אנקין סקייווקר; בראי האנימה ומחיר הגאווה

המאמר הבא מכיל ספויילרים ל-“Fullmetal Alchemist”, “Death Note”, “Dragon Ball Z” וסרטי מלחמת הכוכבים.


“!You were the Chosen One”

את המשפט הזה צועק אובי וואן-קנובי אל עבר גופו החצוי-לשניים של מי שהיה עד רגעים בודדים קודם לכן תלמידו הנאמן, שותפו ואחיו בנפש. גם בצפייה השישית הסצנה הזו מעוררת בי התרגשות מאין כמוה. לא על אנקין המתבוסס בדמו אני בוכה, הרי שהוא הביא זאת על עצמו. אובי וואן הוא מי שלבי נכמר עבורו כאשר אני שומע את המילים הללו. הוא כבר לא יזכה לראות את מי שהוא גידל ב-13 השנים האחרונות הופך למביא הצדק והשלום.

כך נראה סיומה של סגת מלחמת הכוכבים ב-2005, עם צאת הסרט “נקמת הסית'”. כרונולוגית לא מדובר בסרט האחרון, אך בתור הסרט האחרון שהופק (בלייב אקשן) מדובר באקורד צורם – כמו בטרגדיה יוונית טובה, אף דמות לא יוצאת נשכרת: כולם או שמתו, ברחו לגלות, עברו לצד האפל או שזיכרונותיהם נמחקו. אם עד כה בטרילוגיה המקורית הקרב בין הטובים לרעים היה שחור ולבן, באה הטרילוגיה המקדימה וניפצה לנו את החלום; לפתע, ההגליה של יודה ואובי וואן מכאיבה לנו כצופים הרבה יותר, והגאולה לה זוכה דארת’ ויידר צובטת בלב לנוכח הידיעה שאת הבחירה הנכונה הוא יכול היה לעשות הרבה קודם, ובלי מאמץ רב. כל מה שהיה עליו לעשות זה ‘זווונג’ (ככה אני חושב שנשמעים הקולות של הלייט-סייברס) על הקיסר במקום על הידיים של סמואל ל.ג’קסון בפרק III. מסדר הג’דיי לא היה נמחק, השלום היה שב על כנו והאחים לוק וליאה לעולם לא היו מתנשקים.

בחזרה לאובי וואן. הסצנה מלאת הרגש ההיא באה לאחר הכנה מנטלית ארוכה. הכינו אותנו במשך למעלה מ-2 סרטים לרגע המכונן ההוא, בו הרשע יוצא לעולם החופשי ופוגש את מר גורלו. את צעקת ה-“I HATE YOU” של אנקין והוייב בעקבותיה ניתן להשוות ל-“!Matsuda you Stupid” מהסיום המר לא פחות של מחברת המוות, במה שמסתמן כפריקת העול הנפשי שהצטבר במהלך הפרקים הקודמים.

אי אפשר שלא להשוות את אנקין ללייט, את קירא לדארת’ ויידר. שניהם התחילו כצעירים מבריקים עם עתיד מזהיר. האחד נהיה אביר ג’דיי המתעלה על עמיתיו בכל היבט, בעוד השני תלמיד מחונן שמצטרף לשירות במשטרה שם הוא נהיה כוכב עולה. ההבדל היחיד בין שניהם הוא הסיבה ותוצאתה (אנקין הפך לדארת’ ויידר שנים אחרי היותו אביר ג’דיי בעוד שלייט כבר בתור קירא מצטרף לכוחות המשטרה). לשניהם יש אף אותה בעיה: כמות עודפת של חטא ההיבריס. אין צורך לפרט זאת על לייט, סוציומת ממדרגה ראשונה שהדבר היחיד שאוהב יותר מאת עצמו זו ההשתקפות שלו במראה. אצל אנקין זה מתבטא בדרכים שונות: כבר מהרגע הראשון שאנו פוגשים בו כילד קטן בכוכב טטואין מתגלה אצלו בטחון עצמי גבוה. הוא מבטיח לנצח במירוץ הפודים המסוכן זאת על אף שאפילו לא הצליח לסיים את המירוצים הקודמים. הוא יודע שהוא נועד להיות ג’דיי, וב-“מתקפת המשובטים” מלין לא פעם על העובדה שאובי וואן עוד לא נתן לו להיבחן כדי להיות ג’דיי על אף שהוא (ציטוט חופשי) “יותר מוכשר מיודה”. בפרק III, שנים אחרי שצבר ניסיון כאביר, הוא מורשה – בצעד פוליטי – להיות חבר במועצת הג’דיי, אך מבלי שיוענק לו התואר ‘מאסטר’.

“ש-הם לא יתנו לי את מעמד של מאסטר? איך הם מ-ע-י-ז-י-ם? הם צריכים להיות שמחים שהם זוכים לנשום את האוויר שאני נושם!”. המילים הללו לא נאמרו במפורש, אבל אפשר היה לראות בעיניו את התסכול של סקייווקר הצעיר. זאת על אף שהוא חבר המועצה הצעיר ביותר אי-פעם. זאת על אף שהוא אגדה מהלכת. זאת על אף שיש עליו נבואה. התואר המכובד, שהיה מוענק לו כנראה בעוד כשנתיים-שלוש לולא היה טובח אחר-כך בילדים חסרי ישע, הלך לעזאזל בגלל גאווה. ולמרות שלייט מוחצן בהרבה מאנקין, הוא גם מאופק יותר בדרכו שלו. הוא ‘משחק את המשחק’ ויודע בדיוק מה הדברים הנכונים להגיד כדי להתקדם, בניגוד גמור מאנקין שפשוט ‘זורם עם הרגע’ (“היה לך חלום רע שאשתך תמות? לא נורא, בוא לצד האפל ותלמד את הסוד לחיי נצח בגלל אגדה אורבנית חסרת בסיס שהרגע סיפרתי לך”). אפלטון אמר פעם שהחלטה טובה מבוססת על ידע ולא על מספרים. ההחלטה של אנקין לעבור לצד האפל אינה מבוססת על אף אחד מהשניים, אלא על רגש, בניגוד ללייט שבשלב מסוים – כל כך מגורה מהגאוניות של עצמו – מוכן להניח על כף המאזניים את הזיכרונות שלו מהיותו קירא בעודו משוכנע שהוא ימצא את מחברת המוות שוב.

וההיבריס הוא שמביא למפלתם.

אנקין שוכב חבוט, מוכה, חסר רגליים (ועוד מעט הוא גם יעלה באש) ולא לרגע הוא חושב שאולי הוא טעה. גם כאשר למד על מותה של אשתו, הוא עדיין סרב להאמין שבחר בדרך השגויה – אותה דרך שהוא חשב שיציל אותה היא זו שבסוף הביאה למותה. מהפכן עד הסוף. 2000 ומשהו שנים אחר-כך, בגלקסיה רחוקה רחוקה משם, במחסן נטוש, שוכב לו יאגאמי לייט, מתבוסס בדמו וצועק. אובי וואן הפעם הוא מאטסודה. על אף שהכימיה ביניהם מזויפת, לנוכח העובדה שאחד מהם שיחק בשני כמו כלי שח, מאטסודה באמת ובתמים האמין שלייט הוא חברו הטוב ואחד שאמור להביא סוף לתופעת החבר’ה האלה שרוצחים אנשים עם מחברות, בטח ובטח שלא להיות החלוץ שבהם. מאטסודה “מאבד” את זה סופית כאשר הוא מבין שלייט אפילו הקריב את אביו בשביל המשחק המעוות שהוא שיחק. ומכל האנשים לאורך הסדרה – היחיד שבאמת ירה בקירא ושם לו סוף, פיזית, הוא מאטסודה. לולא זה, יתכן וריוק לא היה ממהר להוציא את המחברת ולרשום בה את שמו של לייט. תמיד זה האדם האחרון שאנו חושבים שיעשה זאת, ובמקרה של אנקין – גם הכי קרוב.

“It was said that you would destroy the Sith, not join them! Bring balance to the Force, not leave it in darkness!”

אותו רגע מכונן בחיי 2 הגיבורים הוליד בהמשך את האגדות על חייהם: אנקין נהיה דארת’ ויידר בתצורתו הסופית, וללא אישה וחברים לאהוב – כעת הוא משועבד סופית לצד האפל. לייט אולי מת, אבל קירא לאחר מכן רק פרח: במנגה עוד רואים כיצד אחרי מותו עולים מאות מאמינים להתפלל אל הישות שיצר.

הקרב בין אנקין לאובי וואן היה ועודנו הדו-קרב הקולנועי הארוך ביותר שנוצר. מעבר לצד הרגשי, שני הנלחמים מגיעים לשיא יכולתם – אובי וואן, על אף שהחשיב את עצמו כחלש יותר מתלמידו, נלחם כשווה מול דארת’ ויידר. גם כאשר סיכוייו של ויידר לנצח שואפים לאפס, אחרי שאובי וואן משיג עליו יתרון גובה, מנסה דארת’ ויידר תרגיל אחרון, על אף אזהרתו של מורהו, ובכך מאבד הלורד את רגליו וכבודו (בדרך דומה, לייט, באקט אחרון של ייאוש, מנסה לשלוף משעונו פיסה חבויה של מחברת המוות – מה שמוביל את מאטסודה להחלטה לחורר אותו).

אובי וואן מביט בייצור חסר האונים יורק השנאה שמולו, חס על חייו ונמלט מכוכב הלכת הוולקני מוסטאפר. לולא היה עושה זאת, המלחמה באימפריה הייתה ודאי קלה יותר, אך לבטח משעממת יותר. האנדרדוג המנצח שחס על חיי יריבו המובס הוא מוטיב שחוק, אך אמור לשקף את העליונות של הגיבור: ‘אני לא רוצח כמוך, לכן לא אהרוג אותך’. זו האג’נדה שעומדת מאחורי דבריו של גוקו, סון גוקו, בקרב הקטלני מול פריזה בכוכב נמק, כוכב שעתיד אוטוטו להתפוצץ ודומה בשלב הזה 2 טיפות לאבה למוסטאפר. פריזה אף הוא מובס, שרוף וחתוך לשניים אחרי שגם הוא ניסה את הקלף האחרון בשרוול, רגע אחרי שגוקו בחר לחוס על חייו. אלא שאז מגיעה הגאולה של הדקה ה-91: החללית של אביו מוצאת את פריזה (או מה שנותר ממנו), ובתהליך זריז להחריד מוחזר היריב באופן מלאכותי, מתכתי ועם רצון לנקום. דארת’ ויידר, שאמור היה להבין את הרמז ולמות, נמצא על-ידי חללית האימפריה ובה אביו הרוחני החדש – הקיסר פלפאטין. הלה משכן את גופו של אנקין אחרי ניתוח קשה אל תוך חליפת ההנשמה הידועה. פריזה ודארת’ ויידר, שניהם חדורי מוטיבציה, רצון לנקמה ובעלי כוח רב, חוזרים למערכה ערוכים בהרבה אחרי שחטא הגאווה של עצמם הוא שהביא למפלתם (פרקים ספורים אחר-כך פריזה יהרג תוך 30 שניות על-ידי טרנקס אחרי שיפגין בטחון עצמי גמור בנצחונו. מסתבר שהוא לא לומד לקחים).

לעומת זאת, הגיבורים המיוסרים לא זוכים לאותה גאולה. דארת’ ויידר משגשג וזוכה להטיל אימים בגלקסיה, בעוד אובי וואן חי בגלות, במנוסה, מזדקן בגפו ומתרפק על גלי הנוסטלגיה. וגוקו? הוא כבר השלים עם מותו של עצמו שכן הוא יודע שלנשום בחלל הוא לא מסוגל (מה שקצת מוזר בהתחשב בכך שאביו בארדוק מת בקרב מול פריזה, קרב שהתרחש בחלל). היה זה אמור להיות סופה של הסדרה, שם בכוכב נמק, כאשר גוקו מת למען עתיד העולם – ואישית, הייתי מאוד מרוצה לו היה זה באמת הסוף. אבל בהמשך הסדרה גוקו זוכה למות למען האנושות עוד פעמים רבות, בקרבות מול מיני “ויידרים” נוספים, מה שמלמד אותנו שההיסטוריה תמיד תחזור על עצמה (גם בסטאר וורס, העלילה בקומיקסים ובסדרות הספרים מרחיבה את היקום עד לכדי הפרשים של מיליוני שנים, וצאצאים מבית סקייווקר אחרי עידן לוק יצטרפו גם הם לצד האפל).

אך עוד קודם לכן, הרבה לפני הקרב במוסטאפר, יהירותו של אנקין מביאה אותו לפגיעה בו עצמו. בסוף פרק  II, בקרב מול הרוזן דוקו, מפציר אובי וואן באנקין שעליהם להביס אותו יחדיו. אנקין לא חושב לשנייה לפני שהוא מסתער עליו בעצמו ותוך שבריר הרגע מאבד יד. רמז קל לקראת מה שהפזיזות הזו תביא על שארית גופו (וקריצה קלה לתכיפות בה גיבורי הסרטים מאבדים גפיים על ימין ועל שמאל. תרתי משמע). ההתנפלות כמובן מוצדקת – הרוזן דוקו שלח מתנקשים לפגוע באהובתו, והוא עצמו חווה אובדן מעט קודם לכן כאשר אמו מתה לו בידיו. החיפוש אחר חיי נצח דרך הצד האפל, אידיוטי ככל שישמע, בא לאחר אותה טרגדיה, והפחד מלאבד את אשתו הוא שמוביל אותו לאחוז בשיגעון הזה.

פחד. מוות. אימא. חיים. טאבו. אובדן. עונש… מוכר? זה כי האחים אלריק כבר התנסו בכך. החיפוש אחר דרך להחזיר לחיים את אמם, על אף הידיעה שאסור הדבר, הביאה את השניים לאבד יד, רגל וגוף. אנקין, מונע על ידי הטירוף שבטרגדיה גם כן, יודע שלהחזיר את אמו הוא לא יוכל – אבל למנוע את השכול מאשתו עוד לא מאוחר. גם “Fullmetal Alchemist” וגם מלחמת הכוכבים – כמו גם סיפורי מיתולוגיה רבים וכתבי פנטזיה לאורך הדורות, מתארים את החיפוש אחר חיי נצח. ג’ורג’ לוקאס, יוצר מלחמת הכוכבים, כבר התנסה בתחום בסרט השלישי של אינדיאנה ג’ונס, גם שם יש מחיר כבד לחיי הנצח. בכלל, לא תמיד המוצר עצמו מסופק: אנקין, כמו האחים, לא רק שלא זוכה למבוקשו, הוא גורם במו ידיו (התותבות) לחזון ממנו ביקש להתנער, מאבד חלקים נוספים מגופו ו… במובן מסוים… את נשמתו שלו, וכמו אלפונסו אלריק, גם עליו לבלות את שנותיו הבאות בחליפת שריון. אך בעוד שני האחים מבלים את שארית חייהם בניסיון לכפר ולתקן את העוול, מצבו של אנקין סקייווקר רק מחמיר.

אך לכל סיפור יש מידה של סוף טוב, גם אם לעתים צריך לעקם את הראש כדי למצוא אותו. אי אפשר להגיד שאנקין לא מגשים את הייעוד שלו – באותה החלטה של רגע כמו שהיה נתון בפרק III, כאשר קטע את זרועו של מייס ווינדו ובכך איפשר לקיסר להשליך אותו לתהום, מציל דארת’ ויידר את הגלקסיה ומשליך את הקיסר אל התהום גם כן בפרק VI. אנקין של ימי הרפובליקה מעניין יותר לדעתי מדארת’ ויידר של ימי האימפריה. יחדיו הם יוצרים את אחת הדמויות המורכבות, המעניינות, הטרגיות והמרתקות ביותר שנצפו על המסך.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם