נבחרי השנה 2018 של AnimeOK

אמנם לא הדרך הכי טובה לפתוח טקס פרסים, אך ברצוני להתנצל: הקוראים הקבועים שביניכם ודאי הבחינו כי תדירות העדכונים השנה הייתה (רוב הזמן) במתכונת שבועית – גם כי לכתוב לוקח זמן, וגם כי ראיתי קצת פחות סדרות מהרגיל. את הסיבה לכך רובכם כבר יודעים (אמ;לק – איכשהו נהיתי אבא), אבל לא זה ימנע ממני לקטוע מסורת: סוף דצמבר פה ועמו נבחרי השנה (מטעם עצמי). אז איזה סרט יקטוף את טוטורו הזהב? ואיזו סדרה? והאם אני לא מבין כלום מהחיים שלי? אתם מוזמנים לגלות.


סרטי האנימה הטובים ביותר של 2018


מקום חמישי: Mary and the Witch’s Flower.

סטודיו Ponoc, שמורכב מאנשי ג’יבלי לשעבר עם ביטחון-עצמי גבוה, הוציא לעולם את סרט הביכורים שלו, והתוצאה מאוד… ג’יבלאית, לטוב ולרע. לטוב: כי זה נראה נהדר, ו-‘קוסמים ליום אחד: הפרח המכושף’ (השם הרשמי שלו בישראל. הלוואי והייתי צוחק) הוא אחד הסרטים המרהיבים וויזואלית שיצאו השנה. לרע: כי הוא חסר מעוף (התאפקתי לא לעשות בדיחה על כך שהדמויות בו מעופפות ולכן  כן יש בו מעוף). בכל זאת, חרף הסיפור הסביר, ‘מרי’ חביב דיו לקבל את המקום החמישי.

[לקריאת הביקורת המלאה]


מקום רביעי: I Want to Eat Your Pancreas.

אני חייב להודות שהיו לי ציפיות גבוהות מ-‘Pancreas’. אמנם הובטח לי סרט דרמה סוחט דמעות וקיבלתי סרט דרמה סוחט דמעות, אך ההייפ סביבו דיבר על סרט שיגרום לי להתייפח כמו “קבר הגחליליות” או חלב שנגמר במחצית קערת הדגנים. דא עקא, המדובר בסרט סולידי שלא יותיר ולוּ צופה אחד עם פרצוף אדיש; הכימיה בין שני גיבוריו  היא גולת הכותרת, ובגזרה הזו מספק ‘Pancreas’ את הסחורה.

[לקריאת הביקורת המלאה]


מקום שלישי: Maquia: When the Promised Flower Blooms.

ללא ספק הפרויקט השאפתני של הרשימה – שאפתנות שהשתלמה אם תשאלו אותי. ב-Maquia יש הכל מהכל: דרמה! רומנטיקה! קשרי משפחה! מלחמה! פוליטיקה! פנטזיה! חיים! מוות! דרקונים גוססים! זה אפוס שמתפרש על פני עשרות שנים, ואין צופה שלא ייהנה בו מהיבט אחד לפחות – וכל זה לפני שהזכרתי את האנימציה יוצאת הדופן והפסקול המדהים. יתכן וחלק מכם יסלוד מהצ’יזיוּת ועודף ה-moe (ויש כאלה שימצאו בזה בונוס) אך לדעתי Maquia הוא סרט שכל המשפחה תוכל לאהוב, אם לאותה משפחה יש ראש פתוח (וטישו).

[לקריאת הביקורת המלאה]


מקום שני: Liz and the Blue Bird.

היו לי קצת לבטים בעניין: האם ‘ליז’ צריך להיות מקום שלישי ו-‘Maquia’ שני? והאם לנהל בלוג אנימה זו בכלל טעות? בסופו של דבר החלטתי שכן, זו אכן טעות, וגם ש-‘ליז’ הוא סרט  קצת יותר טוב, בזכות האוניברסליוּת של הסיפור: ידידוּת (אפלטונית) בין שתי בנות; ואת אותו רעיון מינימלי הוא מסָפר בלי לצאת מגבולות בית הספר. נוסף על כך, ‘ליז’ מסָפק אנימציה יוצאת מגדר הרגיל, מהסוג שרק עבורה שווה לשקול צפייה. 

[לקריאת הביקורת המלאה]


מקום ראשון: Mirai.

(מי חשבתם שיהיה פה? באטמן נינג’ה?)
שפכתי כל סופרלטיב אפשרי על “מיראי” ולא נותרה מילה שלא תגרום לי להישמע כמו תקליט שבור… אבל אנסה בכל זאת: יצירת המופת האחרונה מבית מאמורו הוסודה מביאה למסך סיפור שובה לב, סיפור על מערכת יחסים טרייה בין ילד בן 4 ובין אחותו התינוקת. באמצעות אלמנטים פנטזיים מציג ‘מיראי’ את חוויותיה הבין-דוריות של משפחה אחת על מגוון הקשיים – ואשקר אם אגיד שלא בכיתי. עם כל סרט חדש מותח הוסודה את מגבלות מדיום האנימציה ומוסיף לו משהו חדש – ולכן המקום הראשון הולך השנה אליו (זה אגב “טוטורו הזהב” השני בחייו. עוד אחד כזה ואדרוש ממנו ברכת תודה מצולמת).

[לקריאת הביקורת המלאה]


סדרות האנימה הטובות ביותר של 2018


מקום חמישי: Violet Evergarden.

זו הנוכחות השנייה של סטודיו Kyoto Animation כאן היום (הראשונה היא “ליז והציפור הכחולה”), כלומר, יתכן והם יודעים דבר או שניים על אנימה. ‘ויולט’ (שזמינה בנטפליקסהיא סדרת אווירה, אבל היא בנתה עולם שלם רק כדי לספר סיפורים קטנים ואישיים. זו אנימה שלא נופלת לקלישאות, יש בה חן ולא מעט מחשבה מאחוריה – ואם סרט הקולנוע, שעתיד לצאת שנה הבאה, ייגע באותן נקודות אמוציונליות – Kyoto Animation יחזרו לכאן שוב.

[לקריאת הביקורת המלאה]


מקום רביעי: Boku no Hero Academia 3.

יש מצב שאם הייתי צריך לשפוט רק על פי החצי הראשון של העונה, “Boku no Hero Academia” הייתה ממוצבת במקום גבוה יותר; אך מקום 4 זה גם מכובד, לא? בכל אופן, יש סיבה מדוע זו סדרת השונן הכי מדוברת בסביבה: הדמויות בה הן העיקר, וכשהדמויות הן העיקר – הקרבות אפיים כפליים. כן, סליחה על הביטוי הנדוש אבל ‘אפי’ זו הדרך הטובה ביותר שאני יכול לתאר את העונה השלישית (טוב, חצי ממנה), וההמתנה עד אוקטובר 2019 לעונה 4 נעשית מייגעת מיום ליום.

[לקריאת הביקורת המלאה]


מקום שלישי: (Lupin III (2018.

אין הפתעה בגזרה הזו: העונה של לופן מ-2015 הגיעה בשעתו למקום הרביעי, לכן טבעי שהעונה החדשה, הטובה יותר, תכבוש את המקום השלישי. לטעמי, כל מה שהפרנצ’ייז בנה בקאמבקים שלו מהשנים האחרונות – הוביל לעונה המופתית הזו אשר מורכבת מאפיזודות ושירי אהבה ללופן של פעם. זו סדרה שובבה, סקסית, חכמה ומהנה לצפייה – ואתם לגמרי יכולים (ומוזמנים) לצלול לתוכה בלי לראות שום דבר אחר של לופן לפני.

[לקריאת הביקורת המלאה]


מקום שני: March Comes in like a Lion 2.

הסדרה שזכתה אשתקד במקום הראשון מקבלת השנה את המקום השני והמכובד (וזה לא כי העונה השנייה פחות טובה). סדרת האנימה של סטודיו Shaft (גם אותה ניתן למצוא בנטפליקס) היא כמו סשן על ספת הפסיכולוג, רק עם שוגי ומסאג’ בראש. העונה השנייה מביאה את הדמויות לפריצות דרך מחד, ולשפל נפשי מאידך, וזאת בלי לשכוח את הפשטוּת שהפכה אותה למה שהיא. אני רק מקווה שזו לא השנה האחרונה ש-‘Lion’ ברשימה כי העיכוב בעונה 3 מתחיל להדאיג.

[לקריאת הביקורת המלאה]


טוטורו הזהב הוא לא פרס שמחולק בקלות ראש: לאורך השנים השתדלתי לגוון במקום הראשון ולתת את הפרס לסדרות שמביאות משהו חדש למסך, משהו מרענן, והסדרה שעשתה זאת הכי טוב ב-2018…

.

.

.

.

.

.

מקום ראשון: Megalo Box.

ולמה לא בעצם? היא אחרת בכל מובן אפשרי: סדרת אִגרוף פוסט אפוקליפטית שהיא משב רוח מרענן הן לצופיה של סדרה וותיקה (Ashita no Joe) והן לצופים חדשים (כי אין שום קשר עלילתי בין השתיים). יש לה התחלה ויש לה סיום, יש לה סטייל והרבה חוצפה – והיא אחת הסדרות כי טובות שעלו כאן בשנים האחרונות.

[לקריאת הביקורת המלאה]

♦ ♦ ♦ ♦


בונוס: קטגוריות משנה מומצאות

♦ פרס הכי הרבה סוסים מתים של השנה: Shingeki no Kyojin.
♦ פרס ה-אני לא מאמין שבכיתי פה של השנה: Chi’s Sweet Adventure.
♦ פרס ה-שכחו את זה באמצע של השנה: Yowamushi Pedal.
♦ פרס ה-שכחו גם את זה באמצע של השנה: Persona 5 The Animation.
♦ פרס קרב השנה #3: אול מייט נגד וואן פור אול (Boku no Hero Academia).
♦ פרס קרב השנה #2: אוֹטְסוּרוּ נגד כולם (Gintama).
♦ פרס קרב השנה #1: נארוטו וסאסקה נגד מומושיקי (Boruto).
♦ פרס ה-לא ככה לימדו אותי שזה קרה של השנה: Angolmois: Record of Mongol Invasion.
♦ פרס ה-מה קרה לכם מאדהאוס, אתם מסוגלים ליותר של השנה: Kimi no Koe wo Todoketai.
♦ פרס ה-מה קרה לכם שאפט, אתם מסוגלים ליותר של השנה: Fireworks.
♦ פרס ה-מה קרה לכם קומיקס ווייב, אתם מסוגלים ליותר של השנה: Flavors of Youth.
♦ פרס ה-אחד במאי של השנה: Chuukan Kanriroku Tonegawa.
♦ פרס ה-לא ראיתי בה ולוּ דג בננה אחד של השנה: Banana Fish.

♦ פרס סרט הגודזילה הכי טוב של השנה: Godzilla: Planet of the Monsters.
♦ פרס סרט הגודזילה שאפילו יותר טוב של השנה: Godzilla: City on the Edge of Battle.
♦ פרס הפוטנציאל המבוזבז של השנה: Batman Ninja.
♦ פרס ההתדרדרות המהירה באיכות של השנה: Shokugeki no Souma.
♦ פרס ה-אווווווו, יפההההה של השנה: Fate/stay night: Heaven’s Feel.
♦ פרס ה-סוף-סוף זה נגמר… אה, בעצם לא של השנה: Digimon Adventure tri.
♦ פרס האיכות, רק אל תָראו למשפחה של השנה: Seishun Buta Yarou wa Bunny Girl Senpai no Yume wo Minai.


(אופס, מסתבר שראיתי יותר סדרות ממה שזכרתי)

אתם מוזמנים לשתף את דעתכם האישית על סדרות וסרטי השנה כי מה אני מבין, הרי לא ראיתי SSSS.Gridman או Goblin Slayer.

כמו כן, זה הזמן להודיע: זוכרים את החזון שפרסמתי השנה אודות טקס נבחרי האנימה והמנגה של ישראל (נאמ”י)?  אז… הממ… אמא”י הולכים על זה!

הטקס ייערך בכנס הארוקון הקרוב, ומיטב המוחות (אה, ואני) עובדים על מופע שהייתי בכיף מנהל, אבל, כזכור, אני עצלן (וגם אב טרי. סליחה, עברו 10 דקות מאז שהזכרתי את זה). אבל היי, אולי תראו אותי בעמדת השיפוט. בנימה רצינית, יש משהו נחמד בקונספט שהתחיל לפני שנים ספורות כאן בבלוג, וכעת מתפתח לכדי משהו גדול פי אלף (ולדואגים, חלוקת טוטורו הזהב תמשיך פה כרגיל).

נתראה בשנת האנימה 2019 (היא גם שנת העשור של AnimeOK, הולי שי…), בתקווה לסדרות מקוריות חדשות, סרטים פורצי דרך וגם כמה שיותר כיף. אתם מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק שמתעדכן בתדירות יומיומית (יש שיאמרו כי אני משקיע שם יותר משאני משקיע פה) ו/או להצטרף לקהילה הפעילה (פעילה-מדי) בטלגרם. או, פשוט, לבקר פה כשבא לכם.

לקריאה נוספת
5 תגובות
  1. אני אומר/ת

    האמת שהאנימה שהכי אהבתי השנה אלו איש דביל תינוק בכיין, האטאראקו אוניסאן ולייטון מיסטרי טאנטיישה. ככל הנראה אף אחד חוץ ממני לא שמע על השניים האחרונים (וגם הראשון ממש אלמוני ולא מוכר, כמעט כמו עוד סדרה אלמונית מהשנה, AOT, אם שמעתם עליה), אז בקיצור – אם אתם מחפשים משהו שיעשה לכם טוב על הלב, אלו ללא ספק הדברים שהכי מתאימים.
    היה ממש נחמד לקרוא, רק בעיה אחת –
    אני גם ככה לא מסוגל לחכות להארוקון, ועכשיו……… :((((((

  2. אגוזי אומר/ת

    עשור לאתר יאייי,
    אני עוד זוכר איך ב2009 שהבלוג החדש עלה אחרי כמה שנים שהאתר הישן נפל (בוכה עליו עד היום) הביקורת הראשונה של רם השקדן שלנו נטול סדרות הזבל-אלא-אם-הם-עשו-לו-את-אבל-זה-עדיין-מביך-לכתיבת-ביקורת-אז-לא-נרשום-כלום הייתה דווקא על Koihime Musou XD

    אני עוד זוכר איך רם היה עצבני שהעלילה הייתה שונה משל הנובל Shin Koihime Musou ואיך הוא היה מאוכזב שהסטודיו הכריז על סדרת המשך עם השם של הנובל וטען שהפעם זה היה ריבוט שיהיה עם הסיפור של הנובל ולא עשה זאת בסוף.

    גם זוכר איך כל הביקורת הראשונה הייתה עם תמונות צ’יבי של הדמויות

    תקופה נחמדה שלא תחזור indeed…

    1. רם קיץ אומר/ת

      זיכרון מדהים,
      אפילו אני לא זכרתי את כל זה.

      (אכן תקופה שלא תחזור, אבל טוב שכך)

  3. להלהלה אומר/ת

    וואו
    את האמת שאני די חדשה בבלוג, אבל אני עדיין שמחה להיות חלק מהקוראים שלך
    אתה כותב ביקורות שמאוד כיף לקרוא, אין אחת שקראתי ולא צחקתי
    תודה על ההשקעה והכל :))

  4. idom אומר/ת

    אחח, זה הזמן הזה של השנה שוב. השנה הזו עברה ממש מהר, ואני חייב להגיד שלדעתי זו אחת השנים הכי טובות שהיו לאנימה אי פעם, ללא ספק הטובה בעשור האחרון. המון סדרות נהדרות, שגרמו להרכבת הרשימה הזו להיות קשה להפליא. בדרך כלל בשנה יש לי סדרה מאסטרפיס אחת, שתיים מקסימום שאני יכול להגיד בוודאות שהן 10/10 עבורי. השנה היו לי לפחות חמש. אני לא יודע איך זה קרה, אבל אני רק מאושר שהמדיום ממשיך להפיק פנינים נהדרות שמתכתבות איתי ככה.

    סרטים:
    מבחינת הסרטים, אני בדרך כלל בוחר שניים או שלושה, אבל הפעם אבחר באחד. לא, לא כי לא ראיתי יותר, מה פתאום.
    הבחירה שלי היא בוודאות מיראי. הפנינה החדשה של הוסודה היא אחד הסרטים הטובים ביותר שהוא הוציא, ופרויקט מקסים מלא באנושיות ושמחת חיים. הוסודה מציג את העולם הילדותי והתמים בכזה חן שקשה שלא להתרגש רק מההבעות על פני הדמויות, בעיקר על פניו של קון הצעיר.
    ואם כבר האנימציה, היא יפהפייה, צבעונית וזורמת, מדגישה את הדמיון הרב בסרט אך גם מוחשית ומדויקת, עם ניואנסים ממש מרשימים שרק משפרים את חווית הצפייה. הסרט הזה עוד ייזכר כקלאסיקה לדעתי, ואני מקווה שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים.
    הוא מילא אותי באושר אמיתי במהלך הצפייה ואחריה, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לסרט לדעתי.

    סדרות:

    זה היה הרבה יותר קשה. היו המון סדרות נהדרות במהלך השנה, כל עונה הביאה לפחות שלוש-ארבע שיכלו להתחרות על קטגוריית סדרת השנה. אני חושב שסיימתי עם 8 סדרות שרציתי לשים במקום הראשון (!) מסיבות כאלה ואחרות. אבל אחרי חשיבה ארוכה, הצלחתי להגיע לרשימה שאני שלם איתה. ולתוצאות:

    דארלינג אין דה פרנקס – אני יודע, אני יודע, הרבה לא יסכימו עם הבחירה הזו. וזה בסדר. ההנאה שלי מפרנקס היא לא משהו שאניף כמו דגל, אבל אני בהחלט מוכן להצהיר שמבחינתי זו הייתה אחת הסדרות הטובות של השנה לרוב ריצתה. פרנקס עשתה המון נכון; בניית הדמויות הייתה נהדרת, והאינטראקציות ביניהן היו אבן היסוד של הסדרה והאספקט הטוב ביותר בה; האנימציה והאקשן היו מעולים והצליחו לספק כמה שוטים יפהפיים ומלאי אדרנלין; בניית העולם סיפקה המון חומר לדיונים וספקולציות, והשאירה אותי כצופה סקרן ומלא ציפייה; וכמובן, בסטגירל זירו טו.

    יש הרבה ששופטים סדרות לפי הסוף שלהן, ועבורם פרנקס הייתה אכזבה קשה. אני יכול להבין את זה. אמנם הסוף חשוב לי, אך עבורי הוא לא הכל. מהות הסדרה לא הסתכמה רק בסוף שלה. המסע לשם היה משמעותי יותר, ואני לא יכול להכחיש את ההנאה הגדולה שחוויתי ממנו.
    הדמויות, העולם, מערכות היחסים – הסדרה טיפלה בכל הנושאים האלה בצורה נהדרת.

    אני לא אתווכח עם כל מי שיטען שהסוף לא עמד בציפיות, אני אפילו יכול להסכים במידה מסוימת. ובכל זאת, למרות כל השיט האינטר גלקטי והשטויות, הסוף האמיתי, הדקות האחרונות, החזירו את הכל חזרה לנקודת שיא חיובית. אתם לא חייבים להסכים, אבל אני לא יכולתי להתעלם מהסדרה הזו וההשפעה שלה עליי השנה. היא לוקחת את המקום הזה בכבוד.

    ויולט אברגרדן – אחרי הרבה התלבטות, הסדרה הזו זכתה במקום הרביעי. אולי היא לא הייתה לוקחת אותו אלמלא פרק אחד מדהים שהוציא ממני כמות דמעות שלא חשבתי שיש לי בגוף (פרק 10 כמובן), אבל לסדרה יש הרבה איכויות ששווה לדבר עליהן.
    אני מודה, בהתחלה אני ואברגרדן לא התחברנו בצורה הטובה ביותר. ההתחלה של הסדרה קצת חלשה, ולא ממש תופסת את הצופה. כמובן שהאנימציה יפהפייה, אך אין הרבה ליופי אם הוא לא מביא איתו את הלב ואת הרגש. הסדרה עניינה אותי באופן יחסי והיה יפה להסתכל עליה, אבל לא באמת התחברתי לדמויות, ובעיקר לא לויולט שהרגישה לי מכאנית ומשעממת.

    זה השתנה מהר מאוד. מאז פרק 4 והלאה נשביתי על ידי הסדרה, על ידי הקסם שלה, על ידי הנרטיב האפיסודי המקסים שנותן במה לדמויות חדשות ומעניינות לצד פיתוח דמות נהדר לויולט המקסימה, שהתחבבה עליי יותר ויותר. אחרי שהסדרה נפתחת ונותנת לך להיכנס פנימה ולחוות את הדמויות בצורה כנה ואמינה, הפרספקטיבה שלי כצופה התחילה להשתנות. המבנה האפיסודי עבד, באופן מפתיע, וגם הפרקים האישיים יותר שהרחיבו על דמותה של ויולט הרשימו אותי.

    אפשר גם להרחיב עוד על האנימציה היפהפייה ועל הסאונדטראק המרגש, על עבודת הדמויות היסודית עם שאר הקאסט ועל העלילות המקסימות שליוו כל פרק אפיסודי. אבל אני לא מרגיש שיש צורך. את המהות של ויולט אברגרדן כבר הצלחתי להעביר פה, ואני בטוח שכל מי שיחליט להמשיך מעבר לפרק השלישי יגלה פנינה אמיתית. קצת קשה להיפתח אליה, אבל ויולט התגלתה כדמות נהדרת, ואני עדיין עצוב שהמסע איתה נגמר (לפחות בינתיים). זו סדרה שעוד תישאר איתי לזמן מה.

    בוקו נו הירו אקדמיה – ידעתם שזה יבוא. אני לא יכול להתעלם מהסדרה הזו. עם כל עונה היא מתעלה על הציפיות מאדפטציית שונאן, מרחיבה ומוסיפה על חומר המקור הנהדר לכשעצמו. עם עבודת דיבוב נפלאה, אנימציה מושקעת ברגעי השיא והמון לב מאחורי ההפקה, אני מכתיר את בוקוהירו בתור השונאן המוצלח ביותר שרץ כיום. אני מקווה שהסדרה הזו רק תמשיך לגייס אליה עוד ועוד מעריצים, כי הכל מגיע לה. בונז עושים עבודת קודש ואני לא יכול לחכות לכל מה שהעונה הרביעית תביא איתה. וזה עוד בלי להזכיר את קרב השנה שהיא נתנה לנו…. איזה כיף.

    באני גירל סנפאי – הפתעת השנה, בוודאות. אם יש סדרה שלא ציפיתי לאהוב כמו שלמדתי לאהוב, זו באניגירל. רגע, זה לא באמת נכון – בעצם התאהבתי בה מיד, עוד בפרק הראשון.
    פאן פאקט, אחת הסדרות האהובות עליי היא אורגאירו, קומדיית הנעורים המקסימה והשובבה בכיכובו של דמות האנימה המוצלחת ביותר, האצ’ימן הציני והאהוב. כבר הפסקתי לחפש תחליפים והנחתי שאף פעם לא אמצא משהו דומה לפנינה הזו שאני כה אוהב. ואז באני גירל הגיעה, וענתה על כל תקוותיי ומשאלות ליבי.
    אמנם סאקוטה הוא לא בדיוק האצ’ימאן, והסדרה לא מתכתבת עם אורגאירו בצורה מושלמת, אבל יש הרבה דומה והווייבס לא עזבו אותי במהלך כל הצפייה. לפעמים אתה לא רוצה משהו זהה, אלא חוויה דומה שיודעת להבדיל את עצמה ולהישאר מיוחדת. וזה מה שבאני גירל הביאה השנה.

    לדעתי, הארק הראשון של הסדרה היה ונשאר הטוב ביותר בסדרה, גם אחרי הסוף החזק שלה. אבל קשה לדרג כשהכל מושלם. בכנות, מבחינתי אין הרבה פגמים וניטפוקים שאני יכול למצוא עם הסדרה. הלב בכל פרק ופרק כל כך חזק ונוכח, שאתה נשאב לנרטיב ולמסע של הדמויות. וזו סדרה שבאמת ובתמים אוהבת את הדמויות שלה. היא מדגישה את האינטראקציות הכי שוליות, את הפרטים הכי קטנים, את האנושיות המקסימה והשגרתית שהרבה סדרות מתעלמות ממנה לטובת מלודרמטיות וקיצוניות רגשית. ויש מה לאהוב בכל דמות, ולכל אחת יש אופי שקשה שלא לחבב או להעריך לפחות. על כל האספקטים האלה מנצחת עלילה נפלאה שיודעת לשלב אלמנטים על טבעיים עם בעיות נעורים שגרתיות וניתוח פסיכולוגי מרתק של דמויות והפסיכוזה שלהן.

    לא כולם יקבלו רושם חזק כל כך מהסדרה, וזה בסדר. אבל זה בדיוק מה שאני אוהב לראות. לא היה פרק שלא דמעתי בו, לא הייתה דמות שלא התאהבתי בה. הסדרה הזו הצליחה לתפוס אותי בצורה שלא הרבה סדרות מצליחות. אני רואה פרקים שוב ושוב, מתרגש כל פעם מחדש. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, והיא רק המשיכה להתחזק. יצירת מופת אמיתית שלא אשכח כל כך מהר.

    מגאלו בוקס – עם כל הדברים הטובים שאמרתי ועוד יש לי להגיד על באני גירל, היא עדיין לא סדרת השנה. אני נותן קרדיט איפה כשצריך, ואני חייב להתוודות על כך. אמנם באני גירל זו הסדרה שהזדהיתי איתה הכי הרבה השנה, אבל היא לא הסדרה האהובה עליי השנה. התואר הזה שייך למגאלו בוקס.
    מההתחלה ידעתי שאני נכנס למשהו מיוחד. למרות שאני חובב של סדרות ספורט, אף פעם לא יצא לי לצפות בסדרת אגרוף. אולי זה מה שגרם לי להתלהב כל כך ממגאלו בוקס, העובדה שלא חוויתי טובות יותר כמו שציינו בפניי, אבל לא אכפת לי. אני שמח שהסדרה הזו הרשימה אותי כמו שהיא הרשימה.

    הלוק האסתטי הישן שלה, הסאונדטראק הקצבי והמלהיב, העלילה הפשוטה אך מרתקת שמשאירה אותך על קצה המושב למרות שאתה יכול לצפות מה יקרה. עבודת הדמויות הנהדרת שבנתה קרבות כמו שלא ראיתי הרבה סדרות ספורט מצליחות לעשות בכל כך מעט זמן מסך לכל דמות. דברים שלוקחים לסדרות אחרות עשרות פרקים, מגאלו בוקס מצליחה לעשות בשניים שלושה, וזה הישג מדהים עבור סדרה שמונה רק 12 פרקים. והסדרה לא מסתפקת רק בכל אלה – היא מוסיפה פרוטגוניסט כיפי, אנימציה נהדרת, המון אדרנלין וסגנון שלא רואים הרבה ממנו בשנים האחרונות במדיום האנימה.

    היא מיוחדת, היא שונה, היא מאוד כיפית – והיא בעיקר מלהיבה. בכנות, מזמן לא תפסה אותי ככה סדרת ספורט, עם התלהבות כל כך גדולה. כל פרק הדלקתי עם חיוך ענקי, רציתי לראות מה יקרה הלאה, לאיזה שיא נגיע. הסדרה קצרה מספיק כדי ששיא חדש יגיע כל כמה פרקים, וזה השאיר את ההתלהבות שלי בשיא. סיפורי הרקע, הקרבות, ההתקדמות של ג’ו לעבר היעד הנכסף שלו. הסדרה הזו עשתה הכל נכון עבורי. היא אולי לא סדרת הספורט המושלמת עבור כולם, אבל היא בהחלט עבורי, ולוקחת בקלות את המקום הראשון השנה. חזיתי שזה יקרה לי עוד לפני שהיא התחילה את ריצתה, ואין שמח ממני על כך שצדקתי.

    פרסים קטנים:

    פרס “הסיקוול הטוב של השנה” – סאנגאטסו נו ליאון. הזכרתי את העונה השנייה כמאסטרפיס כבר שנה שעברה, והרגיש לי לא נכון לתת לה שוב את המקום הראשון (למרות שמגיע לה, בהחלט מגיע לה). הסדרה הזו יפהפייה והגיעה השנה למחוזות רגשיים שפירקו אותי אמוציונלית לגוש בכי מייבב. היא לא הייתה בדיוק סדרת ספורט השנה, אבל זה רק עשה אותה יותר טובה.

    פרס “הפתיח של השנה” – הולך לBlack Rover מבלאקלובר. אבל זו הייתה תחרות צמודה מאוד, תאמינו לי. המון מוזיקה נהדרת השנה. לשיר הזה ספציפית עדיין לא הפסקתי להקשיב, ולא מספיק מכירים אותו, אז אני חייב להדגיש שוב כמה הוא מוצלח. תנו לו ניסיון!!

    פרס “השונאן הכי טוב שהוא לא בוקוהירו” – באופן מפתיע, בלאקלובר זוכה כאן. הסדרה מתחת לממוצע ברוב הפרקים, אבל כשמגיע שיא כלשהו, הוא מפגיז בצורה שלא ראיתי הרבה שונאנים עושים. יש המון יותר טובות ממנה, ונהניתי בצורה יותר רציפה מסיקוולים כמו נאנאטסו נו טאיזאי ושוקוגקי נו סומה, אבל מהשיאים של בלאקלובר הכי נהניתי השנה, ואני רק מקווה שהיא תמשיך להפציץ ככה מדי פעם, כי זה הופך את המעקב אחריה לשווה את זה.

    פרס “הרומאנס הטוב של השנה” – קרב קשה בין ווטאקואי לטאדה-קון, אבל בסופו של דבר ווטאקואי לוקחת את התואר. עם הרבה בגרות וקמצוץ של הומור אוטאקואי מוצלח, ווטאקואי חיממה לי את הלב שבוע אחר שבוע. מזמן לא ראיתי סדרה שמציגה כל כך טוב מערכות יחסים בין אוטאוקאים, ובתוך אחד שמתחזק אחת כזאת זה פגע קרוב מאוד לבית בצורה הטובה ביותר שאפשר.

    פרס “האיסקאי הטוב של השנה” – אוברלורד לוקחת בענק את הפרס הזה, עם שתי עונות מצוינות שלמרות הרבה בעיות הפקתיות והיקאפים באנימציה, עדיין הצליחה ללכוד את תשומת הלב שלי שבוע אחר שבוע עם נרטיב מוצלח והרבה דמויות אסקצנטריות וצבעוניות שכיף לעקוב אחר מעלליהן. הקאסט של אוברלורד מחזיק את הסדרה גם כששאר האספקטים הויזואליים שלה מנסים להפיל אותה.
    (סליים מתחרה חזק, אבל אתן לה לסיים את הריצה לפני שאכניס אותה לרשימות).

    פרס “הקומדיה של השנה” – הינאמאטסורי לוקחת את הפרס הזה. הומור זה סובייקטיבי, אבל הסדרה הצליחה להפיל אותי מהרגליים עם כל פרק חדש. וזה לא הכל – היא גם הביאה לב ענק וגרמה לי לבכות ולצחוק בו זמנית, עם דמויות אנושיות שאי אפשר שלא לאהוב לצד רעיונות אבסורדיים למצבים הקומיים שאפשר לשים אותן בהם. אם רק היה לי עוד מקום בחמישייה היא גם הייתה נכנסת, אבל היא תצטרך להסתפק בתואר המכובד הזה. סדרה זהב ומאוד מומלצת.

    לצד הינאמאטסורי, הקומדיה שכמעט לקחה ממנה את התואר היא גראנד בלו. צחקתי כבר פחות כי כבר הכרתי את הבדיחות, אבל האדפטציה הזו היא פנינה שלא מספיק אנשים ראו. הומור ילדותי וקטנוני לצד רקע בוגר לדמויות זה הניגוד הכי כיפי שיש לקומדיה, וגראנד בלו משתמשת בכך בצורה הטובה ביותר. הצפייה הכי כיפית שהייתה לי השנה כחובב גדול של המנגה.

    פרס “הקאסט של השנה” – הפרס שבו אני רוצה לציין את קאסט הדמויות האהוב עליי השנה. הפרס הזה הולך ללא ספק לעונה השנייה של הסדרה הנהדרת גולדן קאמוי. מאז העונה הראשונה הקאסט רק גדל והתרחב, ולצד נרטיב מרתק והומור הזוי, הסדרה גם הכירה הרבה דמויות חדשות וצירפה את הישנות בקבוצות משעשעות ומיוחדות. כל פרק היה תענוג חדש, וכל הדמויות קיבלו זמן לזהור ולהציג את האופי המשוגע שלהן. אין קאסט יותר טוב מהדמויות של גולדן קאמוי עבורי, ואני כבר מצפה לעונה השלישית בכיליון עיניים (בעיקר אחרי הארק האחרון והמטורף הזה).

    פרס “סדרת האקשן של השנה” – הפרס הזה הולך לסדרה סיריוס דה יאגר, שגם בדיוק עלתה בנטפליקס לפני זמן מה. סדרת ערפדים מאגניבה ומלאה סטייל שהביאה קאסט כיפי והרבה רגעים מלאי אדרנלין. הכוריאוגרפיה הייתה יצירתית, הקרבות אנרגטיים ומלהיבים, והסדרה אמנם לא הדהימה עם עלילה מורכבת במיוחד אך סיפקה הנאה שבועית מוצלחת.

    פרס “סדרת המכה של השנה” – יש סדרה שהצליחה יותר מפרנקס עבורי מבחינת הרובוטים הענקיים והקרבות ביניהם. לדעתי, זו אפילו סדרה טובה יותר מפרנקס בהרבה מובנים. והסדרה הזו היא Planet With. הנרטיב הפנטסטי לוקח את קרבות הCGI הסבירים והופך אותם למפגן אידיאולוגי מרתק, והקאסט החביב חושף צדדים חדשים מכל דמות כשהסדרה מגיעה לשיא שלה. ואז לשיא נוסף. ולעוד אחד. ברצינות, הסדרה הזו המשיכה להפגיז פרק אחרי פרק. אני אודה שבהתחלה לא ממש התחברתי, אבל לא לקח הרבה זמן עד שהייתי לגמרי בתוך זה. והסיום, הו הסיום. איזו סדרת מכה נפלאה שמשתמשת במיטב של הז’אנר כדי להפוך לאחת הטובות בו. הסוס השחור השנה, בוודאות.

    פרס “האדטפציה האהובה עליי” – היו הרבה אדפטציות טובות השנה, אבל אני חושב שהאהובה עליי הייתה גובלין סלייר. ציפיתי ליהנות מהסדרה, אבל לא חשבתי שאוהב אותה עד כדי כך. עם כל הקונטרוברסליות שהיא יצרה, היא עדיין הביאה אקשן כיפי ועולם צבעוני לצד אלימות קשה והרבה דם וגופות גובלינים. קיבלתי כל מה שרציתי מהאדפטציה הזו, ואני באמת חושב שהם עשו פלאים איתה. הסדרה לא הייתה מושלמת, אבל גם חומר המקור לא מושלם. היא בעיקר הייתה מהנה ושיפרה את המקור, וזה כל מה שאני רוצה מאדפטציה טובה.

    פרס “האנימציה הגרועה של השנה” – Aguu. איכס. אני לא רוצה להזכיר את הדבר הזה יותר לעולם, תודה. אל תלכו לחפש! אל!!

    פרס “הסדרה על פי משחק הכי גרועה השנה” – קאליגולה לוקחת את זה בקלות, למרות שאיילנד נתנה פייט חזק. אבל לה יש כבר קטגוריה אחרת משלה.

    פרס “הפרק הראשון הכי גרוע שראיתי” – איילנד. הנה, עכשיו אני יכול להגיד שירדתי גם עליה. כי זה מגיע לה. כל כך מגיע לה.

    פרס “סדרת האימה הכי גרועה של השנה” – ג’ונג’י איטו. למה לחרב אימה כל כך טובה, למה. מה שמפחיד יותר מהסדרה זה כמה האדפטציה הזו משעממת.
    מצד שני, אם האפי שוגר לייף נחשבת אימה בעיניכם, היא לוקחת את התואר הזה בקלות.

    פרס “הלולי המוצלחת של השנה” – טאקאגי סאן. רוצים עונה שנייה! רוצים עונה שנייה!!

    פרס “הטסונדרה של השנה” – אקון המקסים והקריפי לעיתים. כן, זה גבר. והוא היה הטסונדרה הכי נהדר שראיתי, גם אם הוא קצת סטוקר. אני לא מתבייש בכך. למרות שדרקון הטסונדרה מסליים אמור לנצח אותו, אבל זה כבר פרס לשנה הבאה.

    פרס “הפספוס הגדול של השנה” – מאהו שוג’ו אורה. זה כמעט הצליח, והיה ממש מצחיק בהתחלה. חבל קצת.

    פרס “הCGI המזעזע של השנה” – היו הרבה, אבל הכי ראויה לציון היא זומבילנד סאגה כי פאק, זה ממש הרס לי סדרה די טובה. אוף איתכם מאפה, לאיפה התקציב נעלם??

    פרס “חבל שעוד לא השלמתי” של השנה – גרידמן, לרוץ עם הרוח, הונדה סאן, שינגקי נו קיוג’ין (שנה שנייה כבר…) מצטער, אין לי זמן! יצא סמאש והכל. עוד אגיע אליכם, אני מבטיח.

    זהו, נראה לי שזה הכל. הייתה שנה נהדרת, באמת נהדרת לאנימה. אחת הטובות שחוויתי כחובב המדיום ועוקב עונתי. כולי תקווה ש2019 תעלה את הרף, והתחלת עונת החורף כבר מצביעה על דברים טובים. תודה על הסקירה רם, ואני מקווה להמשיך לבקר בבלוג גם במהלך כל השנה הבאה והשנים אחריה. תודה על עבודת הקודש שאתה עושה!
    (אנחנו אוהבים אותך גם אם אנחנו בקושי מגיבים)

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם