך בנוגע לה, (או ליתר דיוק לפרק הראשון שלה), וזה היה די מכאיב לקרוא שזנחת את הסדרה בגלל, ובכן… כי ככה. (בכלל, אחד הדברים שמתיישנים בקצב בכי מהר הם כתבות וסרטוני “התרשמות ראשונית”, שלפעמים נהיים לא-רלוונטים אפילו לאחר שבוע יחיד, אבל זה כבר עניין אחר)

    הסדרה עצמה היא, לדעתי, אחת הסדרות הטובות ביותר של חורף 2017 (יחד עם, כמובן girl last tour), ועושה שימוש באנימציית CGI בצורה שמעצימה את הצד האומנותי והאסטטי שלה, כמו גם את האנימציה והתנועה של הדמויות והמצלמה. התוצאה היא סדרה שנראית מרהיבה בזכות הCGI, ולא למרות הCGI.

    לדוגמא אפשר לצפות בסרטון הקצר הבא: https://www.youtube.com/watch?v=yOrfhH77ynY, בו סצנה של ריצה פשוטה מקבלת טיפול של אנימציה מיוחדת המתאפשרת בזכות טכניקת הCGI. יש עוד דוגמאות רבות מספור של שימוש בתנועות מצלמה, צבעים ותאורות, אפשר לטעום מחלקם בטריילר של הסדרה https://www.youtube.com/watch?v=nZF4fJrPMC8

    אני יודע שיהיה קשה לשכנע אותך לתת צ’אנס נוסף לסדרה, אבל ממש כדאי. לא רק שהאנימציה בסדרה הזו היא מיוחדת, גם העלילה מדהימה ( כן, הסדרה יודעת בדיוק מה היא מנסה להשיג, ולמרות שהסיום רחוק מלהיות סגור, הסדרה מגיעה להישגים מרשימים גם בפן הזה), והדמויות, ביצועי הדיבוב והמוזיקה כולם יוצאים מן הכלל.

  2. AVIC אומר/ת

    וואו לא ציפיתי לקבל סקירה כל כך מקיפה על הנושא…

    כתבה ממש מקצועית, תודה רם!

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם