פרויקט מיוחד: מאה סדרות האנימה של העשור

טוב, זה הולך להיות ארוווווך (למעלה מ-15,000 מילים) אבל הזדמנות שכזו לא מגיעה בכל יום, בטח לא עבור בלוג אנימה שנמצא בסביבה במהלך כל אותו העשור. 

לפני שאתחיל, חוקי הרשימה:

• סדרות אנימה שהחלו בעשור הקודם והמשיכו בנוכחי – בחוץ. גם לי כואב להתעלם מ-Mushishi.
• בהתאמה, סדרות אנימה שהחלו בעשור הנוכחי וממשיכות הלאה – בפנים.
• אין חלוקה לעונות. כלומר עונות 1-3 של Attack on Titan הן, למשל, סדרה אחת (כן, זה מציב את One-Punch Man בבעיה).

הרשימה היא פרטית  שלי. חלקכם עדים לכמות הסדרות שראיתי (וכתבתי עליהן) בעשור האחרון, ואני מאמין כי מה שתקראו תכף מייצג נאמנה את העשור שנגמר. אבל היי, אני לא רובוט ולא ראיתי כל סדרה שיצאה (וטוב שכך), על כן יהיו סדרות אנימה טובות שיישארו בחוץ (התנצלותי למעריצי Beastars). אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה בתור סיכום עשור של הבלוג. 

בכל אופן יש לכם בערך שעה של תוכן לקרוא, אז מספיק ברברת. 100* סדרות העשור!

* טכנית 102 סדרות, כי יש סדרות אנימה בתיקו.



מקום 100 | Joker Game
[2016; 12 פרקים]

דרמת ריגול שמתרחשת ביפן של שנות השלושים והארבעים (בהחלט לא תקופה בעייתית עבור היפנים, מה פתאום). סאקומה הוא קצין שנשלח אל ארגון הריגול המסתורי D Agency בו הוא נקרע בין הנאמנות שלו לצבא לבין האמת שמתגלה לו במהלך העבודה.

סדרה טובה, אך יכלה להיות טובה יותר. אין ל-Joker Game עלילה לינארית והיא קופצת בין זמנים שונים בעודה עוסקת בחברים שונים בארגון המסתורי: כל אחד מהם נשלח למשימה אחרת מעבר לקווי האויב (פרק אחד למשל מתרחש במחתרת הצרפתית; בפרק אחר נלכד סוכן על-ידי המודיעין הבריטי – וכן הלאה). סדרת האנימה אינה אחידה מבחינת איכות הכתיבה, ואני די בטוח כי ניתן להחליף את הסדר של חלק מהפרקים ולא תרגישו כל הבדל. אבל בשיאיה (כן, יש כמה כאלה) משתווה Joker Game לדרמות הריגול המערביות הטובות ביותר.

[לקריאת הביקורת] 


מקום 99 | !The Devil Is a Part-Timer
[2013; 13 פרקים]

שימו לב, הנחת יסוד מגניבה לפניכם: ‘Devil’ נפתחת בקרב אפי בעולם פנטזיה כלשהו, עולם בו מגוון גיבורים נלחמים מול שד שטני בשם לורד שטן (באמת, זה השם שלו). לאחר שהחבר’ה הטובים מביסים את שטן, הלה נָס אל שער מסתורי שלוקח אותו לעולם אחר.

העולם שלנו.

בלי כוחות ובלי לדעת אפילו את השפה, נאלץ שטן להתחיל מאפס, ובאפס אני מתכוון למקדונלדס שם הוא מוצא עבודה. די מהר אגב מתגלה כי שטן לא היחיד שעבר בשער.

הפנינה הקומית הזו עוקבת אחר גיבורי ורשעי הפנטזיה הטיפוסיים שאנו מכירים, שמחליפים את המלחמות האפיות במלחמות קיוּם יומיומיות — ואני יותר מאשמח לראות את הקונספט של האנימה מיושם בסרט קולנוע הוליוודי, כי מה יותר כיף מלראות הוביט עובד בטלמרקטינג או אורק בסטארבאקס? לצערי ‘Devil’ הסתיימה רגע לפני שנהייתה מעניינת יותר, ועונה נוספת כבר לא תהיה (לא רק כי עברו 7 שנים מאז ששמענו ממנה, היא גם לא זכתה להצלחה מי-יודע-מה). על כן היא רק מקום 99, שזה מכובד וכדאי לכם לצפות בה.


מקום 98 | Parasyte – the maxim
[2014-2015, 24 פרקים]

קונספט כמו זה של Parasyte לא רואים כל יום: טפיל חייזרי השתלט על תלמיד בן 17 בשם שיניצ’י, או לפחות הוא ניסה – כי במְקום להשתלט על המוח כמו טפיל מוצלח, הוא השתלט על יד ימינו של שיניצ’י (מה שמעלה מספר שאלות בנוגע לזמנים האינטימיים של שיניצ’י עם עצמו, אבל זה לפעם אחרת). שיניצ’י מגלה כי קיימים עוד המון טפילים שכן הצליחו להשתלט על מוחות, ויחדיו יוצאים השניים למלחמת חורמה.

על פניו Parasyte היא סדרת אקשן טיפוסית, ואגיד כבר עכשיו כי העלילה אינה בדיוק הברקת העשור. אך בניגוד להרבה סדרות אחרות ברשימה, Parasyte חותמת את העלילה של עצמה. במילים אחרות יש לאנימה הזו סוף (עצוב שזה לא הסטנדרט). יותר מזה, הסדרה לא חוששת לשנות את הסטטוס קוו של מספר דמויות משמעותיות מ-“איזה חיים סבבה” ל-“מוות מהיר בבקשה”. זו אנימה שמצאתי עצמי נהנה לצחוק על הקונספט הטפשי שלה, אך לצד זאת גם נמשכתי לקרבות, למתח ולמלחמה בין הטפילים לבני האדם. בתור גילטי פלז’ר Parasyte היא סדרת אנימה מוצלחת ביותר.

[לקריאת הביקורת] 


מקום 97 | Highschool of the Dead
[2010, 12 פרקים]

… אך יש סדרת גילטי פלז’ר אחת שעושה לכולן בית ספר. בית ספר עם מתים.

סדרות אנימה שהן חסרות בושה יש לא מעט בעולם הזה, אבל Highschool of the Dead הציבה רף  מאוד גבוה. ראשית, העובדה שעומד מאחוריה סטודיו מאדהאוס היוקרתי (סטודיו שגם יצר את Parasyte, אך Highschool of the Dead היא מהעידן בו נחשב הסטודיו לאיכותי) היא חותמת איכות שסדרות-זבל אחרות לא זוכות לה. נדמה היה כי מאדהאוס אמרו לעצמם  “טוב, כולם עושים בימינו סדרות זבל. למה שלא ננסה לייצר זבל גם… אבל זבל איכותי” וכך נולדה סדרת הזומבים הכי לא קונבנציונלית בשכונה – ואקדמיה לטראש.

הסיפור, למי שבכל זאת מתעקש: זהו יום רגיל בתיכון כאשר לפתע… זומבים! זהו. לְמה ציפיתם?
גיבורי הסדרה, תלמידי תיכון חסרי מזל (או בעלי מזל, תלוי איך מסתכלים על זה) מנסים לשרוד במציאוּת החדשה, בעוד הסדרה קוראת תיגר לא רק על התאים האפורים שלכם אלא גם על חוקי הפיזיקה. ככל שהעלילה (סליחה, “עלילה”) מתקדמת היא נהית יותר ויותר חסרת בושה (פרק הספיישל שחתם את הסדרה הוא כבר כמעט-הנטאי). אבל זה כיף מאוד, נראה נהדר ומלא זומבים. להתלונן אני לא יכול.

[לקריאת הביקורת]


מקום 96| Prison School
[2015; 12 פרקים]

סדרת הטראש האחרונה ברשימה, מבטיח. Prison School עוסקת בבית-ספר לבנות בלבד שמחליט לקבל לשורותיו בנים, אולם אלה – במְקום להיות ילדים טובים ירושלים – מחליטים לעשות אסקימו לימון במקלחות של הבנות. כעונש נשלחים חמשת הבנים להמשיך את הלימודים בתנאֵי כלא, על כל המשתמע מכך: חיים בתא סגור ועבודות פרך. סמכו עלי, אף סרט כלא שאתם מכירים לא מתקרב לרמת הסבל שעוברים הבנים המסכנים האלה, ובחיי שזה מצחיק.

Prison School היא קומדיית התבגרות שמציגה את ההתפתחות המינית שעוברים בני נוער באמצעות אלגוריות קיצוניות – אבל זה רק תירוץ; היא מציבה את הגיבורים שלה בסיטואציות מופרכות לחלוטין ומקדישה זמן רב לתכנון תכניות היחלצות מורכבות. כן, למרבה ההפתעה Prison School היא גם מִשְחק מוחות מהשורה הראשונה בין הבנים האסירים לבין הבנות הסוהרות ששומרות עליהם. מערכת היחסים בין שתי הקבוצות מלאה בהורמונים ובאלימות ורבלית (ופיזית) כיאה לסדרת כלא מהשורה הראשונה. היא לא מתנצלת על היותה טראש מארץ הטראש, כי אם כבר טראש אז לפחות עם אנימציה טובה ורעיונות טובים.

[לקריאת הביקורת]


מקום 95 | Squid Girl
[2010-2011; 24 פרקים]

יש תבלין מיוחד לסדרת האנימה הזו שעוסקת בנערת-דיונון שהגיעה מהמצולות כדי להשתלט על העולם — אבל עסוקה בנסיונות להרוויח ג’ובות במסעדת חוף בעיר קטנה שהייתי שמח לגור בה. הנערה ושלושת האחים לבית אייזווה עמם היא מתגוררת פוגשים כל מיני פריקים לאורך שתי עונותיה של הסדרה, רובם הופכים לדמויות קבועות (מי יותר ומי פחות). זו אנימה פשוטה שעושה הכל נכון ואין בה פרק דל. היא אולי לא הקומדיה הכי מצחיקה בעיר, אך בכל פעם שאני נזכר ב-Squid Girl אני נמלא ערגה.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 94 | Gatchaman Crowds
[2013-2015; 25 פרקים]

המבוגרים שבכם, הרימו את היד אם אתם זוכרים את כוח ג’י? זו סדרת אנימה ששודרה בערוץ הראשון בשנות השמונים (“רק” עשר שנים אחרי השידור ביפן) ועוסקת בגיבורי-על שנלחמים בארגון רשע, ויש בה הרבה רובוטים ענקיים (כי זה יפן של שנות השבעים, אז חייבים). סדרת האנימה נקראה במקור Kagaku Ninja Tai Gatchaman (“יחידת מדעני-הנינג’ה גאצ’מן”, שזה הרבה יותר מוצלח מכוח ג’י) והיא זכתה להצלחה לא רעה בקרב ילדי יפן. אז ובכן, Gatchaman Crowds היא ריבוט / סיקוול מודרני, כזה שלוקח את הקונספט הקאמפי ונותן לו משהו שהיה חסר במקור: עומק.

הסדרה החדשה (ואין צורך להכיר את הקודמת) עוסקת בצוות הגאצ’מן שנחוש לעצור חייזר אניגמטי שמתכנן להשמיד את כדור הארץ (באמצעות רשת חברתית. אני לא צוחק). הסדרה היא למעשה טוויסט על אותן סדרות גיבורי-על ישנות והיא  לא מציגה את פני הדברים כשחור ולבן, כי גם הגאצ’מן, מסתבר, לא בדיוק שוחרי השלום והצדק שחשבנו שהם. כל החבילה הזו מגיעה עטופה בסגנון אנימציה חופשי ומלא צבעי פסטל שלצערי לא רואים הרבה בימינו.

[לקריאת הביקורת]



מקום 93 | Kuragehime
[2010, 11 פרקים]

סדרה של רצועת השידור היוקרתית Noitamina של ערוץ פוג’י TV (הרצועה משודרת כל חמישי לילה מאז 2005, וסדרות האנימה בה, לרוב, פונות לקהל בוגר מהממוצע. ספויילר: 15 סדרות של Noitamina מככבות ברשימה הזו).

Kuragehime (באנגלית “Princess Jellyfish”) היא קומדיה שזכתה לקהל נאמן של מעריצים שנים רבות אחרי שהסתיימה, ועוקבת אחר השינוי בחייה של טסוקימי, מאיירת חרדתית עם פְטיש למדוזות שעוברת לטוקיו ומצטרפת לאחוות-בנות שחברותיה החליטו להתנזר מהחברה המודרנית. אוּלם טסוקימי מתיידדת עם גבר ססגוני ממעמד גבוה שאוהב להסתובב בבגדי נשים ו… שמעו זה מצחיק, אוקי? זו אחת הקומדיות היותר-טובות ששודרו בעשור האחרון, ויש סיבה מדוע היא זוכה למעמד אייקוני גם תשע שנים אחרי ששודרה. בניגוד להרבה קומדיות טובות אחרות אשר, בואו נודה, לא זוכות לתקציב גבוה (וזה ניכר) – Kuragehime נראית ממש טוב, עם סצנות שזועקות את המילה “סטייל” בכל פריים.

אם הייתה זוכה הסדרה לעונה שנייה ולא נעצרת בנקודה רנדומלית באמצע, אולי היא הייתה זוכה למקום גבוה יותר ברשימה. אך אני בכל זאת ממליץ בחום לצפות בה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 92 | Jormungand
[2012; 24 פרקים]

ילד-חייל יתום ממדינה שסועת מלחמות מצטרף לארגון סוחרי נשק בראשות קוֹקוֹ הקמאטייר, צעירה עם שאיפות מגלומניות.

זה כל מה שאתם צריכים לדעת על יורמונגנד, סדרת אנימה עם ניחוח בינלאומי: היא מתרחשת במגוון מדינות ומתארת סיפורים אישיים מרגשים, כמו למשל צוות שמורכב מרוצח שכיר מיומן (הוא גם מוזיקאי) והמתמחה בת ה-16 שלו; זוג הדמויות הזה כה נהדר ומקסים עד שלא ידעתי למי להריע כשהם התעמתו מול קוקו והצוות שלה. העונה השנייה פחות אפיזודית מהראשונה ועוסקת ישירות במסתורין סביב קוקו והאמביציה שלה.

אין הרבה סדרות אנימה עם דמויות מה-CIA וכל השיט הזה של ארגוני צללים בינלאומיים, ואני בכנות יכול לומר כי יורמונגנד בולטת לטובה גם בקרב המתחרות שלה שאינן מאויירות.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 91 | Gargantia on the Verdurous Planet
[2013; 13 פרקים]

בעתיד בו התרחקו בני-האדם מכדור-הארץ כדי לגור במושבות בחלל, טייס-צבאי בן 16 בשם לדו נלחם מול מפלצות בשם… בשם… טוב לא יודע איך לכתוב את זה בעברית, אבל מאייתים את זה Hideauze. בכל אופן, באחד הקרבות מול היצורים המסתוריים האלה, נשאב לדו אל תוך חור תולעת (פתרון קסם לכל תסריטאי) ומתעורר, כעבור 6 חודשים, בעולם זר: כדור-הארץ. לדו מיד מבין מדוע ברחה האנושות מכדור-הארץ, כי היבשות נעלמו כליל. בני-האדם חיים כעת בספינות-ענק עליהן הוקמו עיירות פרימיטיביות, אחת מהן היא גרגנטיה. בלית ברירה נאלץ לדו, מי שאוּמן מגיל אפס להיות חייל, להפוך לחבר בקומונה בעודו מחפש דרך לשוב הביתה.

זו אחת מסדרות המד”ב (אך לא-באמת) היותר טובות בסביבה. לתסריטאי האגדי גן אורובוצ’י יש יד מכוונת בתסריט, אך הוא בעיקר קיבע את הטון בפרקים הראשונים ובאחרונים. אמצע הסדרה מוקדשת לחיים על גרגנטייה ולקשרים עם קומונות אחרות. הסדרה פיתחה תרבות שלמה שהייתי שמח לראות ממנה עוד, אך גם המעט שיש מספק ביותר.

[לקריאת הביקורת]


מקום 90 | Rascal Does Not Dream of Bunny Girl Senpai
[2018; 13 פרקים]

סדרה שתפסה אותי בהפתעה גמורה: היא לא נראית טוב במיוחד, היא לא מצחיקה מעל הממוצע ועל פניו היא מכילה כל trope אנימה קיים — אבל הדמויות והסיפור הם ששואבים אותך פנימה (אותן מילים אפשר לומר גם על “הארוהי“, מינוס הקטע של אנימציה בינונית). האנימה עוסקת במחלה פיקטיבית בשם “תסמונת הנעורים”: המחלה פוגעת בנערים עם חרדות חברתיות, דבר שבא לידי ביטוי באמצעות התגשמות מטה-פיזית של אותן חרדות. בדוגמאות מסובכות-פחות: נערה שסובלת מקנאה עזה מתחלפת עם הגוף של מושא הקנאה; דמות שסובלת מחוסר ביטחון עצמי מתפצלת לשניים וכו’ וכו’. הסדרה עוסקת בתלמיד תיכון בשם סאקוטה שפוגש לאורך הסדרה 4 דמויות שסובלות מחרדות כאלה ואחרות.

זו אנימה שלוקחת פסיכולוגיה אנליטית צעד אחד קדימה — ואז רוקדת סטפס ומבלבלת על הדרך כל פסיכיאטר שמכבד את עצמו. אבל זה נהדר, משעשע, מרגש וחמוד.

[לקריאת הביקורת]


מקום 89 | Boku wa Tomodachi ga Sukunai
[2011-2013; 24 פרקים]

אפרופו חרדות חברתיות, הנה סדרה שלטעמי עוסקת בנושא  קצת יותר טוב (ואם אתם לא מסכימים איתי, אז תסכימו שהיא לפחות הרבה יותר מצחיקה). Boku wa Tomodachi ga Sukunai [בתרגום חופשי “אין לי הרבה חברים”] עוסקת בתלמיד תיכון שנראה כמו עבריין ועל כן הוא מתקשה להשיג חברים בבית הספר החדש אליו עבר. התלמיד, קודקה שמו, פוגש תלמידה נוספת עם בעיה משלה – היא לא מסוגלת ליצור קשרים חברתיים. על כן השניים מחליטים להקים מועדון לאנשים שאין להם חברים. המועדון עד מהרה מתמלא במספר חברים (אני מבין את האירוניה) להם יש בעיות כאלו ואחרות. סנה למשל היא תלמידה חיננית גזרה מבית עשיר שמבינה כי עדר הבנים מזילי הריר שעוקב אחריה לא באמת מעוניין בטובתהּ האישית.

סדרת האנימה עוסקת באנשים דחויים מזווית קצת אחרת, זווית סימפתית. אז כן, לא בטוח שנוכל להזדהות עם תלמיד שנראה כמו עבריין או נערה עשירה — אבל הסדרה עושה שמיניות באוויר כדי שנבין את הבעיות שמלוות אותם, והיא עושה זאת באמצעות הומור נהדר והרבה רגש.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 88 | Non Non Biyori
[2013 – ?; 24 פרקים]

די, חלאס. הגיע הזמן לומר את האמת: סיינפלד זו  לא סדרה על כלום. גיבוריה עוברים מדי פרק סיטואציות מצחיקות, ההגדרה הקלאסית של סיטקום.

רוצים באמת סדרה על כלום? נסו את Non Non Biyori. הסדרה מתרחשת בכפר אסאהיגאוקה, כפר שאפילו החור הכי נידח ביפן לא שמע עליו, והיא עוסקת בארבע בנות בגילאים שונים שעושות כלום. ליטרלי כלום. פרקים שלמים מוקדשים לדברים כמו פיקניק, משחק מחבואים או טיפוס בגבעה בלילה כדי לצפות בכוכבים. זו אנימה שהיא כל-כך על כלום שהיא למעשה הדבר הכי מרגיע ששודר בעשור האחרון; הבנות מחליפות ביניהן דיאלוגים חמודים ולכולן יש אופי שונה וייחודי, אך בגדול לא קורה להן שום דבר מסעיר — ואני אוהב את זה.

המיקום שלה, איזור הררי ירוק, רק תורם לתחושת הפסטורליה. הייתי רוצה לעבור להתגורר שם אבל לך תסביר לאוכלוסיה מבוגרת של 100 יפנים בכפר נידח מדוע טיפוס מפוקפק מהמזרח התיכון החליט לעבור אליהם. בכל אופן, זו לא סדרה לכולם אבל מי שמחפש משהו שיוריד לו את לחץ הדם, Non Non Biyori היא התרופה האורגנית הטובה ביותר.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 87 | Kino’s Journey — the Beautiful World
[2017; 12 פרקים]

רימייק של “המסע של קינו”, סדרת לייט נובל שרצה משנת 2000 וזכתה כבר ב-2003 לסדרת אנימה אהודה (ששודרה בלופים בערוץ האנימה הישראלי). הגרסה החדשה מעבדת (גם) סיפורים שטרם עובדו, ובאופן כללי היא עוסקת במסע של דמות בשם קינו אשר רוכבת על גבי אופנוע מדָבר (קראתם נכון) מארץ לארץ. עכשיו, “ארץ” זו הגדרה מעניינת כי הארצות בסדרה הן ערי-מדינה עם מערכת אוטונומית עצמאית, וחוקים שונים עם טוויסט מעניין: בארץ אחת, למשל, רצח מותר על פי חוק, ארץ אחרת כולה בנויה על גלגלים (ואני מתכוון לכך מילולית) וארץ אחרת ממש אבל  ממש בקטע של קולינריה. זוכרים את “גולשים בזמן”? אז קונספט דומה, רק טוב.

[לקריאת הביקורת]


מקום 86| Samurai Flamenco
[2013-2014, 22 פרקים]

לא רק הסדרה הכי מוזרה של רצועת Noitamina אלא אחת מסדרות האנימה הכי מוזרות שאי פעם נוצרו — וכל זה דווקא התחיל נורמלי לחלוטין. הקונספט בפרקים הראשונים מתאר מערכת ידידוּת שנרקמת בין שוטר מצטיין עם חוש צדק שנתקל בתמהוני בחליפת גוף שכמעט נדקר למוות כאשר ניסה למנוע פשע. מסתבר כי התמהוני הוא דוגמן צעיר שגדל על סדרות גיבורי-על והחליט להפוך לאחד בעצמו. הבעיה? הוא לא טוב בזה במיוחד.

Samurai Flamenco של שבעת הפרקים הראשונים היא דרמה מקסימה בעלת זווית מעניינת לכל הקטע הזה של גיבורי-על, בעודה שואלת מה היה קורה לוּ בעולם  שלנו היה מנסה מישהו לעטות גלימה ולהילחם בפשע. זה חמוד, משעשע ופשוט נהדר. אבל אז… קורה משהו ו… הממ… קיצר הסדרה הופכת למשהו אחר  לחלוטין. ה-‘לחלוטין’ הזה הוא מופרע, מטורף, לא צפוי, די דבילי אבל כל-כך כל-כך כל-כך כיף עד שלא הייתי מסוגל להתעלם מהסדרה ברשימה הזו (ואני חושב שיש לה את אחד משירי הפתיחה הממכרים ששמעתי).

[לקריאת הביקורת]


מקום 85 | Rainbow
[2010, 26 פרקים]

אין הרבה סדרות כלא שתפסו אותי כמו Rainbow (או בשמה המלא “Rainbow: Nisha Rokubō no Shichinin”). הסדרה מתרחשת ב-“מוסד לשיקום עבריינים צעירים” ביפן של שנות החמישים, מוסד שגורם לבית הסוהר מעשיהו להיראות כמו אשקלונה. יפן של אותה תקופה עדיין אוספת את השברים ממלחמת העולם השנייה, ועל כן זו מדינה עם סבלנות לא רבה לבני נוער סוררים. Rainbow ברוטלית לא רק בגלל האלימות הפיזית שמוצגת בה, אלא גם בשל ההתעללות הנפשית שעוברים ששת הבנים הצעירים אחריהם עוקב הסיפור, כל אחד יושב מאחורי סורג ובריח בגלל סיבות טרגיות אחרות.

הייתי ממקם את הסדרה גבוה יותר לולא חציהּ השני שמוריד הילוך והופך את Rainbow לסדרה שונה, סדרה שהיא אמנם פחות אלימה וקודרת – אך, לצד זאת, גם פחות מעניינת (אבל שיר הפתיחה הוא באנגלית טובה).

[לקריאת הביקורת]


מקום 84 | Beautiful Bones: Sakurako’s Investigation
[2015, 12 פרקים]

טוב, אפשר לקבוע בוודאות ש-Beautiful Bones כבר לא תזכה לעונה שנייה, וזה כל-כך חבל. אין הרבה מותחני בילוש בז’אנר האנימה, ו-Beautiful Bones בולטת לטובה בתחומהּ. הסדרה מתרחשת בעיירה צפונית מנומנמת ובה סאקורקו, צעירה מיוחסת ובודדה, מבלה את עיקר זמנה עם עצמות. סאקורקו אוספת עצמות של חיות ויכולה לקבוע, במחי מבט בלבד, מה ההיסטוריה של כל עצם. על כן היא מאוד יעילה כשזה נוגע לזיהוי עצמות בזירות פשע.

הסדרה הספיקה במהלך 12 פרקים לבסס מספר תעלומות מקוריות לצד פרקים עצובים ודמויות שעד היום קשה לי לשכוח. ניכר כי Beautiful Bones נבנתה עם מחשבה לעונות נוספות במורד הדרך, והעובדה שזה לא קרה די צורמת משום שנותרתי עם שאלות שעדיין טורדות את מנוחתי. זו אחת הסדרות היחידות ברשימה שאמליץ לכם לצפות בה, אבל עם כוכבית.

[לקריאת הביקורת]


מקום 83 | Kuroko’s Basketball
[2012-2015; 75 פרקים]

אני הולך לחטוף על זה, הא? אבל שמעו, אני מודע לביקורת שיש נגד Kuroko’s Basketball: היא דומה יותר לדרגון בול Z מאשר לסדרת ספורט. אבל זה כל הקטע בעצם, לא? סדרת שונן-קרבות טיפוסית שמתרחשת על מגרש כדורסל  רק במקרה. הכדורסל הוא למעשה תירוץ לסצנות אקשן עם מהלכים לא הגיוניים אבל מרהיבים.

לא אשקר, הזלתי ריר בסצנות מסוימות וציפיתי בכליון עיניים לטורנירים הגדולים-באמת. בכל הקשור לשונן, הסדרה פעלה לפי הספר וכתבה חוקים חדשים. בכל הנוגע לספורט… טוב, זו לא באמת סדרת ספורט אז למי אכפת?

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]
[לקריאת הביקורת על העונה השלישית]


מקום 82 | Denki-gai no Honya-san
[2014; 12 פרקים]

חבורת אוטאקואים עובדים בחנות מנגה בטוקיו.

אין יותר מה לספר, זו הסדרה: רצף מערכונים על חיי היומיום (בבית או בעבודה) של צוות העובדים, עובדים שעושים הרבה שטויות וכנראה לא הייתם רוצים להכיר אותם להורים. הם חריגים, מוזרים אבל בעיקר מצחיקים.

Honya-san היא לא קומדיה רועשת שדוחפת פאנצ’ים, אלא סדרה עם אופי רגוע שבונה את הבדיחות שלה לאט ויש לה אופי Slice of Life (מה שמבחינתי הוא תמיד בונוס). עם זאת, היא עוסקת בקבוצת חובבי מנגה ומכילה אִזכורים ובדיחות פנימיות על ז’אנרים וסדרות כאלה ואחרות – כלומר אם אתם לא עמוק בתוך העולם הזה, לא בטוח שתהנו. לשיקולכם.

[לקריאת הביקורת]


מקום 81 | Gugure! Kokkuri-san
[2014; 12 פרקים]

קומדיה שתגרום לכם לבכות (לא כי היא גרועה, אל תתחכמו): ילדה צעירה בשם קוהינה מתגוררת בגפה ומכורה לנודלס, כי זה הדבר היחיד שילדה בת 8 מסוגלת להכין. יום אחד מזמנת קוהינה רוח יפנית עתיקה שיכולה לענות על כל שאלה. אוּלם הרוח, קוקורי-סאן, לא מסוגל להישאר אדיש למצב בו גרה הילדה שזימנה אותו, ותחת התירוץ של “אני פה רק כדי לרדוף אותך” הוא מבשל עבורה, מנקה, מסדר והופך להורה למופת. בהמשך הסדרה מצטרפות רוחות נוספות שדואגות לקוהינה, בְמה שאני מבין עכשיו היא גרסת האנימה הפולקלורית של צער גידול בנות.

Gugure! Kokkuri-san היא סדרת מערכונים על החיים הביזאריים של קוהינה, ואם יש דבר אחד שהסדרה הזו טובה בו זה פאנצ’ים. אתם תופתעו כמה רחוק תלך הסדרה הזו עם בדיחה רק בשביל פאנץ’ מוצלח (מזכירה קצת את גינטמה מהבחינה הזו).

[לקריאת הביקורת]


מקום 80 | Nisekoi
[2014-2015; 32 פרקים]

ראקו הוא תלמיד תיכון נורמטיבי, במקרה הוא גם יורש העצר של מנהיג יאקוזה (איזה קטעים). ראקו מאוהב בבת כיתתו אונודרה, אהבה שהיא דו-כיוונית אבל איש משניהם לא יודע זאת. חייו של ראקו משתנים כאשר עוברת אל כיתתו צ’יטוגה, יורשת העצר של כנופיית יאקוזה יריבה. עוד בטרם למדו השניים אחד על הרקע של השנייה, ראקו וצ’יטוגה כבר למדו לשנוא זה את זו, אך בעקבות הסכם שלום בין שתי הכנופיות מוכרחים החבר’ה הצעירים להעמיד פנים שהם זוג.

על פניו קומדיה טיפוסית (שמבוססת על מנגה מבית שונן ג’אמפ), אך הסטודיו מאחוריו לא טיפוסי בכלל: Shaft. כיצד הסטודיו מאחורי Madoka ו-March Comes in Like a Lion (שתיהן בהמשך הרשימה, לא לדאוג) התגלגל לעשות קומדיה טיפוסית? לא ברור, אך ניכר שהם לא באו לעשות חצי עבודה: Nisekoi היא אחת מסדרות הקומדיה הכי יפות שתראו (משום מה בית הספר בו לומד ראקו מלא בחלונות ויטראז’, ואני די בטוח שזה לא היה במנגה), זאת רק כי סטודיו Shaft חייב לשמור על המוניטין של עצמו. ככל שמתקדמת עלילת הסדרה מבינים כי מדובר ביותר מסדרה על משולש אהבה ביזארי, והיא מכילה פרקים שאני יכול להגדיר רק כמופתיים (רובם אבל בעונה השנייה).

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 79 | No Game No Life
[2014; 12 פרקים]

האחים החורגים סורה ושירו נחשבים בלתי מנוצחים בכל הקשור למשחקים. יום אחד משוגרים השניים לעולם פנטזיה מסתורי בשם Disboard, עולם שעשרת הדברות שם בנויים על טהרת המשחקים. אין מלחמות ב-Disboard וכל קונפליקט נפתר על-ידי משחק, אולם סורה ושירו מגיעים אל הממלכה החלשה מבין ממלכות העולם התמוה הזה, והם מנצלים את היכולות שלהם כדי לטפס בסולם הדרגות – ובהמשך לעזור לממלכה להביס ממלכות שכנות.

נחמד, לשם שינוי, לראות סדרה בה גיבוריה לא  לומדים להיות מומחים בתחומם, אלא מתחילים כמומחים הגדולים ביותר – ורק משתפרים. זו סדרת פנטזיה מהנה ביותר, אינטליגנטית עם משחקים וטורנירים מקוריים. עוזרת גם העובדה כי הבמאית אטסוקו אישיזוקה (שהייתה בזמנו אנונימית וכיום היא אחד השמות הבולטים בתעשייה) ניווטה את הסדרה, ומי שמכיר את הסגנון שלה יודע לְמה לצפות: צבעים בוהקים וחשש מאפילפסיה. זה יפה ומתאים לאופי הפנטזי-ילדותי של No Game No Life.

[לקריאת הביקורת]


מקום 78 | Thermae Romae
[2013; 6 פרקים]

לוציוס הוא ארכיטקט בתי מרחץ ברומא העתיקה שבדרך-לא-דרך מגיע ליפן המודרנית, רואה את בתי המרחץ שלה וחוזר נפעם לרומא העתיקה כדי ליישם את מה שלמד — וכל זאת על רקע אנימציית פלאש ומוזיקה של ואגנר.

Thermae Romae היא ככל הנראה הסדרה הביזארית ביותר ששודרה בעשור האחרון (ואם לא, אז הביזארית ביותר שיצאה מרצועת Noitamina) ולצערי היא מכילה 6 פרקים בלבד בני 12 דקות — מה שגרם לי לתהות אם היא בכלל ראויה להיכלל ברשימה. אבל היי, זו סדרת אנימציה יפנית ששודרה בטלוויזיה, אז כן. היא ראויה. ואתם, בני תמותה, ראויים לצפות ביצירת המופת העילאית הזו (שאף זכתה לסרט לייב אקשן לא רע בכלל).

[לקריאת הביקורת]


מקום 77 | Fruits Basket
[2019 – ?; 26 פרקים]

אף אחד לא ביקש רימייק ל-Fruits Basket, אבל אני אישית שמח שזה פה: סדרת האנימה המקורית (ששודרה בישראל, בזמנו) עיבדה שבריר מחומר המקור ועל הדרך עשתה כמה בחירות מפוקפקות במבנה הנרטיב (תראו אותי, משתמש במילה “נרטיב”. גאה בעצמי). על כן הסדרה החדשה נועדה לעשות צדק עם אחת מסדרות השוג’ו הטובות של כל הזמנים.

מי שלא מכיר, הסדרה (שמבוססת על מנגה) עוקבת אחר טורו, תלמידת תיכון שהיא במקרה התגלמות כל הטוב בעולם: יש בה שמחת חיים תמידית והיא תעשה את האקסטרה מייל עבור כל חבריה וגם עבור אנשים זרים. אוּלם טורו חיה באוהל כי אמהּ נפטרה והבית של סבא בשיפוצים (מדהים. אין רשויות רווחה ביפן).

סידור השינה התמוה הזה לא נמשך זמן רב. גורלה של טורו נקשר בגורלם של בני משפחת סוֹמה, משפחה (יותר נכון שבט) שקשורה לגלגל המזלות הסיני, וכל אחד מהם יכול להפוך לחיה אחרת מתוך אותו גלגל (להזכירכם, יש דרקון בגלגל. רק אומר). Fruits Basket היא קומית רק על פני השטח כי הדרמה כמעט-תמיד תופסת את תשומת הלב בכל פרק: הסדרה היא אודות אנשים עם סיפור חיים טרגי שבביטוח לאומי לא ישארו כלפיו אדישים (לפעמים זה מרגיש כמו תחרות), אבל עלי זה עובד. זו אנימה שלא בורחת מרגשות ואני מעריך אותה על כך מאוד (וחוץ מזה, כשהיא מצחיקה – היא  ממש מצחיקה).


מקום 76 | Gingitsune
[2013; 12 פרקים]

סדרת Slice of Life (חייבים להמציא מקבילה עברית לז’אנר הזה) אודות מאקוטו, צעירה שמתגוררת במקדש בלב העיר עם אביה הכהן. נוסף על כך, החבר הכי טוב שלה הוא שועל מדבר בשם גינטארו (כי למה לא?). גינטארו הוא למעשה כרוז האלים של המקדש – לכל מקדש יש כרוז משלו (אם כי אמורים להיות שניים) ומאקוטו מסוגלת לראות את הישויות האלה.

על כן יוצאים השניים למגוון הרפתקאות מסמרות שיער ו… לא, הם לא עושים כלום. גינטארו ישן כל היום או צופה בטלוויזיה, משל היה נער בחופש הגדול. אמרתי לכם, זו סדרת Slice of Life. היא עוסקת ביחסים של מאקוטו עם חבריה לספסל הלימודים, עם אביה או עם חיות עתיקות יומין אחרות. עלילה לא תמצאו כאן, אך הסדרה היא ההפך ממשעממת: היא מרגיעה. בניגוד לסדרות שום-דבר אחרות (דוגמת Non Non Biyori שברשימה), Gingitsune כן נכנסת מדי פעם למחוזות הדרמה והרגש, וזאת כי במהותה היא סדרה על אנשים בודדים (למאקוטו אין אימא, לגינטארו אין כרוז אלים שותף). לאנשים בודדים תמיד יש סיפור מעניין.

[לקריאת הביקורת]


מקום 75 | Gekkan Shoujo Nozaki-kun
[2014; 12 פרקים]

התחלתי לצפות ב-Nozaki-kun מתוך גחמה: לא הייתה שום קומדיה אחרת בעונה בה שודרה, ועל כן נתתי הזדמנות לדבר הזה שנראה גנרי לחלוטין.

לקח לי דקות בלבד להתאהב בה.

קומדיית האנסמבל הזו מתרחשת בתיכון. גיבורת הסדרה סאקורה מאוהבת בבן-כיתתה נוזאקי: בחור גבוה, חתיך ואדיש למראה, ואז קורה משהו שלא קורה בדרך-כלל בסדרות כאלה: היא מתוודה על אהבתה כלפיו עוד בסצנה הראשונה. אוּלם בגלל אי-הבנה, הדביל חושב שהיא מעוניינת להיות העוזרת האישית שלו. עוזרת באיזה תחום אתם שואלים? מסתבר כי תלמיד התיכון האתלט הזה כותב ומפרסם מנגת שוג’ו (סוגה שפונה לנערות).

זו לא קומדיית אהבה טיפוסית ופה טמון האפיל שלה. כל דמות בסדרה בעלת פוטנציאל לככב בקומדיה משלה, אלא שכולם כאן תקועים אחד בגרון של השני ונכנסים לסיטואציות הזויות, מופרכות ומצחיקות, מהסוג שנערים בימינו היו מגיבים עליהן ב-“אני פייייפייי”. תהיו פיפי. צפו בסדרה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 74 | Amagi Brilliant Park
[2014; 13 פרקים]

קאניה הוא תלמיד תיכון אדיש (יש ביפן תלמידי תיכון זכרים לא אדישים?) שיוצא לדייט עם צעירה בשם איסוזו. הוא לא ביקש ממנה לצאת לדייט, היא ביקשה ממנו… באיומי רובה. מדובר היה למעשה בתכסיס של איסוזו לגרום לקאניה לנהל פארק שעשועים כושל שהיא קשורה בו בדרך-לא-דרך – ואם הפארק לא יכניס חצי מיליון מבקרים עד סוף הקיץ, הוא צפוי להיסגר. למה דווקא קאניה? ובכן, למה משהו פה בכלל קורה?

אני סבור כי עד היום זו הקומדיה המצחיקה ביותר מבית קיוטו אנימשיין. היא לא אמביציוזית במיוחד אלא נועדה בעיקר לעשות שטויות. הפורמט שלה אפיזודי ויש מספיק מתח ברקע (העניין של חצי מיליון המבקרים) כדי לשמור על הגחלת. כל עובדי הפארק הם חבר’ה שצריכים להיות באשפוז ואני מודה שצחקתי בגללם לא פעם. קומדיה קלאסית שעושה הכל נכון.

[לקריאת הביקורת]


מקום 73 | Assassination Classroom
[2015-2016; 47 פרקים]

כיתה בעייתית בבית-ספר מקבלת מורה חדש. נחמד, לא? אין כמו סדרות על מחנך עם כוונות טהורות שרוצה להפוך את תלמידיו לאנשים מן המניין ולתת להם כלים בעודו מאיים להשמיד את כדור הארץ כי הוא תמנון מדבר. רגע, מה?

שמעו, כאשר עלתה Assassination Classroom אנשים הסתכלו עליה כמו שאני מסתכל על עוגת גבינה במיונז. אבל לא לקח לה הרבה זמן להפוך לאחת הסדרות הכי טובות של העשור, למרות (או שמא בזכות?) הקונספט המשוגע שלה. כדאי שאבהיר: המורה, קורו-סנסיי, הוא תמנון מדבר שמסוגל לנוע במהירות הקול וטוען שהוא זה אשר פיצץ לא מזמן את הירח של כדור הארץ. קורו-סנסיי מבטיח לעשות אותו הדבר גם לכדור הארץ — אלא אם תלמידי כיתה 3E בחטיבת הביניים קוּנוּגִיגָאוֹקָה, אותם משום מה הוא מתעקש לחנך, יצליחו להתנקש בו לפני הדד-ליין (ומכאן שם הסדרה).

אם נתעלם מהביזאריוּת של כל הסיפור, זו עדיין סדרת “מורה חדש מחנך כיתה בעייתית” קלאסית, כשכל תלמיד מגיע עם מטען רגשי כזה או אחר, כמעט תמיד זה בגלל המשפחה או החברה. אלה צעירים מנודים שאיבדו אמון בעולם, וכעת הם צריכים להציל את העולם ולהרוג את המורה שלהם. כן, בדרך נס הקונספט הזה מחזיק מעמד לאורך שתי עונותיה של הסדרה (שמהוות עיבוד  שלם למנגה, שזה עוד בונוס).

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 72 | Rage of Bahamut
[2014 + 2017, 38 פרקים]

סדרות פנטזיה יש בשפע, אבל סדרות פנטזיה שעושות את זה כמו שצריך – זה כבר נתון למחלוקת. מזל ש-Bahamut פה.

על פניו אין ל-Bahamut זכות להיות ברשימה כי האנימה בכלל מבוססת על משחק סמארטפון. אוּלם סטודיו Mappa השכילו ליצור סגה אפית שלא תבייש אפילו את טולקין בעצמו (אוקי, ייתכן והגזמתי עם הסופרלטיב הספציפי הזה). Bahamut היא שילוב נהדר לא רק של רכיבי הפנטזיה שבה (אשר מכילים פוליטיקה מסועפת, מסע רווי סכנות ומלחמות על ימין ושמאל) אלא גם אנושיות, הומור ואנימציה שחבל על הזמן, וזה למעשה הרכיב הכי בולט פה; זו סדרה שמוציאה יותר שריקות התפעלות מערס בחוף ים. אז אמנם אהבתי קצת פחות את העונה השנייה שהכניסה אלמנטים של רומן צ’יזי לבני נוער, אבל כמכלול היא עדיין טובה ואפית.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 71: One Week Friends
[2014, 12 פרקים]

נכון חמישים דייטים ראשונים? אז אנימה… וטוב.

רומן הנעורים הזה מתאר מערכת ידידוּת (עם שאיפה ליותר) בין תלמיד חטיבת ביניים שנאלץ כל שבוע להתיידד מחדש עם אהבת חייו, פשוט כי היא מאבדת את הזיכרון שלה אחת לשבוע. הסדרה לא שואפת לרומן גדול מהחיים והיא למעשה נשארת עם הרגליים על הקרקע (עד כמה שזה אפשרי בסדרה בה לגיבורה יש אמנזיה מאוד-מאוד מוזרה).

לא אגיד ש-One Week Friends הותירה בי חותם יוצא דופן, אבל היא כן סדרה שכל פעם שאני נזכר בה אני מתמלא נוסטלגיה על הפשטוּת שלה. למעשה, אני כמעט-בטוח שהיא היוותה השראה למגוון רחב של סדרות אנימה שהגיעו בעקבותיה ותיארו באופן קצת-יותר-מחובר-לקרקע את האקו-סיסטם של בני נוער וכל מה שבינו לבינה (עולות פה לראש “Hourou Musuko” ו-“Tsuki ga Kirei”), בלי הקצנות ומלודרמות כפי שסדרות אנימה אחרות נוטות להיות. קשה לי לחשוב על סדרות טרום One Week Friends שעשו זאת ועל כן מגיע לה מקום במאייה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 70 | Medaka Box
[2012; 24 פרקים]

לא רואה טעם לספר את עלילת הסדרה הזו כי עלילה של ממש אין בה: חברי מועצת תלמידים באקדמיה כלשהי ממלאים אחר בקשות אנונימיות של תלמידים.

אבל זו בכלל סדרת אקשן.

לוּ הייתי שופט את Medaka Box על פי העונה הראשונה בלבד, כנראה שלא הייתם רואים אותה פה. אבל העונה השנייה (ששודרה כמעט-מיד אחרי הראשונה) היא סדרה אחרת לגמרי: קרבות מהשורה הראשונה עם כמה מסצנות האקשן הנהדרות של העשור – ונבל אחד כל-כך מרתיע שגם פרדי קרוגר היה מעדיף לשמור ממנו מרחק. אני מוכן אף להצהיר כי זו סדרת האנימה  הטובה האחרונה שסטודיו Gainax האגדי הפיק (ובטח האחרונה שעשתה באז כלשהו). האנימה אמנם לא הסתיימה-הסתיימה, כי המנגה עליה היא מבוססת עדיין המשיכה בזמנו – אבל היא כן עצרה בנקודה מספקת.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 69 | Sekai-ichi Hatsukoi
[2011; 24 פרקים]

סדרת אנימה שעוסקת בעולם המנגה אבל לא באמת. ריטסו אונודרה הוא בנו של מו”ל ידוע שמתחיל לעבוד אצל המתחרָה הגדולה כדי להוכיח מה הוא שווה בכוחות עצמו, אולם במְקום להתקבל למחלקת הספרות היוקרתית – הוא נשלח אל מחלקת השוג’ו-מנגה “אמרלד”, רחוק מהעולם שאונודרה הכיר עד כה. חמור מכך, העורך הוא סוציופת.

ואז השניים מתחילים לנהל רומן. Sekai-ichi Hatsukoi היא למעשה סדרת שונן-איי (אהבת בנים) – והיא לא רעה, יחסית לסדרת רומנטיקה צ’יזית שמתארת לא רק את הרומן בין השניים שתיארתי הרגע, אלא גם חבר’ה נוספים שעובדים בתעשיית המנגה (שרוויה בהורמונים, מסתבר). אמנם האנימה מפתחת מערכות יחסים באופן לא אמין במיוחד (היכונו ללא מעט סצנות של  “מה אתה עושה? תתרחק ממני” ואז קאט למחרת בבוקר אחרי הסקס) אבל היא יודעת לנתח מערכות יחסים באופן כזה שגורם לי להריע  לכל הצדדים, ולהבין את המניעים שלהם. כשזה מגיע לאהבה, אין הרבה סדרות אנימה שהצליחו לרגש כמו Sekai-ichi Hatsukoi.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 68 | Drifters
[2016-?; 13 פרקים]

סדרת האנימה הזו מבוססת על מנגה מבית היוצר של Hellsing, אך גורמת ל-Hellsing להיראות כמו ברני הדינוזאור. הסדרה מציבה, באיזושהי תחבולה עלילתית שאין טעם שאפרט, מספר רב של דמויות מההיסטוריה אחת כנגד השנייה: אודה נובונגה, סן ז’רמן, בוץ’ קסידי, היטלר ואינספור אישים ידועים מההיסטוריה שמובילים צבאות ׁׁ(או את עצמם) אחד כנגד השני. מטומטם? כן. ברוטלי? מאוד. אבל זה גם נהדר וכיף.

העונה הראשונה שודרה ב-2016 ועונה שנייה הוכרזה לא הרבה אחרי. הבעיה היא שתכף חולפות 4 שנים מאז סיום העונה – וזכר לעונה השנייה עוד אין. אבל היי, בתעשיית האנימה, עונות נוספות יכולות להגיע גם אחרי 6 שנים…

[לקריאת הביקורת]


מקום 67 | Blue Exorcist
[2011 + 2017; 37 פרקים]

… כמו במקרה של Blue Exorcist, אם כי “עונה שנייה” זה קצת מורכב. אבל תכף נגיע לזה.

הסדרה עוקבת אחר מספר תלמידים בבית ספר יוקרתי שמכשיר מגָרשי שדים (בעולם הסדרה מגָרשי שדים הם פחות או יותר נינג’ות עם כוחות-על). אחד התלמידים (גיבור הסדרה) הוא בן השטן – מה שכמובן מקנה לו אוייבים עוד לפני שהוא בכלל פגש אותם, אפילו שהוא לא מכיר בכלל את אביו הביולוגי מהגיהנום.

העונה הראשונה התבססה על מנגה ידועה, אך בשל העובדה כי אותה מנגה הכילה בשעתו פחות פרקים ממספר הירקות שיש לי במקרר (ספויילר: מעט) הוחלט להמשיך את עלילת האנימה באופן מקורי – וגם לסיים אותה באותה דרך. כך הגיעה לקיצה אנימה שאיכזבה לא מעט מעריצים. הופק גם סרט שהוא סבבה כזה, אבל אחריו אף אחד לא זכר ש-Blue Exorcist היא בכלל קטע… עד שהוחלט ב-2017 להוציא עונה שנייה שמתעלמת מחציהּ האחר (החצי המקורי) של עונה 1. על כן הסדרה שמככבת פה ברשימה היא  חלק מהעונה הראשונה  וכל העונה השנייה – אשר מהוות יחדיו את אחת מסדרות השונן היותר טובות ששודרו בעשור האחרון.

“Blue Exorcist” (שזמינה אגב בנטפליקס) מדגימה היטב איך לשלב נכון קאסט רחב של דמויות וכיצד לתת לכל אחת את הבמה שלה. זה שהעלילה עצמה טובה זה בונוס.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 66 | Mitsudomoe
[2010-2011; 21 פרקים]

זו קומדיה. זו קומדיה על תלמידים בבית ספר יסודי שעושים שטויות. זו קומדיה טובה על תלמידים בבית ספר יסודי שעושים שטויות.

הסדרה, בה מככבת שלישיית אחיות (שמצדיקות הרבה יותר את תואר צאצאיות השטן מאשר הגיבור של Blue Exorcist), מעבירות את המחנך שלהן גיהנום עלי אדמות (כבר ביום הראשון הן כמעט מסרסות אותו בטעות). זו פשוט סדרה מצחיקה עם מספר רגעים סוחטי דמעות (ספויילרון: תשאלו איפה אימא שלהן) ובהחלט כדאי לצפות בה אם יש לכם חוש הומור זדוני.

[לקריאת הביקורת]


מקום 65 | Flying Witch
[2016; 12 פרקים]

סדרות Slice of Life יש בשפע, בעיקר במדיום האנימה. לרוב הן מתארות את חיי היומיום של חבר’ה פשוטים במשרד, בבית הספר או בבית. אבל סדרת Slice of Life בכיכובה של מכשפה? זה כבר משהו אחר.

Flying Witch היא סדרה יפה, בעיקר מבחינה ויזואלית (רואים סטודיו J.C Staff? כשאתם רוצים אתם יכולים) אך לא רק: היא מעין ספא לנפש, סדרה מרגיעה שעושה טוב בלב. היא כמובן לא מתאימה למי שמחפש קצת יותר עלילה ותוכן בסדרות שלו, אך בתחומה היא פשוט הברקה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 64 | Ronja, the Robber’s Daughter
[2014-2015; 26 פרקים]

סדרת פנטזיה נוספת שעושה שמח בלב בלי הרבה עלילה היא “רוניה בת הלוחם” – העיבוד של סטודיו ג’יבלי ופוליגון לספרה הידוע של אסטריד לינדגרן (“בילבי”). גרסת האנימה, אותה ביים גורו מיאזאקי (הבן של-), עוקבת אחר חייה של נסיכה לשבט שודדים. מרבית הפרקים לא מגוללים התרחשויות דרמטיות והם יכולים לעסוק במשחקים בשדה וריצה ביער, אך כשהעלילה צוברת תאוצה (בקצרה: רוניה מתיידדת עם בן גילה מהשבט היריב) הופכת הסדרה מסבבה למעניינת. לוקח קצת זמן להתרגל לשימוש באנימציית CGI אך בשלב מסוים לא תבחינו בסגנון הזה. סדרת אנימה מקסימה שלצערי אין הרבה כמוה בתעשייה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 63 | Noragami
[2014-2015; 25 פרקים]

תגידו, סטודיו Bones הפיקו פעם סדרה גרועה?

קצת לפני שנכנס הסטודיו לטירוף ה-My Hero Academia, הייתה זו סדרת שונן אחרת שעשתה שמח בלב המעריצים (אם כי לא באותה רמה). Noragami עוקבת אחר תלמידת תיכון שבעקבות תאונה מגלה כי קיים ממד שמתקיים במקביל לשלנו, ממד בו רוחות, שדים ואלים (וביפן יש עשרות אלפים כאלה) מסתובבים בחופשיות והולכים מכות. יאטו הוא אל ללא מקדש (כלומר לוזר) שמוכן לקחת על עצמו כל עבודה, ויחדיו נקלעים השניים לכל מיני הרפתקאות… זה משפט שלא יהיה נכון להצהיר. הם נקלעים לסכנת חיים פעם-אחר-פעם ומסתבכים עם האנשים הלא נכונים.

זו סדרת אקשן טובה, מרגשת ואיכותית וחבל שלא תהיה לה עונה שלישית.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 62| Days
[2016; 24 פרקים]

יפנים אוהבים כדורגל כמו שישראלים (שהם לא אני) אוהבים כדורגל, ועל כן מספר סדרות האנימה שעוסקות בכדורגל הוא, ובכן, גדול. ספרתי עשר אבל אני די בטוח שיש יותר. אחת מהן היא Days, סדרת הספורט הראשונה של סטודיו MAPPA האיכותי (אם לא מחשיבים את הקו-פרודוקציה עם מאדהאוס על עונה 3 של Hajime no Ippo). היופי ב-Days (שאני עד היום לא בטוח למה היא נקראית ככה) הוא שהגיבור שלה, טסוקושי, הוא אפס גמור. קבלו קטע נוסף: הוא גם נשאר אפס גמור לאורך העונה!

לא. אני לא יודע מה קורה בסדרת המנגה המקורית בהמשך הדרך, אבל סדרת האנימה עוסקת בכדורגלן גרוע שמשום מה מתקבל לנבחרת הכדורגל של בית הספר שלו (כי יפנים מעריכים התמדה או משהו כזה). זה הופך את המשחקים למעניינים ואת הסדרה לאחת מסדרות הספורט החביבות שראיתי.

[לקריאת הביקורת]


מקום 61 | Giant Killing
[2010; 26 פרקים] 

אבל הנה סדרת כדורגל אחת שעשתה את זה כמו שצריך. אם Days היא סדרת ספורט טיפוסית לז’אנר (תלמידי תיכון, גיבור לוזר) Giant Killing נאמנה יותר לשורשי הכדורגל הבריטי (באמת, רק תשמעו את הפתיח ותבינו). עזבו שהיא לא נראית כמו סדרת אנימה סטנדרטית, היא גם לא מתנהגת ככזו: גיבור הסדרה הוא לא אחד השחקנים אלא המאמן, בחור יחסית צעיר (שחקן בעברו) שנבחר לאמן את East Tokyo United, קבוצת כדורגל מקצועית שימי הזוהר שלה מאחוריה — בלי דרמות תיכון ו-“אנחנו חייבים לנצח בטורניר לפני שתלמידי השנה השלישית יפרשו!” וכל הבולשיט הזה. נטו כדורגל.

[לקריאת הביקורת]


מקום 60 | Sakura Quest
[2017; 25 פרקים] 

סדרת דרמה ובה צעירה, קוהארו שמה, מחפשת עבודה אחרי שסיימה אוניברסיטה, ומתקבלת (בטעות) להיות ה-“מלכה” של עיירה נידחת בשם מָאנוֹיָאמָה. מדובר למעשה בקמפיין שיווקי מטעם אותה עיירה פיקטיבית שנועד להעלות את קרנה של העיירה – זאת למורת רוחם של חלק מחברי המועצה. קוהארו צריכה כעת ללמוד איך מתנהלת פוליטיקה עירונית ואיך משווקים מקום.

קוהארו היא יותר מסתם קמע, ועליה לנווט עצמה בין האינטרסים השונים בעיר (בעיקר הסוחרים אל מול המועצה) ועל הדרך להתפתח באופן אישי. כל זה מתנהל באופן די מקסים, שובה לב, מצחיק ודרמטי (וזו רק אחת מיני סדרות רבות ששודרו בעשור הנוכחי שגרמו לי לרצות לעבור לפרבר נידח ביפן).

[לקריאת הביקורת]


מקום 59 | Re:Zero − Starting Life in Another World
[2016 – ?; 25 פרקים]

ראינו אינספור וריאציות של מסע בזמן, וראינו אינספור וריאציות של סדרות איסקאי (לחדשים, ז’אנר  מאוד ספציפי שתפס תאוצה, משום מה, ובו דמות מהעולם שלנו משוגרת לעולם פנטזיה) אבל שילוב של מסע בזמן ואיסקאי? טוב זה חדש… נדמה לי, לא יודע. אני לא מתעניין מספיק באיסקאי כדי לברר.

בכל אופן, Re:Zero מצדיקה את ההייפ סביבה: אני לא מדבר על ה-Shock Value, כי אחרי הפעם האלף בה רואים את הגיבור מת בייסורים זה כבר לא מזיז במיוחד (עם יד על הלב, הפסקתי לחשוש לגורלו אחרי הפעם השנייה); אבל הסדרה כן מתמחה בפיתוח לא שגרתי של דמויות וחריגה ממוסכמות הז’אנר. במילים אחרות: לא כל מה שצריך לקרות – קורה.

אה, רגע. העלילה? הממ… בחור שיודע מה זה איסקאי משוגר לעולם פנטזיה וחושב שהוא יודע מה צריך לקרות – מגלה בדרך הקשה שזה לא המצב. הוא נרצח בברוטליות פעם אחת פעם, ומשוגר לאחר מכן אל “נקודת שמירה”. בכל פעם עליו להבין למה הוא מת לפני שהוא יוכל להתקדם בחייו.

[לקריאת הביקורת]


מקום 58 | Magi
[2012-2014; 50 פרקים]

דמיינו את “משחקי הכס” אבל עם סיפורי אלף לילה ולילה – וקיבלתם את “מאגי”, סדרת שונן שעוקבת אחר אלדין, צעיר יתום שפוגש בחור בשם עלי באבא. יחדיו (ולעתים לחוד) נקלעים השניים למלחמות בין מעצמות-על וארגונים מסתוריים רבי-עוצמה — כשכל הדמויות לקוחות מסיפורי אלף לילה ולילה.

הדרך בה הופכת הסדרה את אוסף הסיפורים הידוע לעולם אחד, עשיר וסבוך, פשוט ראויה לתשואות. לאורך 50 פרקיה (63 אם מחשיבים את סדרת הספין אוף על סינבאד) שואבת מאגי את צופיה לעולם פנטזיה מדהים ועשיר בדמויות נפלאות. אמנם היא לא אחידה ברמתה (בעיקר בעונה הראשונה) אך חבל שאין הרבה סדרות ששואפות ככה גבוה.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 57 | The Heroic Legend of Arslan
[2015-2016; 33 פרקים]

אמרתי שאין הרבה, לא אמרתי שאין בכלל: סדרת “משחקי הכס סטייל” נוספת ששודרה בעשור הנוכחי מכה שורשיה הרבה לפני משחקי הכס, משום שהיא מבוססת על סדרת ספרים שהחל לכתוב ד”ר יושיקי טנאקה ב-1986 (וסיים ב-2017, למי שחשב שג’ורג’ מרטין לוקח את הזמן).

הסדרה עוקבת אחר ארסלן, יורש העצר חלש האופי והנחמד-מדי של ממלכת פארס העוצמתית והמשגשגת (נחשו על איזה ממלכה היא מבוססת?). פארס מובסת יום אחר על-ידי ממלכת לוסיטניה השכנה והמלך האימתני של פארס, אביו של ארסלן, נכלא. ארסלן איכשהו שורד את החדירה-הלא-ידידותית הזו, אך הוא נשאר פחות או יותר בגפו. האם הוא יצליח להשיב לעצמו את הממלכה שאיבד?

בדומה למשחקי הכס, מכילה Arslan אלמנטים של פנטזיה אבל הם נמצאים ברקע, מופיעים לעתים רחוקות כשהעלילה דורשת זאת מהם. זו סדרה שמצטיינת במשא ומתן פוליטי ולדמויות בה יש מעט להרוויח והרבה להפסיד. זו אחת הסדרות היותר-אפיות ששודרו בעשור האחרון אך לצערי עונה שלישית לא נראית באופק, שזה מצער במיוחד לנוכח העובדה שהיא הסתיימה רגע לפני השיא הגדול. עם עונה נוספת (שבכלל לא חייבת להיות ארוכה) היא יכלה להיות במקומות הראשונים.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 56 | SKET Dance
[2011-2012; 77 פרקים]

אחת מסדרות הקומדיה הכי פחות מוערכות בסביבה, וחבל; SKET Dance עוסקת בקבוצת תלמידי תיכון ששמה לעצמה למטרה לעזור לתלמידים שבאים אליה עם בקשות, ולא חשוב מה אופי הבקשה – יהי זה עבודות ניקוי, חיזור אחר אהבות נכזבות או דברים טיפה יותר מפוקפקים.

הנחת יסוד שכזו מובילה את החבורה לשלל הרפתקאות הזויות עם הומור נונסנס בסגנון גינטמה (עמה אף היה פרק קרוסאובר), אבל היופי של SKET Dance טמון לא רק בצד הקומי אלא זה הדרמטי: הסדרה יודעת לפרוט על מיתרי הרגש כשצריך, והפרקים בהם מבינים איזו היסטוריה עומדת מאחורי 3 בני נוער שמקדישים זמנם לעזור לאחרים הם חלק מפרקי האנימה הטובים ששודרו בעשור האחרון. בכלל, יחסית לקומדיה, הסדרה לא חוששת לשנות את הסטטוס קוו ויש בה תפניות עלילה מהותיות שהותירו אותי עם לסת שמוטה. מה שאני מנסה לומר זה שחוץ מקומדיה ודרמה איכותית, SKET Dance היא גם אחל’ה טלנובלה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 55 | Daily Lives of High School Boys
[2012- ?; 12 פרקים]

יש טעם שאספר לכם מה העלילה? כי זה פחות או יותר בכותרת.

הקומדיה הזו מבית סטודיו Sunrise (למרבה ההפתעה) עוסקת בקבוצת בנים בתיכון שעושה, ובכן, מה שבנים בתיכון עושים. אמנם רוב סדרות האנימה מתרחשות במסגרת חינוך כזו או אחרת, אבל ‘Daily Lives’ היא בין הבודדות שמתעסקות בנושא חיי התיכון בצורה (יחסית) ריאליסטית — גורל העולם לא מונח על כתפיהם, בנים לא חיים באיזשהו הארם, ומיניות היא שם המשחק, כי ככה זה בתיכון. אך עזבו את התמה, הסדרה פשוט מצחיקה. מצחיקה אמרתי? קורעת! הבנים נקלעים לסיטואציות מעוררות הזדהות שאפשר בהן רק לצחוק או לבכות, והרבה פעמים היא גרמה לי לשניהם.

[לקריאת הביקורת]


מקום 54 | Bakuman
[2010-2013; 75 פרקים]

איש לא ציפה שהפרויקט הגדול הבא מבית יוצרי “מחברת המוות” (אחת הסדרות האהובות והפופולריות בכל הזמנים) יהיה סדרת מנגה (ובהמשך אנימה, בה עסקינן) על שני נערים שכותבים מנגה, אבל לא רק שזה קרה – זה אף הוכיח את עצמו.

Bakuman לא שואפת גבוה כמו קודמתה, והיא למעשה (וזאת מבינים בדיעבד) רומן התבגרות שנפרס על פני מספר שנים ומתאר את התפתחותם האישית של שני הגיבורים, החל מימיהם בחטיבת הביניים ועד היותם מנוסים ברזי התעשייה. מדובר לא רק בהצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של תעשיית המנגה (מנקודת נסיונם של יוצרי מחברת המוות) אלא גם בסיפור אנושי נוגע ללב עם לא מעט דרמה, קומדיה, רומנטיקה, תשוקה ומתח. לא זו אף זו, אלא שסדרת האנימה של Bakuman היא עוף נדיר בתעשייה: היא סיפקה 3 עונות לאורך 3 שנים (ממש כמו במערב) ועיבדה את המנגה בשלמותה. רק על זה מגיע לה שתצפו בה (רק חבל שסרט הלייב אקשן גרוע).

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]
[לקריאת הביקורת על העונה השלישית]


מקום 53 | Silver Spoon
[2013-2014; 22 פרקים]

יוּגוֹׁ הוא לא תלמיד שאפתן, וקצת נמאס לו מהציפיות הגבוהות של החברה ושל משפחתו ממנו. על כן, בצעד מפתיע, הוא מחליט לעבור לבית ספר חקלאי בהוקאידו (אי שם בצפון הרחוק), מתוך הנחה שהסטנדרטים שם נמוכים ועל כן הוא יבלוט מעל השאר. לצערו מגלה יוּגוֹ כי מדובר באקדמיה עם תנאי לימוד קשוחים, עם הרבה לימודי מדעים – וזה לפני שלוקחים בחשבון שצריך לקום בחמש לפנות בוקר כדי לאסוף ביצי תרנגולות  ולעבוד עבור ארוחת הבוקר. הוא, מצדו, מלמד את התלמידים האחרים לצאת מהקונכייה הקיבוצית ומהדעות הקדומות של המקומיים אודות חבר’ה עירוניים.

כמו שאיש לא ציפה כי סדרה על כותבי מנגה תהיה הפרויקט הבא של יוצרי “מחברת המוות”, איש לא ציפה כי הפרויקט (המצליח) הבא של יוצרת Fullmetal Alchemist יעסוק בחקלאות. אך בדומה ל-Bakuman, גם Silver Spoon מגיעה ממקום אישי – הירומו ארקאווה גדלה בחווה בהוקאידו ולמעשה מבססת את Silver Spoon על חלק מחוויות התבגרותה. היא עושה זאת באמצעות ההומור החינני שמאפיין אותה (אלמנט ההתגברות על קשיים באמצעים יצירתיים, מוטיב חוזר אצלה). גרסת האנימה (ששודרה ב-Noitamina, איך לא) מחכימה ונהדרת לא פחות מהמנגה ואני מקווה כי מתישהו נזכה לעונה נוספת שתכסה את חלקיה המאוחרים של המנגה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 52 | Kill la Kill
[2013-2014; 24 פרקים]

יוצרי Gurren Lagann המיתולוגית החליטו שרובוטים שזורקים גלקסיות אחד על השני זה לא מספיק, צריך משהו יותר מטורף — ויותר מטורף אכן קיבלנו. הסדרה עוקבת אחר צעירה שמגיעה לטוקיו (או גרסה אלטרנטיבית של טוקיו, כי טוקיו הרגילה זה ממש לא) ובבית-הספר היא מצהירה, ביומה הראשון, שהיא הולכת להילחם מול חברי מועצת התלמידים — קבוצה של חברי אליטה שמשליטה טרור לא רק בבית הספר אלא בעיר כולה, וזאת באמצעות בגדים מיוחדים שמעניקים כוחות-על.

Kill la Kill תקרוץ לכל מי שאוהב סרטים של טרנטינו (ספציפית “להרוג את ביל”) עם טאץ’ של “סקוט פילגרים”. זו סדרת קרבות אחד-על-אחד שנהית משוגעת ככל שהפרקים מתקדמים והסודות נחשפים. אולי תאהבו, אולי לא. אבל על בגדים לא תסתכלו יותר באותה דרך.

[לקריאת הביקורת]


מקום 51 | No. 6
[2011; 11 פרקים]

דיסטופיה עתידנית. בעיר ושמה “מספר 6” מעניק נער פריווילג תמים, שיאון שמו, מחסה לצעיר מסתורי שברח מרשויות החוק. שיאון נענש, מאבד את זכויותיו והופך לפועל ניקיון בפארק. כעבור מספר שנים מתחיל שיאון לפקפק ביושרה של העיר בה חי והוא מוברח על ידי נזומי, אותו נער ששיאון עזר לו לפני שנים, אל פרוורי העוני של העיר, שם מסתגל שיאון לחיים חדשים ולומד את האמת על החברה בה הוא חי.

No. 6 היא דרמה דיסטופית שלוקחת השראה ממיטב מקורות הז’אנר ומביאה את הסיפור (ואת גיבוריה) לשיאים שלא רואים הרבה (והיא עוסקת בתמה של חומות הרבה לפני שזה נהיה מגניב). לטעמי היא מתפספסת לקראת הסוף, אבל האנימה מכילה מספיק רעיונות מעניינים כדי להיחשב, מבחינתי, לאחת הסדרות היותר-מוצלחות של העשור.

[לקריאת הביקורת הנהדרת של אביה אמיר]


[אנחנו בחצי הדרך, חבר’ה. קחו הפסקה. אולי תאכלו משהו ותעשו פיפי, אבל לא במקביל]


מקום 50 | Gosick
[2011; 24 פרקים]

בשנות ה-20 באקדמיית סיינט מרגרט היוקרתית שבממלכת סא’אוויל הפיקטיבית, במגדל גבוה-גבוה – מתבודדת לה נערה שמבלה מרבית זמנה בקריאת ספרים. חייה משתנים כאשר אל סיינט מרגרט עובר תלמיד חדש מיפן, קוג’ו, והשניים פותרים יחדיו תעלומות.

כן, זו סדרה בלשית. סדרה בלשית  טובה, יש לציין. את סא’אוויל פוקדים כל מיני פשעים ש-“על טבעי” זו הדרך היחידה להסביר אותם, אך לנערה, ויקטוריקה, יש מה להגיד בנושא. היא וקוג’ו פועלים להוכיח שכל מה שקורה הוא טבעי לחלוטין, מעין סקובי-דו אבל אירופאי ובכיכובה של דמות לוליטה. מערכת היחסים של קוג’ו (על שלל גינוניו היפנים) לבין ויקטוריקה עם החוצפה האירופאית שלה היא הנכס האמיתי של האנימה, וככל שהסדרה מתקדמת הופכים יחסי השניים למורכבים.

Gosick שומרת על הגחלת בוערת בזכות ארקים בלשיים סוחפים לצד סיפור מתמשך שכולל קונספירציות בצמרת השלטון – זאת בעוד הטראומה ממלחמת עולם הראשונה מרחפת תמידית ברקע לצד החשש ממלחמה נוספת (לא רוצה להרוס לכם אבל יש מצב שאחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה עוד אחת).

[לקריאת הביקורת]


מקום 49 | Carole & Tuesday
[2019; 24 פרקים]

אני יודע אני יודע. היא קלישאתית, דביקה ולא תמיד מממשת את הפוטנציאל שלה, אך Carole & Tuesday היא פשוט כיף אחד גדול: היא מביאה ביצועים מוזיקליים רבים ממגוון סגנונות, הסביבה האורבנית של מאדים נראית נהדר ויש בה הרבה סטייל, חן ויופי. היא לא מתביישת בחוסר החספוס שבה וזה בסדר מבחינתי, כי זה לא מה שהיא מנסה להיות.

הסדרה (שזמינה במלואה בנטפליקס) מבית היוצר של שיניצ’ירו וואטאנאבי (“קאובוי ביבופ”) עוסקת במערכת יחסים בין בת עשירים שמנגנת על גיטרה לבין נערה אורבנית על קלידים, אשר יחדיו הופכות לצמד עולה בתעשיית המוזיקה (הצעירה) של מאדים, תעשייה שמתחילה לפזול לכיוון של אינטליגנציה מלאכותית. החיסרון העיקרי של Carole & Tuesday בולט כשהיא מנסה להיות פוליטית, עם אמירות של ילד בן 5 (“חומות זה רע”. אוקי) אבל זה חלק קטן מתוך מכלול נהדר של מוזיקה וסטייל.

[לקריאת הביקורת]


מקום 48 | Shirobako
[2014-2015; 24 פרקים]

גם לתעשיית האנימה מגיעה סדרה על תעשיית האנימה, ו-Shirobako היא בדיוק זה והרבה מעבר לכך.

סדרת האנימה הזו (שאינה מבוססת על דבר) לא חוששת כבר בפרק הראשון להציג (מה שנדמה כמו) שמונים דמויות, כאילו היא באה לומר לנו “כן. הרבה אנשים עובדים על סדרות האנימה שאתם צופים בהן ואנחנו לא מתכננים לייפות את זה”. מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שאנחנו הצופים באמת לומדים להכיר את כל אותן הנפשות הפועלות, את הדינמיקה החברתית ביניהן וכיצד קורה הנס הזה שסדרות אנימה מגיעות לשידור בדקה התשעים.

בניגוד ל-Bakuman שעוסקת בתעשיית המנגה התובענית גם כן, Shirobako קצת יותר סלחנית כלפי התעשייה של עצמה. היא אמנם מתייחסת לשעות העבודה הרבות ואל העומס – אבל העניין הזה של שכר-רעב לאנימטורים לא מוזכר בה וזה קצת חבל. אך בכל זאת, מדובר באחת הסדרות המהנות על המסך, היא מכילה כמה מהסדרות-בתוך-סדרות הטובות שראיתי, והיא הביאה אותי למצב שקפצתי מאוֹשר עם שאר הצוות כשהם עמדו בדדליין (וגם את הכשלונות שלהם לקחתי באופן אישי).

[לקריאת הביקורת]


מקום 47 | Ace of Diamond
[2013-?; 178 פרקים]

בדומה למשחק בייסבול טיפוסי, Ace of Diamond היא סדרה איטית שלוקחת את הזמן. היא לא פצצת אדרנלין, אין בה מהלכים לא הגיוניים והיא לא מתארת סיפור על בחור מעורר רחמים שיש לו כישרון חבוי לספורט מסוים. לא, זו לא סדרה כזו. כל גיבורי Ace of Diamond הם חבר’ה שאוהבים בייסבול, חלקם טובים בספורט וחלקם טובים קצת פחות, אך כולם התקבלו לנבחרת של תיכון סיידו, נבחרת שאמנם עדיין נחשבת ליוקרתית – אך מזה תקופה שחקניה לא הגיעו למשחקי הגמר.

הסדרה נפתחת כשמצטרף אליה איג’ון סוואמורה, מגיש חמום מוח שרוצה להיות השחקן המוביל בקבוצה – והוא יכול להמשיך לרצות.

משחקים בסדרה יכולים לגזול 5-6 פרקים ואף יותר. בהמשך הסדרה, כשלומדים להכיר גם את המתחרים לעומק – פרקים שלמים עוסקים במשחקים שאינם כוללים את סיידו; אתם יכולים לראות את זה כמעין יקום סינמטי של בייסבול-תיכונים, רק בתוך מסגרת של סדרה אחת. Ace of Diamond פה כדי לשחק לטווח הארוך, ואני שמח שיש סדרת ספורט כמוה שלוקחת את הזמן.

[לקריאת הביקורת]


מקום 46 | Yowamushi Pedal
[2013 – ?; 112 פרקים]

לא אשקר, Yowamushi Pedal היא כל מה ש-Ace of Diamond לא: קִצבית, פסיכית, לא אמינה וקלישאתית — אבל היי, ככה בדיוק צריכה להתנהל סדרה על מירוצי אופניים.

Yowamushi Pedal היא סיפור על אנדרדוג, סאקאמיצ’י שמו – ילד חנון, אוטאקו, שלא מתעניין בספורט אבל רוכב כל יום 50 ק”מ לטוקיו על אופני-סבתא רעועים כדי לקנות את הפיגרים ותקליטורי ה-DVD הכי חדשים. כשאתה עושה משהו כזה במשך מספר שנים, בלי לשים לב אתה נהיה מפלצת על אופניים – ובכישרון החבוי הזה הבחין שונסוקה, המצטרף הטרי למועדון אופני השטח של תיכון סוהוקו, מועדון שהוא עצמו אנדרדוג בקרב קהילת רוכבי האופניים.

תקשיבו, לא יודע אם הייתם כאן בתקופה בה שודרה העונה הראשונה (ששודרה בשני חלקים) אבל היה בזמנו חתיכת הייפ במירוץ בן שלושת הימים של כל התיכונים. הרבה דמעות ירדו והרבה קללות נזרקו לאוויר, ואני מדבר פה רק עלי. אישית, אני לא זוכר מתי פעם אחרונה סדרה ספורט גרמה לי להרגיש אמוציות כה חזקות כפי ש-Yowamushi Pedal עשתה. אולי היא השתמשה בפסקול נהדר אך טיפה מניפולטיבי, אבל בחיי שזה עבד; האנימה הזו יודעת למתוח את האקשן עד עשירית השנייה האחרונה, והיא לא מתביישת לעשות זאת ושוב ושוב ושוב.

לצערי, העונה השנייה (שפוצלה גם היא), עונה שמתחרחשת בשנה השנייה של סאקאמיצ’י בתיכון – טובה ומלהיבה קצת פחות מקודמתה, בעיקר כי היא מרגישה כמו שידור חוזר. יותר גרוע מכך, היא למעשה שידור חוזר שלא הסתיים, כי העונה תמה ביום השלישי של המירוץ ולא שבה. מתי זה היה? לפני שנה וחצי! קיצר, צפו רק בשנה א’. היא עומדת נהדר בפני עצמה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 45 | Fate/stay night: Unlimited Blade Works
[2014-2015; 26 פרקים]

סדרת Fate אולי החלה בעשור הראשון של המילניום, אך היא זרחה בעשור שתכף מסתיים – הרבה מכך הודות לסטודיו Ufotable אשר פעם-אחר-פעם מדגים אילו סוגי ניסים ונפלאות ניתן להשיג עם אנימציה דיגיטלית.

Unlimited Blade Works היא לחלוטין סדרה שעומדת בפני עצמה בתוך הפרנצ’ייז הגדול הזה, והיא עוסקת בנער בשם שירו שנקלע, בלי ששאלו אותו, לטורניר קטלני שנערך אחת ל-70 שנה (או לא, כשזה נוח לעלילה): העיר כולה היא שדה קרב של 7 משפחות קוסמים שמזמנות משרת מההיסטוריה, יהי זה גילגמש או המלך ארתור בטוויסט מגדרי. האחרון שעדיין לבו פועם זוכה בגביע הקדוש, גביע שיכול להעניק למחזיק בו כל משאלה בה חפץ.

זו סדרה עם אינטריגות מעניינות, דיאלוגים שנונים, תפניות מורבידיות בעלילה והרבה הרבה הרבהההה סצנות אקשן שיגרמו לכל סצנת אקשן בכל סדרה אחרת להחוויר. אם הייתי צריך להגדיר את Unlimited Blade Works במילה אחת, “אפי” תהיה המילה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 44 | Puella Magi Madoka Magica
[2011; 12 פרקים]

סדרת האנימה הזו מבית גן אורובוצ’י וסטודיו Shaft התחילה בזמנו טרנד חדש בלי שידענו: סדרות מאהו שוג’ו אפלות (ז’אנר של “נערות קסם”, כמו סיילור מון וסאקורה לוחמת הקלפים). אמנם היו לפניה סדרות מאהו שוג’ו עם טוויסט אפל, אך Madoka היא מפלצת מסוג אחר: היא שוחטת פרות קדושות כמו שהיא שוחטת דמויות.

Madoka עוסקת בפן הפחות-מלהיב של הז’אנר, כי ייתכן ולקבל בגיל 12 כוחות קסם כדי להציל את העולם ממפלצות – יש בכך השלכות פסיכולוגיות. גן אורובוצ’י מעלה פה שאלות אקזיסטנציאליות על מהות האדם, מה שמוביל לתמות תיאולוגיות מכאן ועד הודעה חדשה על-מנת לתמוך ברעיונות האתאיסטיים שאורובוצ’י מנסה להעביר; כל זאת על רקע סגנון האנימציה הסוריאליסטי של Shaft (צפיה בסדרה מרגישה יותר כמו ביקור במוזיאון אמנות). בשמחה הייתי ממצב את Madoka גבוה יותר מאשר כאן, באמצע הרשימה, כי בהחלט מגיע לה, אבל אני מזכיר לכם שהרשימה היא טעם אישי – ואישית אני חושב שהאנימה, איך לומר, מגלומנית. היא שואלת שאלות טובות אך עושה שמיניות באוויר כדי לתת תשובות מאוד ספציפיות, במְקום לתת לקהל לפרש את הדברים איך שהוא רוצה. היותה מעין-מניפסט הופך את הצפייה לפחות מהנה ממה שיכלה להיות.

[לקריאת הביקורת]


מקום 43 | One-Punch Man
[2015 + 2019; 24 פרקים]

סליחה על הקלישאה, אבל איך נפלו גיבורים. הא? העונה הראשונה של One-Punch Man היא מופת של אנימציה וקרבות מהשורה הראשונה, טייק מרענן על ז’אנר גיבורי-העל וסדרה שכיף לראות (מילולית, בגלל הויזואליה המדהימה). העלילה אמנם חגה במעגלים בגלל הקונספט שלה (גיבור-על שמנצח כל אויב במכת אגרוף בודדת) אבל היי – זה לא שעלילה היא הצד החזק של הפרנצ’ייז; אם הייתי שופט על פי העונה הראשונה בלבד, היא לגמרי הייתה אי שם בטופ 20.

אך לעונה הראשונה והמגניבה יש אחות צעירה, עונה שנייה. אם האחות הגדולה היא מטפסת הרים שעשתה דוקטורט בחקר המוח, נוסעת על אופנוע ויש לה קעקועים, האחות הצעירה היא מתאמת מס בשם שולה. אין שום דבר רע במתאמי מס, העולם צריך אותם — אבל לשבת איתם זה לא כמו לרכב על אופנוע עם מטפס הרים דוקטור. את העונה השנייה לא הייתי מקרב אפילו למאייה הפותחת, אבל רק לשם הכבוד שמגיע לסדרה הזו בזכות העונה הראשונה (שלדעתי עומדת בפני עצמה) One-Punch Man כאן במקום טוב באמצע. מוצדק ועצוב.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 42 | Space Dandy
[2014; 26 פרקים]

Space Dandy היא לא סדרה, היא ניסוי. אין פה 26 פרקים עם עלילה מתמשכת אלא 26 סרטים קצרים, כולם עוסקים באותן הדמויות שבראשן עומד דאנדי: אדם מגניב בעיני עצמו בלבד. דאנדי משוטט ברחבי הגלקסיה בחללית שלו ומגלה חייזרים מזן נדיר, לא כי הוא הרפתקן אלא כי ככה הוא מתפרנס. מתלווים אליו חתול-חייזרי מדבר בשם מיאו ושואב אבק אינטליגנטי בשם QT (אפשר לומר שהוא שואב אבק רובוטי?).

פרקי הסדרה שונים אחד מהשני לא רק בז’אנר אלא גם בסגנון האנימציה: הבמאי שיניצ’ירו וואטאבי (השם שלו מופיע הרבה ברשימה הזו) אסף למעשה מספר רב של במאים ואנימטורים מוכשרים, ואמר להם “תעשו מה שאתם רוצים”. כך קיבלנו פרק שנראה כמו ספר ילדים ישן אותו כתב, ביים ואייר לבדו קיושיטה אושימה (לימים הבמאי של Flip Flappers. התנצלותי הכנה שלא צפיתי בה עדיין) ואפילו הבמאי הידוע מא’סאקי יוּאסה (Devilman Crybaby, Night Is Short, Walk On Girl) קיבל פרק משלו, פרק ביזארי ונפלא שהצפייה בו היא זכות ולא חובה. האופי האקספרמנטלי של הסדרה מסוכן אך משתלם, כי אין כמעט פרק ממנו יצאתי מאוכזב (דווקא הפרק הגנרי ביותר הוא הראשון, לפני שמתחיל הטירוף). אז היא אולי לא “קאובוי ביבופ” כמו שרבים חשבו שתהיה (הרי זו סדרת חלל של שיניצ’ירו וואטאנאבי) אבל זה בסדר, אני לא רוצה עוד “קאובוי ביבופ”.

[לקריאת הביקורת]


מקום 41 | Erased
[2016; 12 פרקים]

שנת 2006. שליח פיצה בן 29 ניחן בכוח מסתורי – בכל פעם שאסון כלשהו עתיד להתרחש בסביבתו, הוא שב (בלי שמישהו שואל אותו) מספר דקות אחורה בזמן. עליו לעצור את האסון הממשמש ובא אם ברצונו להתקדם בחיים. יום אחד, עֵד גיבורנו לטרגדיה אישית ומיד אחריה נשלח סאטורו אחורה בזמן – אך הפעם לא כמה דקות אחורה אלא לשנת 1988, אל עיירת הולדתו שבהוקאידו הצפונית. מה בדיוק הוא צריך למצוא ולעשות ב-1988 (ועוד בגוף של ילד בן 10) כדי למנוע פשע שמתרחש ב-2006? שאלה טובה.

הנחת היסוד הזו הספיקה כדי להפוך את Erased (מבית Noitamina) לסנסציה בת מספר שבועות — כי ככה זה עם סדרות מסתורין, חיי התהילה שלהן הם כאורך המסתורין. אבל היי, זו לא סיבה לשכוח את אחת מסדרות המתח הטובות ששודרו כאן בעשור האחרון, כזו שגורמת לצופיה לנחש בכל שנייה אפשרית מי האשם. זמינה בנטפליקס, אל תפספסו.

[לקריאת הביקורת]


מקום 40 | Hanasaku Iroha
[2011; 26 פרקים]

סדרת התבגרות (Coming-of-age) על צעירה עירונית 16 שנשלחת לאונסן (שילוב של מלון ובית מרחץ של מעניינות חמים) שמנהלת סבתהּ אותה היא לא מכירה, אי שם בעיירה צפונית נידחת.

Hanasaku Iroha היא סדרת אנימה שלא מזלזלת בקהל היעד שלה, נערים ונערות (ובעיקר נערות). היא יוצאת מנקודת ההנחה השערורייתית לפיה בני נוער לא מטומטמים, וכי גם להם יש חיי אהבה מורכבים ויחסים לא פשוטים במשפחה. היא עושה זאת באמצעות הומור חינני, קאסט עשיר בדמויות מקסימות ופרקים אפיזודיים על מגוון נושאים (מהסוג שמעשיר את עולם הסדרה, לא מהסוג שגורם לה לדרוך במקום). מבחינתי, 9 שנים אחרי, האנימה עדיין נחשבת לאחת הסדרות היפות של העשור.

[לקריאת הביקורת]


מקום 39 | !!Ore Monogatari
[2015; 24 פרקים]

רומן נעורים, אבל טוב. טקאו הוא תלמיד אדיב ומסוּר שחייו הרומנטיים לא הגיעו לשלב של מבוי סתום – כי הם לא הותנעו מלכתחילה. טקאו מעוניין בבת זוג אך לצערו הוא נראה כמו אחד שיכול לשרוד בזירה מול מייק טייסון (ואולי גם לנצח), ומשום זה מרתיע את בנות בית-ספרו. חברו הטוב ביותר של טקאו הוא מאקוטו, אל יווני עם עיניים שיכולות להמיס כל בחור ובחורה. אותו דווקא הבנות כן רוצות, אך מאקוטו לא מעוניין באף אחת. כך למעשה מבלים להם יחדיו טקאו ומאקוטו מדי יום, עושים שטויות ונהנים אחד מחברתו של השני… עד שטקאו פוגש מישהי מקסימה שסוף סוף מוצאת בו עניין.

!!Ore Monogatari (בתרגום חופשי “סיפור האהבה שלי”) לוקחת נושא שנטחן כמו שמאלץ, אהבה, ועושה ממנו מטעמים. זו סדרה על אהבה וכוחה של חברוּת, והיא עושה זאת באמצעות הומור (הרבה ממנו) ורגש (הרבה גם ממנו). זה סיפור שכל שלושת גיבוריו — טקאו, מאקוטו ורינקו (הבחורה החדשה) הם אנשים שתרצו לעודד שיצליחו, גם אם הצלחה של האחד עשויה לפגוע במי מהשלושה. זה טריקי, כן, אבל זה נעשה בצורה מחממת לב ומקסימה. צפו בסדרה אם אתם מתגעגעים לתחושת הפרפרים בבטן (או עדיין מחכים שתבוא). זו אגב סדרת אנימה (או מנגה, במקור) מהזן הנדיר הזה עם סרט לייב אקשן שהוא, שימו לב, טוב גם הוא.

[לקריאת הביקורת]


מקום 38 | JoJo’s Bizarre Adventure
[2012 – ?; 152 פרקים]

אי אפשר היום לדבר על JoJo ברצינות, ואני לא מאשים אף אחד: הסדרה הרי לא לוקחת עצמה ברצינות, אז למה שאנחנו נעשה זאת?

אבל בכל זאת, למי שלא מכיר: מדובר באפוס משפחתי רב-דורות שמתחיל בליברפול של 1880, ממשיך בניו-יורק של שנות השלושים וממשיך היכן שרק תרצו. הגיבור בכל עונה הוא צאצא אחר לשושלת ג’וסטאר, משפחה שגורלה נקשר בגורל העולם באופן שגורם לשושלת סקיווקר לומר “לפחות אנחנו לא פסיכים כמוהם”. אך היופי של הסדרה הוא בעובדה שהיא… משוגעת. זו סדרה משוגעת, אין דרך אחרת לתאר אותה; הקרבות משוגעים, הדמויות משוגעות, הסיטואציות משוגעות וכולם פשוט משוגעים, ונדמה שזה רק מקצין מעונה לעונה.

היא בהחלט לא לכולם אך אני ממליץ לא לפסול אותה על הסף, כי יש סיבה מדוע JoJo נהייתה אחת מסדרות האנימה הפופולריות בכל הזמנים: מתחת לכל הטירוף מסתתרת סדרה אינטליגנטית, והיא יוצרת מהלכים שיוציאו מכם שריקת התפעלות (ואז כנראה תעשה עוד משהו מטומטם. כי זו JoJo. היא ביזארית).

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 37 | Ajin
[2016-2017; 26 פרקים]

קיי, נער תיכון רגיל, נדרס יום אחד על-ידי משאית ויוצא בלי פגע. זה גורם לקיי לחשוד שאולי הוא בן אל-מוות. ביקום הסדרה זה נקרא “אג’ין” — ייצורים אלמותיים שנרדפים בשל היותם כאלה. קיי מיד נהפך לאדם המבוקש במדינה ונאלץ להתמודד עם שתי חזיתות: יוּ, סוכן של משרד הבריאות שאמוּן על לכידתו של קיי בכל דרך קונבנציונלית פחות או יותר (מסתבר שביפן משרד הבריאות מסוכן כמו הצבא) ומנגד סייטו – אג’ין בעצמו ופסיכופת מארץ הפסיכופתים שמחסל צוותי משטרה כאילו היו זבובים.

Ajin היא סדרת אקשן-אימה-מסתורין-מד”ב מהשורה הראשונה, ושתי עונותיה מספקות כמה מהרגעים האינטנסיביים שראיתי בעשור החולף. הסדרה לא דורכת במקום ומביאה את גיבוריה ונבליה לשיאים אמוציונליים, ואני יכול להבטיח לכם שהסוף לא יותיר אף אחד מכם אדיש (אפילו שמדובר בסוף שהוא מקורי לאנימה, כי המנגה עדיין רצה).

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 36 | Babylon
[2019-2020; 12 פרקים]

אני מודע לכך שאני מסתכן בכך שאני מציב כאן סדרה שעדיין רצה, אבל היי – 8 פרקים (מתוך 12 מתוכננים) הספיקו לי כדי לקבוע ש-“בבילון” היא אחד הדברים הכי פסיכיים ששודרו בעשור שמסתיים (וטכנית גם בעשור שמתחיל). את הסיבות המלאות אשמור לביקורת שתעלה בתום הסדרה, אך אגיד כי האנימה אולי מתחילה כמותחן בלשי אודות שחיתות בחברת תרופות — אך חיש מהר הופכת למשהו  אחר: “בבילון” עוסקת בנושא המורבידי והרגיש שהוא התאבדות, והיא מעלה פעמים רבות את חופש הבחירה בחיים ומוות.

עד לאחרונה האמנתי כי יש שני נושאים שסדרות אנימה לא יעסקו בהן ישירות – מוסד הקיסרות (ועל כך בכתבה מפעם) והתאבדות. זה לא שאף דמות באף סדרת אנימה לא התאבדה או ניסתה, אך זה תמיד נעשה ברגישות המתבקשת. בבילון לעומת זאת מורידה את כפפות המשי… ומוציאה מחבט בייסבול. מדובר במותחן פסיכולוגי שמערב פוליטיקה ונבלים שאין לי ולוּ שמץ קלוש איך הגיבור יצליח להתמודד עמם. מעולם לא הרגשתי תחושות תסכול וחוסר אונים כה רבות לפני בבילון, וגם אם הפרקים הנותרים יהיו רק שוט מתמשך של דב פנדה ישן – היא עדיין זכאית מבחינתי להיות פה (טוב, בעצם אם הפרקים הבאים יהיו שוט מתמשך של דב פנדה ישן, זה יהיה אפילו יותר טוב).


מקום 35 | Another
[2012; 12 פרקים]

לא הייתה  לפני ולא קמה  אחרי (נו, בינתיים) סדרת אימה קלאסית טובה יותר מ-Another.

עלילת האנימה (שמבוססת על ספר) עוקבת אחר תלמיד בן 15 בשם יואיצ’י סאקאקיבארה (לאלצחוקלאלצחוקלאלצחוק) שעובר לבית דודתו בעיירה קטנה על-מנת להחלים ממחלת ריאות, אוּלם בבית הספר אליו נרשם הוא מבחין במשהו מוזר: כל התלמידים, ואפילו המורה, מתעלמים לחלוטין מאחת התלמידות בכיתה. נבירה קצרה של סאקאקיבארה מגלה קללה ממנה סובלת הכיתה הספציפית אליה עבר – ומשם העניינים רק מסתבכים.

אין שני לאפקט המתח של Another (המילה האנגלית eerie מתאימה כאן בול), הרבה מכך אודות לעיצוב הקריפי של סטודיו P.A Works, סטודיו שמתמחה בסדרות שמתרחשות בעיירות קטנות (דוגמת Sakura Quest ו-Shirobako שמככבות ברשימה) אך הן לרוב עליזות. ההימור על Another השתלם כי כעת הוצב סטנדרט חדש לז’אנר האימה בתעשיית האנימה, סטנדרט שלצערי Another היחידה שבינתיים עומדת בו.

[לקריאת הביקורת]


מקום 34 | Yondemasuyo, Azazel-san
[2011-2013; 26 פרקים]

סדרת הקומדיה הכי וולגרית, מטומטמת, דוחה, חסרת בושה ומצחיקה ששודרה בעשור האחרון.

בלש אנטיפת שמתמחה בזימון שדים מתעל זאת כדי לזמן את שוכני הגיהנום על-מנת לפתור מקרים. אם אתם חושבים כי השדים מהגיהנום הם חבר’ה מפחידים שלא כדאי להתעסק איתם – לא, ממש לא. הבלש, אקוטאבה, מתעלל בהם בכל דרך אפשרית כדי שלא, חלילה, ינסו משהו מצחיק – רק שמשהו מצחיק זה כל מה שהם עושים. למשל, עזאזל-סאן (על שמו הסדרה) הוא שד-כלב שמסוגל לגרום לאנשים לרצות לחרבן כאן ועכשיו. זה הכוח היחיד שלו. זו אנימה עם הומור שירותים מסריח (וזה טוב), היא ברוטלית ויש בה קצב של 80 פאנצ’ים בדקה (או לפחות כך זה מרגיש). Azezel-san בהחלט לא מומלצת למי שעשוי להיעלב מלראות את אלוהים עושה צללית של בולבול, אך לכל השאר: פשוט תראו.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 33 | The Promised Neverland
[2019 – ?; 12 פרקים]

שנת 2045. בבית היתמים גרייס פילד מתגוררים 38 יתומים באושר רב: הם משָחקים בשדות, לומדים ונהנים יחדיו, ועל כולם מפקחת המנהלת האהובה איזבלה. כאשר יתום סוף סוף מוצא בית חם שמוכן לאמץ אותו, נפרדים ממנו הילדים בדמעות, אך גם שמחים עבור חייו החדשים. יום אחד מגלה אמה, אחת מבנות המעון, כי הם לא בבית יתומים ולא נעליים: הם גרים בחווה והילדים הבקר 5#$^%@#!

מה? מי? מו? איך? כל אלה לא שאלות שאמה לא יכולה להרשות לעצמה לשאול כרגע; יש שדים בחוץ שאוכלים בני-אדם, ומה בדיוק קרה לכדור-הארץ זה קצת פחות קריטי כרגע. אמה יודעת שעליה לברוח מבית היתומים והיא לא מוכנה להשאיר אף ילד מאחור. הבעיה היא איזבלה שמסתבר כי ג’ולי אנדרוז היא לא. כך מתחיל משחק מוחות בין אמה לבין מנהלת המעון, אף אחת מהן לא מוכנה להפסיד לשנייה.

אני אוהב את סדרת המנגה עליה האנימה הזו מבוססת, ואמנם יש לי השגות לגבי העיבוד הזה (בעיקר העובדה שלא שומעים את המחשבות של הדמויות, אלמנט קריטי) אך הסיפור הוא אותו סיפור – נהדר, מורכב, חכם ואינטליגנטי. ללא ספק אחת הסדרות היותר-טובות של רצועת השידור Noitamina (תגידו לי מתי יימאס לכם לשמוע את השם הזה).

[לקריאת הביקורת]


מקום 32 | 91Days
[2016; 13 פרקים]

אילינוי, 1928 (תקופת היובש). אביו, אמו ואחיו הצעיר של ילד ושמו אנג’לו לאגוסה נרצחים מול עיניו כי מאפיה. מספר שנים קדימה, מסתנן אנג’לו כחייל אל משפחת ואנטי שאחראית למות משפחתו – ומתיידד עם בנו של הדון, נרו.

מסתבר כי גם סדרות מאפיה אמריקאיות יודעים היפנים להפיק, ולהפיק  היטב יש לציין. מדובר באפוס מאפיה מן השורה, סיפור מקורי לחלוטין עם התחלה, אמצע וסוף (ואיזה סוף, וואו) שמצדיקים את כל השבחים שהסדרה הזו קיבלה. אם אתם אוהבים מאפיונרים בכובעי פאדורה ואיומים מרומזים (“חבל שתריח את הפרחים מלמטה”) – ’91’  חייבת להיות על הרדאר שלכם.

[לקריאת הביקורת]


מקום 31 | Inuyashiki: Last Hero
[2017; 11 פרקים]

אינויאשיקי הוא בעל מסור לאישה שלא מעריכה אותו ואב לשני ילדים שלא סופרים אותו. בעבודה איש לא זוכר איך קוראים לו, ואפילו הרופא לא טורח להישיר אליו מבט כשהוא מספר כי נותרו לאינויאשיקי חודשים ספורים לחיות. קיצר, אין פלא שהבחור מצוברח. חייו משתנים כאשר הוא פוגש את ג’סי פינק… סליחה, כאשר פיצוץ מסתורי מעניק לאינויאשיקי כוחות-על: הוא כעת מסוגל לשגר טילים, לעוף, להשתלט על לוויינים ולרפא כל אדם. במְקום לנקום בכל אלה שירקו לכיוונו, אינויאשיקי מתעל את כוחו לעשות רק טוב.

תלמיד תיכון בשם הירו נקלע לאותו פיצוץ וקיבל את אותן היכולות, אך הוא מחליט להפוך לפסיכופת שמפוצץ מטוסים והורג אנשים בלי למצמץ. הסדרה עוסקת למעשה בשני האינדיווידואלים האלה שווה בשווה, ומסקרן לראות כיצד אותו אירוע משפיע באופן שונה על שני אנשים. העובדה כי הירו צעיר פועלת לטובתו, כי הוא מתרגל מהר לדברים החדשים שהגוף שלו מסוגל לעשות, בניגוד לאינויאשיקי שלוקח לו זמן ללמוד איפה כפתור ה-ON, למה קופצות כל הזמן פרסומות ארורות ואיפה הסוליטייר? מי שרוצה לראות מאבק בין הטוב האולטימטיבי לבין הרע האולטימטיבי, Inuyashiki (מבית Noitamina, הפתעה!) מספקת בדיוק את זה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 30 | Blade of the Immortal
[2019-2020; 24 פרקים]

סדרת אנימה שעדיין רצה אבל אני לא מרגיש אשם לשים אותה פה, כי בכל זאת – היא מבוססת על אחת מסדרות המנגה הידועות והפופולריות של השנים האחרונות. העיבוד החדש עושה לה רק טוב.

מאנג’י הוא סמוראי שלא יכול למות. כמו כן, למאנג’י עבר אלים – הוא הרג 100 סמוראים ועל כן קולל. מאנג’י מחליט לעזור לנערה שפנתה אליו בבקשה לנקום את טבח משפחתה בכך שמאנג’י, ובכן, יהרוג עוד אנשים. על זה פחות או יותר האנימה, ובינתיים היא עומדת בהבטחה שלה – זו סדרה קודרת, אלימה, בלי דיכוטומיה של טובים ורעים ועם המון סטייל. בהמשך נקלעים השניים למלחמה בין שני שבטים יריבים – והעניינים רק מסתבכים. אך היא עדיין שומרת על הכיף ועל הקישקעס בחוץ.


מקום 29 | Yuri on Ice
[2016 – ?; 12 פרקים]

יורי קאטאסוקי הוא מחליק אמנותי על הקרח. שנתו המקצועית האחרונה של הצעיר בן ה-23 לא הייתה מרשימה במיוחד ויורי שלנו שוקל המשך עתידו בתחום. יורי פליסטסקי בן ה-15 מרוסיה הוא, לעומת יורי היפני, כוכב עולה בתחום ההחלקה האומנותית, ולפניו עתיד מזהיר. באמצע יש את ויקטור: אלוף האלופים, המחליק הטוב והפופולרי בעולם והאליל של יורי (זה הצעיר), אשר מודיע כי הוא עובר ליפן על מנת לאמן את יורי קאטאסוקי (לתדהמת כולם, ובמיוחד שני היוּרים).

יצירת המופת המקורית מבית סטודיו MAPPA עשתה את הלא-יאומן וגרמה למאות אלפי גברים חובבי סדרות יפניות מצויירות להתעניין בהחלקה אמנותית, ומעבר לכך – היא שִכללה רמיזות הומוארוטיות לכדי אמנות. בלי שיש בה סצנת מין אחת (עזבו מין, בקושי נשיקה) מזרימה Yuri on Ice את הליבידו באמצעות ביצועים וירטואוזיים על מגרש ההחלקה. גם אם נניח בצד את היצרים הלוהטים של הסדרה, מדובר באחת הסדרות היפות על המסך מבחינה וויזואלית, עם שילוב מנצח בין הומור לדרמה. 

[לקריאת הביקורת]


מקום 28 | Girls’ Last Tour
[2017; 12 פרקים]

ההפך המוחלט של “המסע של קינו” שבטח שכחתם שנמצאת ברשימה. שתי בנות צעירות רוכבות על קטנקראד (ספק-טרקטורון ספק-אופנוע) בשממה פוסט אפוקליפטית. אין להן יעד או תכנית כלשהי, ונדמה לעתים כי הן הנשמות האחרונות שעדיין חיות בפלנטה. השתיים מנסות לשרוד אל עבר היום הבא ועל זה כל הסדרה.

הסיפור האמיתי למעשה טמון בפרטים הקטנים: בערי הענק הנטושות, במבנים המסתוריים – כולם מרכיבים חלק בתצרף לגבי האפוקליפסה שהתרחשה. הבנות נולדו אל תוך האפוקליפסה ולא מכירות שום דבר אחר, ועל כן התגובות שלהן לחפיצים טכנולוגיים טיפוסיים הם גולת הכותרת של הסדרה. טוב, זה ומערכת הידידוּת של שתי הבנות. על אף הרקע המורבידי בו היא מתרחשת, Girls’ Last Tour היא הסדרות הפסטורליות של העשור (והכי חשוב: אחת השקטות שבהן. למדתי להעריך שקט בזכותה).

[לקריאת הביקורת העצלנית בעולם]


מקום 27 | Terror in Resonance
[2011; 11 פרקים]

כאשר שמעתי כי יוצר “קאובוי ביבופ” עומל על מותחן אקשן פסיכולוגי בסגנון “24” (ועוד אצל סטודיו MAPPA, עבור רצועת השידור Noitamina וצמוד למלחינה האגדית יוקו קאנו) לא יכולתי להכיל את ההתרגשות שלי, ובחיי שהסדרה עמדה במרבית הציפיות שהיו לי ממנה. ראשית, ויזואלית, זו אנימה שומטת לסתות – לא חושב שראיתי אי פעם גרסה יותר מפורטת מזו של טוקיו (וזה כולל תצלומים אמיתיים של העיר) אבל הסיפור הוא זה שבאמת לוכד אותך: מרדף חתול-עכבר בין המשטרה לבין צמד אנונימי של טרוריסטים שמעלה סרטוני וידאו לרשת בהם השניים מאיימים לפוצץ בניינים — ואשכרה עושים את זה. הסדרה לוקחת אלמנטים לא רק מ-“24” אלא גם מ-“מחברת המוות”, וכל מי שכמהה למותחן מהשורה הראשונה צריך לצפות בה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 26| Kids on the Slope
[2012; 12 פרקים] 

כאשר שמעתי כי יוצר “קאובוי ביבופ” עומל על דרמה תקופתית (ועוד אצל סטודיו MAPPA, עבור רצועת השידור Noitamina וצמוד למלחינה האגדית יוקו קאנו) לא יכולתי להכיל את ההתרגשות שלי, ובחיי שהסדרה עמדה בכל הציפיות שהיו לי ממנה. סדרת האנימה הזו נושמת ג’ז ומתרחשת ביפן של שנות ה-60 המאוחרות, ועוסקת בנער צנום חובב מוזיקה קלסית שעובר לבית דודתו ומתיידד עם הבאד בוי השכונתי אשר מסתבר כי הוא מנגן על תופים. השניים מתחילים לנגן יחדיו ג’ז במרתף ומסתבר כי הם לא רעים בכלל.

אין הרבה סדרות אנימה תקופתיות שמעבירות בכזו הצלחה את רוח התקופה בה הן מתרחשות, ועל כן Kids on the Slope נדירה בתחומה; שנות השישים בה מוצגות באופן אותנטי וטבעי, בלי לדחוף בכוח לגרון רפרנסים רק בשביל הכיף (אם כי לא חסרים בה אזכורים למגוון אומני ג’ז ידועים). יותר מזה, מדובר בסיפור התבגרות מהשורה הראשונה ואחד מסיפורי החברות הטובים שראיתי, וכשכל זה עטוף ברוח הג’ז (פרי מחברת התווים של יוקו קאנו) – קיבלתם את אחת הסדרות הטובות של העשור.

[לקריאת הביקורת]


מקום 25 | The Great Passage
[2016; 11 פרקים] 

סדרת אנימה שלישית ברצף מבית Noitamina וכזו שזמינה באמזון פריים. The Great Passage עוסקת באחד הנושאים המסעירים בעולם: כתיבת מילון!

כן, אם אי פעם תהיתם איך בכלל כותבים מילון וכמה סקס, סמים ורוקנרול יש בעסק הזה – תתפלאו לדעת שלא הרבה. The Great Passage היא סדרת אווירה, אך היא אחת מסדרות האווירה הטובות של העשור; היא לוקחת נושא תפל ומשמים שכנראה לא הקדשתם לו מחשבה רבה בחייכם, והיא מחדירה בו תשוקה ועניין. כאשר תסיימו אותה תרגישו לא רק שהשכלתם (יש הרבה אלמנטים לכתיבת מילון שלא ידעתי שקיימים) אלא הרווחתם חברים חדשים, כי כל אחד מגיבורי הסדרה (ויש בה 2.5 כאלה) הוא אדם שתרצו לשבת איתו על בירה, כל אחד מסיבה אחרת.

[לקריאת הביקורת]


מקום 24 | Death Parade
[2015; 12 פרקים] 

קליפ הפתיחה לבדו מצדיק מקום ברשימה, אבל גם סדרת האנימה עצמה היא אחת מיצירות המופת הגדולות של העשור (וכזו שמוכיחה כי כוחו של סטודיו מאדהוס עדיין במותניו). האנימה מתרחשת בפאב אליו מגיעים אנשים מיד אחרי שהתפגרו. בפאב משתתפים המתים במשחק הימורים (כמו חץ למטרה או כדורת) אך עם טוויסט שגורם להם לחשוף את הסודות האפלים של חייהם ואת נסיבות מותם; בתום הפרק מחליט דקים, הברמן, אם המנוח יישלח לגלגול נשמות או אל ריק [Void] נצחי.

היופי בכל הסיפור הוא שכל פרק (היינו כל סיפור חדש) מוצג מנקודת המבט של המת המבולבל אשר איבד את זכרונותיו, ורק במהלך המשחק אנו מקבלים את חלקי התצרף באמצעות פלשבקים. אין לנו, הצופים, אפשרות לדעת מבעוד מועד אם המת אכן ראוי לגלגול נשמות או לא – מה שמוביל לכמה מהפרקים האינטנסיביים שראיתי בעשור האחרון, עם מגוון סיפורים שנתווים כטרגדיה לנגד עינינו (אבל יש גם כמה סיפורים מקסימים). Death Parade היא יצירת מופת שלא רואים בכל יום, ולצפות בה זו הזדמנות שאסור לפספס.

[לקריאת הביקורת]


מקום 23| Bunny Drop
[2011, 11 פרקים]

עוד סדרה של רצועת השידור Noitamina (אמרתי לכם שיהיו פה הרבה).

Bunny Drop [או “Usagi Drop”] שודרה לפני שמונה (!) שנים, מה שאומר כי הסדרה עצמה יותר מבוגרת ממה שרין הייתה בה, אותה יתומה בת 6 שנותרה לבדה בעולם. דייקיצ’י, הרווק בן ה-30 שמחליט בספונטניות להפוך לאפוטרופוס של רין (מסתבר שביפן לא צריך בית משפט) מגלה כי להיות אב לילדה קטנה זה לא כזה פשוט; למדתי זאת כבר אז בזכות הסדרה, והיום אני יודע זאת כפליים.

Bunny Drop היא סדרה מקסימה בפשטותה שמתארת את מערכת היחסים המתהווה בין דייקיצ’י לרין כפי שאף סדרה אחרת על הורות לא הצליחה לעשות לפניה, והיא עושה זאת באמצעות סגנון אנימציה שנראה, טיפה, כמו ספר ילדים – אפילו שהיא עוסקת לעתים בנושאים מורבידיים כמו בדידות ומוות. סדרה שמומלץ בחום לצפות בה, בעיקר אם אתם הורים.

[לקריאת הביקורת]


מקום 22 | Anohana: The Flower We Saw That Day
[2011; 11 פרקים]

סדרה מקורית מבית Noitamina (הפסקתי לספור) שעוסקת בקבוצת נערים, חברי ילדוּת, אשר כל אחד מהם הלך לדרך אחרת בעקבות מותה הפתאומי של מנְמה, אחת מבנות הקבוצה. ג’ינטאן, מי שהיה מנהיג החבורה, סגור מאז בביתו, נמנע מקשרים חברתיים ולא פוקד את בית הספר. היקיקימורי, קיצר. יום אחד רוח הרפאים (או הזיה) של מנְמה מגיעה אל ג’ינטאן ומסרבת לעזוב. לטענתה, היא לא מסוגלת לעבור לעולם הבא עד שתתגשם משאלתה. הבעיה? היא לא זוכרת מה המשאלה. כך נאלץ ג’ינטאן ההיקיקימורי לאגד שוב את החברים מפעם כדי לאפשר למנמה (או מה שזה לא יהיה) להמשיך הלאה.

עלילת הסדרה, אותה כתבה התסריטאית הידועה מארי אוקדה, נשמעת כמו סרט אינדי, מהסוג שאולי יקבל פסלון או שניים בפסטיבל נחשק (ואכן יש גם סרט לייב אקשן שהופק ב-2015, אבל לא צפיתי בו ואני לא יכול לעמוד על טיבו). אווירת האינדי מלווה את Anohana לכל אורכה והיא בהחלט לא מתנהגת כמו סדרת אנימה טיפוסית; היא מלנכולית ואופטימית כאחד, ועד שיגיע פרק הסיום תרגישו כי מדובר בקבוצת חברים שאתם מכירים אישית (ואם לא תזילו דמעה, אין לכם לב… או שק דמעות).

[לקריאת הביקורת]


מקום 21 | Barakamon
[2014; 12 פרקים]

קליגרף מצטיין אך חמום מוח נשלח (בעקבות תקרית שמערבת את האגרוף שלו והפרצוף של אחד הממונים עליו) ל-“תקופת ריענון” באיי גוטו בקצה של הקצה של יפן, הקצה שקרוב יותר לקוריאה מאשר לטוקיו. במְקום להנות מהנוף ולקבל השראה, מתיידד גיבורנו, האנדה שמו, עם ילדה בת 7 — פצצת אנרגיה בשם נארו שמתגוררת עם סבא שלה (אם אתם תוהים מה קרה להורים, קראו את המנגה. יש תשובות).

Barakamon סובלת מבעיה אחת: השם שלה נשמע כמו משהו על הטווח שבין פוקימון לדיג’ימון, מה שודאי הרחיק צופים פוטנציאליים. אך חוץ מזה, מדובר באחת מהסדרות הכי טובות על המסך, עם דינמיקה נהדרת בין שני הגיבורים הראשיים. מסע ההתבגרות שעובר האנדה בזכות תושבי האי העליזים משפיעים על העבודה שלו, והצופים מרוויחים כפליים כי על הדרך אנו לומדים מה הקטע עם קליגרפיה. הנופים המדהימים של איי גוטו רק תורמים לאווירה שכדאי בהחלט להיות חלק ממנה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 20 | Space Battleship Yamato 2199
[2012-2013; 26 פרקים]

“חלוצי החלל” הייתה ביג דיל פה בישראל, אי שם בשנות השמונים, והרעיון של לעבד מחדש את הקלסיקה הזו התלווה עם לא מעט סימני שאלה. ההימור השתלם משום ש-‘Yamato 2911’ היא אופרת חלל / אודיסאה שאסור לכם להחמיץ.

בעתיד (נחשו איזו שנה) מופצץ כדור הארץ על-ידי אסטרואידים רדיואקטיביים אותם שלח גזע חייזרים מסתורי בשם גאמילס. מה עשינו להם רע? לא ברור, אך אחרי שנים בהם נאלצה האנושות להסתתר מתחת לאדמה מגיעה תקווה: גזע חייזרים אחר שולח לבני-האדם חוברת הוראות ובה פירוט כיצד לבנות ספינת חלל שתגיע אל כוכב איסקנדר בו חיים האיסקנדרים, ושם הם מבטיחים להעניק לבני-האדם את מה שזה לא יהיה שאמור להציל את כדור הארץ.

תקציר העלילה לבדו נשמע כמו אפוס והסדרה אכן עומדת בכל הציפיות ממנה, כיאה למותג שיצר לייג’י מטסומוטו (שייבדל לחיים ארוכים). אם אתם עדיין לא בהייפ, אולי שיר הפתיחה שזכה לשדרוג ישכנע אתכם.

[לקריאת הביקורת]


מקום 19| Dororo
[2019; 24 פרקים]

עיבוד בוגר ואפל לסדרת מנגה שכתב אבי המנגה אוסמו טזוקה אך לא זכתה בזמנו להצלחה. לורד פיאודלי עושה עסקה עם השדים: בתמורה לאיבריו של בנו הבכור שעתיד להיוולד, יעניקו לו השדים הצלחה במלחמות ויפסיקו את הרעב והעוני בשטחו. העסקה יוצאת אל הפועל וכעבור תקופה נולד לו… ולד (?) חסר עיניים, אוזניים, גפיים, עור, מיתרי קול ומערכת עצבים (אולי הוא גם נימול מבעוד מועד. משום מה לא דיברו על זה). הלורד מורה על השלכתו היאורה של הייצור, אך רופא חנון מוצא אותו ומעניק לו עזרים פרוסתטיים (וחרבות במְקום ידיים). בדרך-לא-דרך מגלה הייצור, היאקימארו שמו, כי כל שד שהוא הורג מצמיח לו בחזרה איבר — וכך יוצא הסמוראי הצעיר למסע להשיב את מה שאמור להיות שלו.

הסדרה אפית כמו שהיא נשמעת, והפורמט האפיזודי עובד לטובתה: בכל כפר אליו מגיעים היאקימארו ודורורו (בקצרה: יתום שהוא פוגש בדרך ומתלווה למסע שלו) יש סיפור אחר. על כן חלק מהפרקים טובים יותר וחלק פחות – אך עדיין מדובר באחת הסדרות היותר מדהימות ששודרו כאן לאחרונה, והיא נהיית טובה אף יותר כאשר עברו של היאקימארו מתחיל לרדוף אותו בחזרה. הסדרה זמינה אגב בישראל דרך אמזון פריים.

[לקריאת הביקורת]


מקום 18 | Made in Abyss
[2017 – ?; 13 פרקים]

תהום בת אלפי שנים ללא תחתית היא הדבר הדומיננטי ביותר בקרבת העיירה אורת’ (ששוכנת באי נידח באוקיינוס). פעם התהום הזו הייתה בית לציוויליזציה מסתורית עתיקת יומין, אך כיום היא משכן רבוי אוצרות — אך גם מפלצות. גיבורת הסדרה ריקו חולמת לחקור את התהום כפי שעשתה לפניה אמהּ, ציידת אוצרות ידועה שירדה לתהום ולא שבה. יאדה יאדה יאדה קורים דברים ויאדה יאדה יאדה ריקו וילד-רובוט בשם רג יורדים אל התהום, מסע של קילומטרים רבים מטה.

Made in Abyss לוקחת השראה ממגוון מקורות ספרותיים, ובהם ז’ול וורן, לואיס קרול ואחרים. מדובר באחת מסדרות המסע הכי טובות ששודרו בעשור, הכי מרתקות ששודרו בעשור, הכי עצובות ששודרו בעשור, הכי מרהיבות ששודרו בעשור והכי אלימות ששודרו בעשור — כי הולי שיט, את הדברים שעוברים על שני הצוציקים האלה שם בתהום לא הייתי מייחל גם לאויב המושבע ביותר שלי. פרקים מסויימים מרגישים כמו אגרוף בבטן, אך המסתורין סביב התהום מרתק מספיק כדי לשאוב את הצופים פנימה. ללא ספק, סדרת אנימה מופתית מהשורה הראשונה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 17 | From the New World
[2012-2013; 25 פרקים]

אלף שנה אל העתיד יפן היא אוטופיה ירוקה והכל בה נראה פסטורלי ושובה לב. שום דבר לא מוזר בכלל, למעט העובדה שכולם ניחנו בכוחות טלקנזיס (זה נחמד כשרק לך יש, אבל לכולם? פחות כיף). גיבורת הסדרה, סאקי, מפתחת את הכוחות שלה מעט מאוחר מחבריה לכיתה והיא לא יכולה לחכות עד ש… רגע, למה דמויות מתות כאן כמו זבובים? מה הולך? פוליטיקה, למה יש פוליט… רגע מי זה היצורים המבחילים האלה? אוי ויי הם לא באמת עשו  את זה עכשיו… אימא אני רוצה הביתה!

שמעו, אי אפשר להסביר את From the New World בלי להרוס. זו סדרה שעדיף לגשת אליה נקיים מכל מידע, אבל אני יכול להבטיח לכם כי חוויית הצפייה תשתלם. האנימה מבוססת על רומן שכתב יוסוקה קישי ועד סופהּ היא עונה על כל השאלות. אחרי זה אף תבינו כמה עשיר, מסובך ומתסכל העולם בו גרה סאקי. לפחות ב-Made in Abyss זה כולה בור, אבל פה כל העולם הוא כזה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 16(א) | !!Haikyuu
[2014 – ?; 60 פרקים]

המון סדרות ספורט פקדו את העשור האחרון, אם לא הייתי יודע אחרת הייתי אומר שמדובר בכמות המשמעותית ביותר עד כה (ואם לא, אז ודאי המגוונת ביותר). אך רק סדרה אחת הצליחה לאורך כל הדרך לשמור על איכות גבוהה הן מבחינת מתח והן מבחינה ויזואלית, ואף אחד לא ציפה שזה יגיע מסדרה על כדורעף.

סדרת האנימה (שמבוססת על מנגה מבית מגזין ג’אמפ) עוסקת בקבוצת כדורעף של תיכון קאראסונו. פעם הם היו ביג דיל, היום הם… טוב, את השטיק הזה אתם כבר מכירים. בניגוד לסדרות ספורט אחרות עם מהלכים לא הגיוניים, ספק-אנושיים, שחורגים מגבולות הפיזיקה הידועות לאנושות, או בניגוד לסדרות ספורט שחייבות לצרוח לתוך האוזן של הצופים כדי שתבינו כי מתרחש על המסך משהו חשוב — Haikyuu איטית, לוקחת את הזמן בפיתוח דמויות ומכילה טורנירים מרתקים עד השנייה האחרונה, וזאת בלי הרבה טראראם. אין סדרת ספורט אחרת שפיתחה בי את תחושת האחווה כפי ש-Haikyuu עשתה, ועל כן היא זכתה, בצדק, בתואר סדרת הספורט של העשור (וזו ממש לא רק הדעה שלי). אחרי שירדה קרנה של Kuroko’s Basketball בעונה השנייה ואחרי ש-Yowamushi Pedal לא ידעה מתי ללחוץ על הברקס, Haikyuu עשתה (ועדיין עושה) הכל נכון.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]
[לקריאת הביקורת על העונה השלישית]


מקום 16(ב) | Chihayafuru
[2011 – ?; 74 פרקים]

צ’יהאיה היא תלמידת תיכון נאת מראה אך עם מוח של צלופח ביצות (זו חיה שהמצאתי אבל זרמו איתי). היא פזיזה, חמומה, כושלת בלימודים וחסרת כישורים חברתיים. כל חייה היא גדלה בצל אחותה, דוגמנית ידועה וגאוות המשפחה. הדבר היחיד שצ’יהאיה יכולה לזקוף לעצמה זה את אהבתה לקארוטה: משחק קלפים יפני שהוא שילוב של משחק הזיכרון וזריזות ידיים (וחובה לדעת בעל פה 100 פואמות יפניות מסורתיות. בקטנה).

אין לי מושג איזה קסם הפעיל הבמאי מוריו אסאקה (שביים גם את “Ore Monogatari” במעלה הרשימה) אך הוא עשה את הבלתי ייאמן והביא אותי לכדי כסיסת ציפורניים בטורנירים שמורכבים 90% מהזמן מאנשים שיושבים על ריצפה ובוהים בקלפים כמו כלב רוטוויילר עצבני – אבל זה היופי במדיום, אפשר לעשות מתח מכל דבר. כוחה של Chihayafuru טמון בדמויות שלה, חבורת אנשים שאני לא בטוח את מי אני אוהב יותר (סתם. טאייצ’י, ברור שטאייצ’י). אל תשפטו את הסדרה לפני שתנסו.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 15 | Steins;Gate
[2011; 24 פרקים]

מסע בזמן הוא קונספט מעניין אך בעייתי, הרבה מסדרות וסרטי המסע בזמן לרוב מסתבכים בלולאה של עצמם; אבל יש סדרה אחת שעשתה את זה לא רק נכון ולא רק אינטליגנטי, אלא היא גם מותחת, מסעירה וסוחפת – Steins;Gate.

כדי להסביר את Steins;Gate צריך יותר מכמה פסקאות (מזל שיש ביקורת, הא?) אבל בקצרה, היא עוסקת במדען אותו חבריו מכנים אוקארין. אוקארין הוא “מדען מטורף” (כינוי שלו עבור עצמו) והוא, בפועל, סטודנט אקסצנטרי עם שגעון גדלוּת. בדירת סטודיו בשכונת אקיהאברה מפתחים אוקארין ושני חבריו (האקר גאון וחברת ילדות ביישנית) גאדג’טים שאף אחד לא ביקש, כאשר פרויקט הדגל זו מכונת זמן. איך? עם מיקרוגל. הסדרה נפתחת כאשר אוקארין רואה במו עיניו כיצד נרצחת קוריסו – חוקרת צעירה ומפורסמת בתחום מדעי המוח. למחרת אוקארין פוגש את קוריסו בריאה וללא שום זכר לכך שהיא אמורה להיות גופה.

Steins;Gate היא סדרה שמתנהגת כמו דוד משוגע עם תיאוריות קונספירציה, רק שבמקרה דנן התיאוריות נכונות ושום דבר לא כפי שהוא נראה. בין אם המסע בזמן כאן מדויק או לא, לכל הפחות Steins;Gate לוקחת את צופיה ברצינות. השתדלו אבל לא למצמץ, כי זו אנימה שצריך לבוא אליה מרוכזים, אבל המסע (בזמן) שווה את זה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 14(א) | Attack on Titan
[2013 – ?; 59 פרקים]

יש סיבה מדוע זו אחת מסדרות האנימה הפופולריות ביותר של העשור (אם לא ה-): היא טובה. נכון, היא לא  תמיד טובה, אך כשהיא טובה – היא  ממש טובה.

ביבשת רחוקה לפני שנים רבות נסוגה האנושות אל תוך שלוש חומות קונצנטריות בגלל הטיטאנים: מעין זומבים בגובה עשרות מטרים שהילכו איימים כ-100 שנים טרם אירועי הפרק הראשון. הסטטוס קוו הפסטורלי נשבר כאשר טיטאן פורץ את החומה החיצונית, מה שגרם לבני האדם להתכנס בשתי החומות הנותרות ואת הצבא להיערך לעידן חדש של מלחמה. ארן יאגר הוא צעיר שהפך יתום בעקבות האירוע בחומה החיצונית, והוא מצטרף לצבא כדי לשסף כמה שיותר טיטאנים.

וזה כיף כמו שזה נשמע. אך כיף זה לא מספיק כדי להחזיק מעמד כל כך הרבה פרקים, והסדרה נכנסת אל תוך מחוזות אפלים, סבוכים ולעתים גם פוליטיים. המיסתורין סביב הטיטאנים הוא רב אך חלקי ההיסטוריה שנחשפים מגלים תמונה מורכבת משחשבנו, ועד סוף העונה השלישית (הרביעית בדרך) תבינו כי ההיסטוריה הענפה והסבוכה הזו תוכננה ברמת דיוק חסרת תקדים עוד בפרק הראשון. עוזרת גם העובדה שמדובר בסדרת אקשן יוצאת דופן, עם כמה מסצנות הקרב המרהיבות של העשור. אם עוד לא נכנסתם להייפ, עוד לא מאוחר מדי (משפט דבילי, אני יודע. אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל סדרה).

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]
[לקריאת הביקורת על העונה השלישית]


מקום 14(ב) | Vinland Saga
[2019 – ?; 24 פרקים]

הסדרה (מבית הסטודיו של Attack on Titan) מתרחשת בתחילת המילניום, לא הנוכחי אלא זה הקודם: טיפה צפונה משנת אלף, תקופת שלטונו של סוון הראשון מלך דנמרק. בכפר ויקינגי נידח באיסלנד מתגורר ת’ורפין, צעיר שחולם להצטרף למלחמות ולשחוט אויבים. מהר מאוד זה גם קורה כאשר אל הכפר הפסטורלי מגיעים היומויקינגים – קבוצת שכירי חרב שקשורה איכשהו לעברו האלים של אביו הויקינג של ת’ורפין.

Vinland Saga היא אפוס היסטורי אלים וחסר רחמים: גם גיבורי הסדרה הם אנשים בלי הרבה צדק ומוסר, כי זו הייתה התקופה ו-Vinland Saga לא מייפה את המציאוּת. כאשר נכנסת לסיפור גם מלחמה על כס הירושה, מתגלה האנימה כיורשת ראויה למשחקי הכס, עם אינטריגות פוליטיות מהסוג שגורמות לחתונה האדומה להיראות כמו ביקור בדיסנילנד. העונה הראשונה הסתיימה ממש השבוע (על כן עוד אין ביקורת, כי הייתי עסוק לכתוב 15,000 מילים על 100 סדרות העשור) וכבר הוכרזה לה עונה שנייה, ואתם בהחלט חייבים לצפות בה (זמינה בישראל באמזון פריים) או לקרוא, כי המנגה טובה אף יותר.


מקום 13 | My Hero Academia
[2016- ?; 88 פרקים]

גם סדרות גיבורי-על מערביות יודעים היפנים לעשות, ולעשות  טוב יש לציין: בעולם בו למרבית האוכלוסיה יש כוח-על כזה או אחר (“Quirck” בעגה המקומית), מידוריה הצעיר נולד בלי כלום. חרף זאת, חלומו הגדול של מידוריה הוא להפוך לגיבור-על, מה שגורם לכולם לזלזל בו וברעיון הטפשי שלו – הרי מישהו בלי כוחות-על לא יכול להיות גיבור (כנראה שהם לא מכירים את באטמן). חייו של מידוריה משתנים כאשר הוא פוגש את אול-מייט, הגיבור מספר אחת בעולם. המפגש הגורלי הזה מאפשר למידוריה להתקבל לתיכון U.A היוקרתי שמכשיר גיבורים.

הסדרה מוצלחת. זה לוקח לה קצת זמן, אך נכון להיום מדובר בסדרת השונן הפופולרית בעולם – ויש לכך סיבה, כי היא לא ממהרת לשום מקום, אך לא שוכחת ליצור אירועים חסרי תקדים, מרהיבים מבחינת אנימציה, עם חבר’ה רעים שהם פשוט… רעיייים. My Hero Academia מאזנת היטב את הדרמה, הקומדיה והאקשן כך שאף אחד מהאלמנטים הללו לא הופך למעיק מדי. שאפו.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]
[לקריאת הביקורת על העונה השלישית]


מקום 12 | Violet Evergarden
[2018; 13 פרקים]

במדינה אירופאית דמיונית לפני כמאה שנים, צעירה בשם ויולט – שאוּמנה בתור מכונת מלחמה אימתנית – מחפשת עצמה בעידן החדש לאחר אותה מלחמה — ונכנסת לעולם של כתיבת מכתבים. ויולט מצטרפת לחברה בה מועסקות בנות שירחיקו לכת עד קצה הארץ עבור מגוון רחב של עבודות: יהי זה כתיבת צוואות, מכתבי אהבה ומִברקים דיפלומטיים.

העולם העשיר והמקורי של Violet Evergarden הוא בסך הכל רקע לפורמט שהוא, בעיקרו, אפיזודי; כל פרק עוסק בעבודה אחרת של ויולט, וכל סיפור שכזה מרגש ומפליא. אעיז לקרוא לסדרה “יצירת מופת” כי סטודיו קיוטו אנימיישן, שתמיד היה בחוד החנית של תעשיית האנימציה, התעלה על עצמו ויצר סדרה שהיא מסאג’ לעיניים. אם יש לכם הזדמנות, פתחו נטפליקס וצפו בדבר המופלא הזה כמה שיותר מהר (אבל לא מהר מדי, תנו לפרקים לשקוע).

[לקריאת הביקורת]


מקום 11 | Megalo Box
[2018 – ?; 13 פרקים]

בעתיד דיסטופי שהלחם והשעשועים של האזרחים בו הוא ספורט בשם “מגאלו”, שזה כמו איגרוף אבל עם חלקים מכניים, מתאגרף צעיר בשם ג’אנק דוג מתפרנס מהקרבות המכורים של עצמו. לאחר תקרית לא נעימה עם המתאגרף מספר אחד, יורי, מחליט מר דוג לנסות מזלו בטורניר המאגלו היוקרתי שתכף נפתח, זאת בעוד המאמן שלו הסתבך עם המאפיה. כעת דוג חייב לנצח אם הוא רוצה לחיות.

Megalo Box היא סדרה עם סטייל. היא מתרחשת בעתיד משומש ופס הקול שלו מורכב מהרבה היפ הופ, אך במְקום להיות קלישאה מהלכת כפי הרבה סדרות דומות, שומרת Megalo Box על מתח בקרבות ובונה את הגיבורים (והנבלים) שלה בקפידה. זה משתלם, כי התוצאה היא אחת מסדרות האנימה הטובות של העשור. עונה שנייה הוכרזה ממש לא מזמן ואני לא יודע מה מתכננים עבורה, כי העונה הראשונה הסתיימה יפה ועומדת בפני עצמה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 10 | Lupin III
[2015 ו-2018; 48 פרקים]

לאחר שנים של היעדרות מהמסך הקטן (אם לא סופרים ספיישלים שנתיים לטלוויזיה), הגנב הידוע לופן השלישי שב בעשור האחרון אל המסך הקטן עם שתי סדרות אותן אפשר להחשיב כריבוט (אין שום צורך לצפות בהרפתקאותיו הקודמות, אבל הן מומלצות בלי קשר). למי שלא מכיר, ארסן לופן הוא גנב אוצרות ג’נטלמן עם שני שותפים: אקדוחן בשם ג’יגן וסמוראי עם ערכים מפוקפקים בשם גואמון. אה, ויש גם את פוג’יקו, יריבתו / מושא אהבתו / שותפתו של לופן, תלוי מה היום בשבוע.

העידן החדש של לופן הוא טכנולוגי, שובב, נועז ופחות אפיזודי – הן בעונה מ-2015 (שמתרחשת רובה באיטליה) והן בעונה מ-2018 (שמתרחשת רובה בצרפת) תמצאו קשתות עלילה סבוכות. לופן נקלע למלחמות במדינות עולם שלישי ומוצא עצמו בסכנת מוות יותר מפעם אחת. הסדרה עצמה מכילה אווירת ג’יימס בונד שלצערי אין להרבה סדרות אנימה בימינו, ועל אף האופי החצוף והתוסס שלה – הגיבורים שלה רוצחים. אין פה שאלת “רצח הוא גבול שלא אחצה”. לופן וחבריו הורגים כל מי שמנסה את מזלו מולם.

Lupin III מגיעה למקומות אפלים ועוסקת בנושאים שנויים במחלוקת, כמו סחר בבני-אדם ומלחמות גרעין. פשוט מדהים לראות כיצד פרנצ’ייז וותיק המציא עצמו מחדש והתאים עצמו לעידן המודרני, ועל כן מבחינתי היא אחת הסדרות הטובות של העשור.

[לקריאת הביקורת על הסדרה מ-2015]
[לקריאת הביקורת על הסדרה מ-2018]


מקום 9 | Little Witch Academia
[2017; 25 פרקים]

סדרת אנימה ששואלת שאלה פשוטה: מה אם מוגלג היה לומד בהוגוורטס? אקו הצעירה חזתה בילדותה במופע קסמים של מכשפה דגולה בשם שייני צ’ריאוט (שנעלמו מאז עקבותיה) ובעקבות כך היא מחליטה ללמוד באקדמיית לונה נובה שמכשירה מכשפות צעירות – מה שטיפה בעייתי, כי אפילו לעוף על מטאטא אקו לא מסוגלת.

Little Witch Academia עוסקת ביחסי הכוחות בין הקסם עתיק היומין לבין ההתפתחויות המדעיות – מי יותר רלוונטי בימינו, והאם אחד יכול לחיות לצד האחר? אבל  הקסם של הסדרה (חיחיחיחי) טמון לא בסיפור אלא במכלול: זו אנימה (מקורית, אגב) בה כל פרק הוא חווייתי בגלל סיבות שונות. ההרפתקאות מדהימות, הדמויות נהדרות, ההומור יוצא דופן והדרמה מרקיעה שחקים. היא לא נופלת לקלישאות של טובים ורעים, ולכל דמות יש סיבות (מוצדקות) בגינן היא כזו. אך חשוב מכל, האנימציה של סטודיו Trigger (יוצרי Kill la Kill שברשימה גם כן) היא הכוכבת האמיתית פה, עם פרקים ורגעים יוצאים מגדר הרגיל. האנימה זמינה במלואה בנטפליקס, ואין מספיק סופרלטיבים שאני יכול לשפוך עליה. לכו לראות בעצמכם.

[לקריאת הביקורת]


מקום 8 | Hibike! Euphonium
[2015-2016; 26 פרקים]

אין בה עלילה יוצאת דופן, ובכל זאת היא פה: הוכחה שגם עם סיפור פשוט אפשר ליצור פלאים.

Hibike! Euphonium עוסקת בקוּמיקו, צעירה שניגנה בחטיבת הביניים בתזמורת כלי הרוח ומחליטה בתיכון לא לעשות את זה יותר. הפתעה: היא מצטרפת בכל זאת לתזמורת! אולם בעיה, התזמורת גרועה. למזלה של קומיקו וחבריה החדשים לספסל הלימודים, מורה צעיר, הוא גאון מוזיקלי, לוקח על עצמו את התזמורת כפרויקט.

סדרת האנימה מבית קיוטו אנימיישן (Violet Evergarden) לא רק נראית טוב (לא אתעכב על הנושא, אבל הסדרה נראית ממש טוב) אלא גם היא ניחנה בהמון רגש, דרמה וסיפורים אודות חברוּת, אומץ וידידות, בלי נפילה לשטיקים הקבועים של הז’אנר. היא למעשה מרגישה יותר כמו סרט עצמאי (בן שמונה שעות) מאשר סדרת אנימה, והיא לא לוקחת קיצורי דרך: כן, יש תחרויות, אך עד שמגיעים אליהן יש חזרות. הרבה חזרות. מרגישים למעשה את התִסכול בעצמות, וזה דבר טוב, כי כאשר יגיעו ההצלחות – אתם עתידים לבכות מהתרגשות יחד עם התזמורת. אני אוהב את הסדרה הזו ואת העולם הקטן שבראה בין כותלי בית הספר, ובלי קריצה זולה למעריצים (כפי שקיוטו אנימיישן נהגו פעם לעשות) היא שומרת על עצמה טהורה ונקיה משטויות.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 7 | Your Lie in April
[2014-2015; 22 פרקים] 

דרמה מוזיקלית נוספת, הפעם מבית Noitamina: ארימה הוא צעיר נחבא אל הכלים שנחשב עד לפני שנתיים עילוי על פסנתר. יריביו כינו אותו “המטרונום האנושי” כי אמו, היא גם המאמנת שלו, וידאה שהבן שלה ינגן כמו מכונה, בדיוּק מופתי וללא רגש ואינטרפרטציות. עתידו המזהיר של ארימה נגדע כאשר מתה אמו ביום בו היה עליו להופיע מול קהל. ארימה חטף התמוטטות עצבים על הבמה ולא שב עוד לנגן.

חייו משתנים כאשר פוגש ארימה את קאורי, צעירה אימפולסיבית וחייכנית שמנגנת על כינור.

אגיד כבר עכשיו: אתם הולכים לבכות. “שקר אפריל” היא אחת מסדרות האנימה הכי טובות שראיתי אי פעם, בזכות האנושיות שבה, היחסים בין הדמויות (בעיקר בין ארימה לקאורי) והמוזיקה. פרקים שלמים מוקדשים לקונצרטים מופלאים, וצפייה בסדרה תעשיר את הידע המוזיקלי שלכם בעשרות מונים. האנימה משתמשת בכל טריק מלוכלך כדי להוציא מכם אמוציות, וזה עובד. לעתים זה מרגיש כמו התעללות אבל אני מוכן לספוג כל שוט אמוציונלי שהסדרה מצליפה, כי היא עושה זאת בחן, יופי והדר. היא זמינה אגב בנטפליקס, אז אין לכם הרבה תירוצים לא לצפות בה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 6 | Showa Genroku Rakugo Shinju
[2016-2017; 25 פרקים]

סדרת אנימה שעוסקת בראקוגו: אמנות במה יפנית ובה מסָפר יחיד, “קוזה”, יושב מול קהל ומגלם בפניהם (בקולו בלבד) סיפור קומי סבוך על שלל הדמויות שבו (פעם זה היה במְקום יציאה לקולנוע).

קיקוהיקו (אקירא אישידה, המדבב עם הקול הכי יפה בתעשייה) נשלח להתלמדות אצל אמן ראקוגו מפורסם בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. קיקוהיקו גדל בבית בושת וסובל מנכות ברגל, והראקוגו זו ההזדמנות האחרונה שלו לצאת ממעגל האומללות אליו נקלע. אצל אותו אמן ידוע פוגש קיקוהיקו צעיר אחר, האטסוטארו. האטסוטארו חם מזג, פזיז ונמהר אך למרבה ההפתעה, הוא בעל כישרון טבעי לראקוגו.

ראקוגו היא סיפור בין-דורי שמתפרס על פני מספר רב של שנים, אך העוגן של האנימה טמון באחווה בין קיקוהיקו להאטסוטרו, עוגן שעתיד להיקרע בגלל מותו המוקדם של אחד מהשניים (עניין שנאמר בפרק הראשון, לצערי). מדובר באפוס היסטורי מהשורה הראשונה ויצירת מופת של פעם בעשור; היא מדהימה, מרהיבה ומצליחה לרתק גם כשהדבר הכי מסעיר על המסך הוא מספר שיושב ומגלם סיפור.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 5 | Psycho-Pass
[2012 – ?; 41 פרקים]

בעתיד בו יפן היא המדינה המתפקדת היחידה, חיים תושביה תחת משטר של תוכנת מחשב אשר מחשבת את רמת ה-Psycho-Pass של כל אדם: הסבירות שלו לבצע פשע. מי שה-Psycho-Pass שלו גבוה, בין אם הוא כלל לא ביצע פשע, צפוי להיענש (ובהתאם לרמה המספרית של ה-Psycho-Pass, העונש גם יכול להיות מוות במקום). אקאנה היא צעירה שסיימה זה עתה לימודיה באוניברסיטה ויכלה לבחור כל עבודה שתרצה בזכות ציוניה הגבוהים, אך היא בחרה להצטרף לשורות המשטרה. היא מובילה קבוצה של אוכפי-חוק (אזרחים שה-Psycho-Pass שלהם גבוה אך ניתנה להם האפשרות לעבוד במשטרה בתנאים מגבילים). יחדיו הם פותרים פשעים, יוצאים להרפתקאות ומעלים דילמות פילוסופיות אודות ערך האדם ביחס לתפקידו בחברה. כיף.

אני יודע שהעונה השנייה של Psycho-Pass לא טובה במיוחד, אך הסדרה שבה למסלולה בעונה השלישית שהסתיימה לפני שבועות ספורים, ואני עדיין אוהב את העולם העשיר והמורכב שנבנה בה. לא אכפת לי אם פרק שלם יעסוק בדמות שיוצאת לטיול בפארק, Psycho-Pass תדאג להפוך את זה למעניין. מבין כל הסדרות שיצאו בעשור האחרון מרצועת Noitamina, היא הטובה שבהן, וגם הטובה ביותר שכתב התסריטאי האגדי גן אורובוצ’י.

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]
[לקריאת הביקורת על העונה השלישית]


מקום 4 | Fate/Zero
[2011-2012; 25 פרקים]

רגע, טעות. הנה הסדרה הטובה ביותר שכתב גן אורובוצ’י. Fate/zero היא מקרה נדיר בו כל הגורמים המעורבים הסתנכרנו אחד עם האחר כמו ריקוד: סטודיו Ufotable האיכותי, הבמאי השאפתן איי אאוקי וכאמור תסריט מבית גן אורובוצ’י. הסדרה שייכת לפרנצ’ייז של Fate אך לא רק שהיא עומדת בפני עצמה בזכות אורובוצ’י, אם תבחרו לצפות  רק בה זה בסדר גמור: היא מגמדת כל פרויקט אחר שיצא מהעולם הזה.

שבע משפחות קוסמים רבות ביניהן על הזכות לקבל את הגביע הקדוש, והן עושות זאת באמצעות זימון לוחם אגדי מההיסטוריה אל טורניר באטל רויאל (והזירה היא העיר כולה). כאן מדובר באלכסנדר מוקדון, ז’יל דה רה, לאנסלוט, חסן-י סבאח (וגם גילגמש והמלך ארתור שאינם זרים לפרנצ’ייז) ועוד כמה. גיבורי הסדרה הם הפעם חבר’ה מבוגרים, בניגוד לבני הנוער שפניהם לרוב מעטרים את הפרנצ’ייז, וזה ניכר בעלילה הבוגרת, האפלה והפוליטית מהרגיל. אני לא אוהב לחזור על המילה “משחקי הכס” כל כך הרבה, אבל כן – הסדרה עושה משחקי הכס לפעמים יותר טוב ממשחקי הכס. אגב, אני יודע שזו נהייתה בדיחה בשלב הזה, אבל אני מבטיח שיבוא יום ואכתוב על Fate/Zero ביקורת. הסדרה זמינה במלואה בנטפליקס.


מקום 3 | March Comes in Like a Lion
[2016-2018; 44 פרקים]

ריי הוא נער בן 17 שחווה יותר ממרבית בני ה-17 בגילו: הוריו נהרגו בתאונה כשהיה ילד, ואצל משפחתו המאמצת המתעללת הוא חווה התעללות רגשית ונאלץ לעזוב. כעת הוא מתגורר לבד בדירה קטנה (עם אחל’ה נוף לים) ומצליח להתפרנס בזכות שוגי – שחמט יפני. ריי הוא עילוי בשוגי, אחד הבודדים אי פעם שהפך לשחקן מקצועי עוד לפני התיכון. רף הציפיות מריי גבוה, אך הוא בתחום בעיקר כדי שיהיה לו אוכל לשים על הצלחת. ריי בודד ונטול חברים ומשפחה, אך חייו משתנים לטובה כשהוא מכיר את בנות משפחת קוואמוטו: שלוש אחיות יתומות שגרות בצריף רעוע – אך חם, אוהב ומזמין. הן מכניסות את ריי אל חייהן והופכות למשפחה האוהבת הראשונה שהייתה לו מזה זמן רב.

לסדרה אין עלילה מתמשכת, היא אנקדוטלית ברובה ועוסקת ביחסים בין ריי לבין סביבתו – יהי זה אחת אחיות, מישהו מבית ספרו או אחד השחקנים במועדון השוגי. אט אט נכנסת הסדרה לעולם התחרויות, ובד בבד ריי מוצא עצמו נקרע בין ההיבטים השונים בחייו. זו אנימה עם חיוך ענק על הפנים, אבל החיוך מסתיר מורבידיות ומלנכוליה. סטודיו Shaft יצר פה למעשה סדרה שלא נראית כמו אף סדרה שאי פעם נוצרה, כזו שכל פריים בה אפשר (ורצוי) למסגר. היא מרגיעה ומסעירה, היא מחבקת ובועטת. היא אחת הסדרות הכי טובות של העשור (וזמינה בנטפליקס, שתדעו).

[לקריאת הביקורת על העונה הראשונה]
[לקריאת הביקורת על העונה השנייה]


מקום 2 | Space Brothers
[2012-2014; 99 פרקים]

אני חושב שהבעתי את אהבתי כלפי Space Brothers יותר פעמים משהבעתי אהבתי לבת שלי: הסדרה נכנסה לחיי בסערה ונשארה איתי למשך 99 פרקים.

סיפור הסדרה עוסק בשני אחים. הצעיר, היביטו, הוא אסטרונאוט עם עתיד מזהיר לפניו. המבוגר, מוּטה, הוא כוּלה מהנדס בחברת מכוניות (פחחח איזה לוזר). בעקבות פיטוריו המצערים של מוטה מהחברה (כי לנגוח בבוס שלך מסתבר זה לא מנומס) מחליט מוטה להגשים את החלום המשותף שלו ושל היביטו להגיע יחדיו לחלל – האחד לירח והשני למאדים. מוטה מנסה להצטרף לסוכנות החלל היפנית, JAXA, והסדרה מתארת את התהליך הארוך והמייגע שהוא עובר בדרכו לחלל.

אולי זה כי אני חובב אסטרונאוטיקה, אבל לדעתי הסדרה משכה אותי בזכות אלמנטים אחרים: זו אנימה על התמדה, על התמודדות עם כשלונות, על פוסט טראומה ועל עבודה קשה (טוב, שזה אותו דבר כמו התמדה. אבל תסלחו לי, כתבתי הרגע על 100 סדרות אנימה ואני קצת עייף). זו אנימה שבה צפייה במסע של מוטה (ובמקביל גם של היביטו) היא מעין מסע בפני עצמו, ואתם עתידים לבכות עם הגיבורים ולשמוח איתם. אין סדרה עם לב גדול יותר ששודרה בעשור האחרון, וככל שגדול יותר הלב – כך הוא מתנפץ חזק יותר לרסיסים ברגעיה הקשים. אם היא לא הייתה נגדעת באיבה הייתי ממצב את Space Brothers במקום הראשון – אך לצערי, רגע לפני פרק 100, הוחלט לסגור עליה את השאלטר. לא נורא, אז היא לא הגיעה למאדים. גם הירח זה סבבה.

[לקריאת הביקורת]


מקום 1 | Hunter x Hunter
[2011-2014; 148 פרקים]

סטודיו מאדהוס: תודה. באמת תודה. הוכחתם מדוע גם עם כל הקשיים, אתם עדיין סטודיו שיהיה קשה להתעלות על הארסנל שלו. לקחתם מנגה שרצה עוד משנות התשעים כמו Hunter x Hunter, כזו שזכתה בעברה לעיבוד אנימה בינוני באותו עשור — והפחתם בו חיים. סליחה, הזרקתם בו אדרנלין ויצרתם את אחת מסדרות האקשן / פנטזיה / מד”ב / קרבות הכי טובה בסביבה.

מי שלא מכיר, Hunter x Hunter עוקבת (רוב הזמן) אחר גוֹן פריקס (בלי הגרש באוֹת גימל), צעיר שחולם להיות “צייד” [Hunter]. בעולם הסדרה ציידים הם למעשה אינדיאנה ג’ונס עם רישיון, כאלה שרשאים לצוד אוצרות כחלק מקבוצת אליטה מובחרת ולהשתתף באודיסאות כאלה ואחרות. אבל הדרך לרישיון רצופה סכנות, והסדרה לא באמת עוסקת בחלומו של צוציק אחד להיות הרפתקן אלא במזימות של כנופיות עם אידיליות מסוכנות, מסעות אפלים אל הלא נודע והמון (אבל המון) דרמות משפחתיות סבוכות (כמו משחקי הכ… לא חשוב, סליחה). הסדרה מתעלה על עצמה פעם אחר פעם עם קשתות עלילה שמביאות את גיבוריה לכדי אפיסת כוחות – ואז רודה בהם עוד קצת. היא נראית, על פניו, כמו סדרת הרפתקאות גנרית – אך ככל שהיא מתקדמת, חושפת האנימה את עורה האמיתי. “מאסטרפיס” היא מילה נהדרת לתאר את השיאים שלה – שיאים הן באקשן והן בדרמה. אנימה שלא רק עושה הכל נכון אלא מעיזה למתוח את החבל עד נקודת הקריעה.

זו Hunter x Hunter רבותי. סדרת העשור.

[לקריאת הביקורת]

1002010-2019אנימהאנימציה יפניתבלוגטופ 100יפןכתבהמאהמאנגהמנגהסדרותסיכום עשורעשוררם קיץרשימה
Comments (32)
Add Comment
  • חגצךכגנךטבהלכבת

    איפה אקאמה גא-קיל?????

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      בול!! בדיחה שזה לא שם.

  • Canon sur l'espace

    J’ai vraiment adoré. Excellent poste. Continuez comme ça

  • UnicodeSnek

    אני חולק על המספור של לא מעט דברים, אבל האנימות החשובות נמצאות פה במקומות מאוד מכובדים.
    רשימה מעולה.

  • ימ"ר

    נהנתי מהדירוג
    יש לי מספר (רב) של השגות עליו (ניציברוס מעל נוזאקי?!!!!?!!?!!!?!?!?!?!?!?!?!??!?!?!?!!), אבל בגדול דירוג מוצלח ומהנה (והאנטר זו בהחלט בחירה ראויה למקום ראשון גם אם לא זו שאני הייתי בוחר).
    גרמתי לי לשקול לקדם לצפיה סדרות שאני הרבה זמן דוחה (כמו פסיכו פאס, כן כן עוד לא צפיתי).
    אני אישית כבר מחכה ל100 הסדרות של העשור הבא 😉

    (ועכשיו לתלונות:
    מה לעזאזל השקר שלך באפריל כל כך גבוה?!?!, השטן בעבודה זמנית יכל בהחלט לעלות על עוד כמה וכמה ברשימה, איפה ניצ’יג’ו ברשימה? וברצינות, למה ניציברוס מעל נוזאקי ועוד בכזה הפרש?!?!?!!!!, נוזאקי הרבה יותר מוצלחת וההומור בה מבוצע בצורה חיננית יותר ומיצרת הומור בקשר בין הדמויות ובעומק שלהם, בניגוד לניציברוס שבגדול הרבה מההומור שלה הוא הומור “זה גס אז זה מצחיק”)

    • abc

      “השקר שלך באפריל” מאסטרפיס, שיטטייסטר

      • ימ"ר

        שמע, קאורי ממש מעצבנת.
        היא משחקת בו כמו צעצוע בלי התחשבות במצב הנפשי שלו או ברקע שלו, והוא סתם מתנהג כמו סמרטוט חסר אישיות ונמרח אחריה.
        המוזיקה נחמדה כמובן, אבל בשביל ביצועים של פסנתר אני אפתח יוטיוב או אלך לקונצרט. סידרה גם אם הנשוא שלה מוזיקה אמורה ליצור עניין ועומק בדמויות וביחסים בניהם, ולמעט הדמות הראשית (ואולי חברת הילדות שלו) כולם מרגישים נורא רדודים. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על מערכות היחסים שבניהם (כבר הזכרתי את קצת את הבעיות החולניות במערכת היחסים של קאורי והגיבור, אבל זה לא מסתכם שם).

        האם זו סדרה סבירה? כן.
        האם אפשר להנות ממנה למרוץ כל החסרונות לעיל? בהחלט.
        האם היא ראויה להיות בטופ 20 של העשור מעל הרבה סדרות מצוינות (נניח באני גירל לשם הדוגמא שעושה את כל העניין של מערכות יחסים ועומק בין הדמויות הרבה יותר טוב בפער)? חד משמעית לא.

  • ghabis

    לקח לי שעה לקרוא את זה, קשה לחשוב כמה זמן לקח לך לכתוב את זה.
    אני חולק על המיקום של הדברים שנמצאים ברשימה הזאת, והדברים שלא נמצאים זה כי לא ראית אותם אז קשה להכנס לאיך רשימה שמסכמת עשור אמורה להיות.

    שאפו על ההשקעה.

  • achyoav

    מדהים.
    יקח לי כמה ימים לקרוא, אבל ברפרוף עברתי על המקומות (בשביל לזהות דברים שאני מכיר ואוהב ואז להתווכח!)
    בכל מקרה, אני הייתי ממקם את ״הפרחח הצעיר אינו חולם״ במקום גבוה יותר (ואני בטוח שגם אתה לו ראית את הסרט…), מגאלו בוקס קצת נמוך יותר, כאילו, נהנתי ממנה מאוד – אבל בחיאת, לשים את זה מעל הפרחח וכיתת ההתנקשות?
    בקיצור, אחלה של רשימה. כל הכבוד שכתבת את זה – זה מדהים. 3>

    ולמה לא להכליל דברים שנגמרו העשור?? אני דורש צדק להארוהי!

  • Onigiri

    הייתי משנה מיקום של לא מעט סדרות ושמחתי להכיר כמה חדשות ולדעת את דעתך עליהם.

  • Archer

    לקח לי זמן אבל סיימתי גם אני לקרוא P:
    כמובן, לא מסכים עם המון מהרשימה הזאת (אבל מי כן מסכים עם רשימות של אחרים באינטרנט בימינו?), אבל זו ללא ספק אחת הכתבות המעניינות והמרשימות שכתבת כאן, ולגמרי רואים את ההשקעה – שאפו ענק!
    יפה לראות איך הביקורות שנאספו בבלוג שלך לאורך העשור מתנקזות כולן לפרויקט סיכום שכזה, ואני חייב להודות שדווקא מהיכרותי איתך ומקריאה של אותן ביקורות לאורך השנים – היו כמה מיקומים שהפתיעו אותי מאוד. את Rainbow למשל זכרתי שכל כך אהבת שאמרת שהספקת לעשות לה Rewatch עוד בטרם הסתיימה, אז ציפיתי לראות אותה גבוה יותר. מ One Punch Man זכרתי שפחות התלהבת ומהביקורת שלך עלה שאתה חושב שהיא סבבה אבל לא מה שעושים ממנה (אבל בתור אחד שמאוד אוהב אותה בעצמו, פחות הפריע לי שהיא מדורגת גבוה). גם את מאדוקה ציפיתי לראות גבוה בהרבה ברשימה, אבל נו טוב.
    חלק גדול מהמקומות הראשונים היה ברור מאליו (גם אם לא המיקום המדויק) ושמחתי למצוא שם גם כמה מהסדרות האהובות עליי (אם כי הייתי מוותר על הספוילר לגבי Fate/Zero, אחד מזהויות הסרבנטים שרשמת מתגלה רק לקראת הסיום. אני אגב עדיין מצפה לביקורת) ומאוד שמח לראות את האנטר בטופ – זו לא הבחירה שלי, אבל ללא ספק מגיע לה מקום שם.
    הרבה מהסדרות שהזכרת ברשימה גם טרם ראיתי, ולמרות שכבר מזמן הביקורות שלך עשו לי חשק לצפות בהן, טוב לקבל תזכורת שכזו. ממליץ גם לך להשלים כמה מהסדרות המצוינות שיצאו במשך העשור ונראה שפסחת עליהן:
    Mob Psycho 100 – מבית היוצר של One Punch Man רק טובה יותר (ועם אדפטציה מצוינת שלא מחליפה את סטודיו Bones באמצע)
    Dr. Stone – סדרת שונן ג’אמפ שמתעסקת במדע בערך כמו ששוקוגקי נו סומה מתעסקת באוכל, חושב שתאהב.
    SSSS.Gridman – הפרויקט האחרון החשוב של סטודיו Trigger בו לא צפית. סדרה שעושה כבוד לז’אנר הטוקאטסו הנוסטלגי עם נגיעות מודרניות ואפלות יותר. זה קצר וזה שווה.
    Kanata no Astra – מסע מרתק של קבוצת ילדים שנתקעו רחוק בחלל החיצון ולומדים לשתף פעולה על מנת להגיע חזרה הביתה. הדרך רצופה בטוויסטים עלילתיים נהדרים.
    וכמובן, פארט 4 ו 5 של ג’וג’ו – לא יודע למה עצרת ב 3 (אפילו שגם אני מסכים שהוא הטוב ביותר), אבל חושב שההמשך ממש לא יאכזב אותך.
    יכולתי להמשיך, אבל אסתפק באלה P:

    שוב סחטיין על הכתבה, ושיהיה עשור שמח!

  • Avic

    מצעד נהדר עם כמה הפתעות (Violet Evergarden הגיע ממש גבוהה).

    נהנתי ממש מהקריאה!

  • Vesil

    רם יא חולה נפש
    תודה! 🙂

  • Painkiller

    האנטר מקום ראשון, זה מכפר על ה-99 מקומות הראשונים.
    כל הכבוד רם!

  • Chrono

    לא Ping Pong, לא Devilman ולא Tatami Galaxy :[
    יואסה מתפסכדל בביתו

  • ברתון

    זה לא באמת משנה אבל טופ ה10 סדרות שלי מהעשור כי הרגשתי צורך לחלוק, בעיקר כשרק אחת מהן ברשימה:
    10. Hataraku onii-san
    9.Durarara
    8.Ping Pong the Animation
    7.Night is Short, Walk on Girl
    6. Shinsekai Yori
    5. Sarazanmai
    4.Layton Mystery Tanteisha
    3. Mekakucity Actors
    2. Tatami Galaxy
    1. Mawaru Penguindrum
    כן, סדרת ילדים אחת, סדרה קצרה לילדים אחת, סדרה עם דעות מאוד חלוקות אחת, סדרה מאוד פופולארית אחת, סרט אחד, 2 סדרות של איקוהארה (מתוך 2 שראיתי שיצאו בעשור הנוכחי) אז כן.
    רק אומר שעוד לא סיימתי sangatsu wa lion, אבל כשאסיים יש לזה סיכוי לא רע דווקא להכנס לרשימה – סדרה מדהימה.

  • Fupa lord

    שמע הטעם שלך ברצפה מי לעזאזל מדרג את הסדרה לבני שלוש על המכשפות שהולכות לבית ספר מקום 6!!!!!! סבבה אהבתי את הסדרה אבל אין לה שום דבר להגיד שום מסר סתם צוחקים יפני שאני חושב על זה אני אפילו לא יודע למה ראיתי אותה אף אחד לא יזכור אותה בעוד שנה אני לא זכרתי אותה עד שהזכרת לי שהיא קיימת פה

  • הכנסשםמשתמש

    73?? בתור אחד שלא ראה הרבה אנימה אבל כן ראה כמה מהסדרות שנמצאות פה בטופ כמו שיגאטסו האנטר ופייט זירו אססיניישן קלסרום היא אנימה העשור שלי

  • legopart

    רפרפתי בין הסדרות אותן אהבתי וצפיתי כתוצאה מהמלצות בבלוג שלך.
    ממש שימח אותי למצוא אותן שם.

    יצא מאוד מושקע ומהנה, בהחלט אהבתי.

  • יקיר

    יש לנו טעם שונה לגמרי באנימות, האנימות היחידות שהסכמתי איתך הן hunter x hunter, haikyuu ואולי גם ussagi drop למרות שאני חושב שמגיע לאנימה מקום קצת יותר גבוהה ברשימה. אני לא אומר שאתה טועה, לכל אחד יש את הטעם שלו ואני מאוד מעריך את ההשקעה שנתת. אני חושב שהיית צריך מקום הרבה יותר גבוהה לפריזון סקול, rainbow ול Rascal Does Not Dream of Bunny Girl Senpai.

    אני גם מציע לך ליראות את האנימות גראנד בלו ובנטו.
    (גראנד בלו היא האנימה הכי אהובה עליי אחרי hunter x hunter).

  • :))

    אנימות ממש טובות, אני חושב שפספסת 2 מרכזיות
    One Piece
    Naruto Shippuden
    בהחלט שתי אנימות השונן האולי יותר מוצלחות שקימות.

    • רם קיץ

      נכתב במפורש בתחילת הכתבה שסדרות שהחלו בעשור הקודם (ובמקרה של וואן פיס, בעשור הלפני-קודם) לא נכללות פה.

  • שליו

    אני מתחנן בפניכם, היכן אני יכול לראות את העונה השלישית של “הכדורסל של קרוקו”?
    וד”א, עברתי על הרשימה(30 ראשונות) די מהר ולא נראה לי שראיתי את “וואן פיס” ו/או “נארוטו”, יכול שאני מפספס פה משהו???

    • אני

      אני לא יודע לגבי קורוקו אם זה בcrunchyroll או לא, אבל יש את זה באחש מאתרי הסטרימינג למיניהם בימינו. הרשימה היא של העשור 2010-2019, ולכן רק סדרות שהתחילו את שידוריהן באותו עשור נמצאות שם.
      (מעבר לכך שרשימות זה דבר סובייקטיבי, ואין משהו שיבטיח שנארוטו או וואן פיס יהיה שם, גם אם זו רשימה מכל הזמנים. ספציפית רם כן אוהב נארוטו למיטב ידיעתי אבל זה לא אומר שבכל רשימה שהיא יהיה את זה).

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שמע אני עברתי על כל הרשימה ואין ספק שיש לך ידע נרחב , אבל זאת תעוזה ואף חוצפה לא לשים את נארוטו ברשימה ביכלל!?! האנימציה שהכניסה אותי לעולם שעד עכשיו שאני רואה סידרה כושלת אני הולך לראות כמה פרקים ממנה להתנחם , אם כל כבוד להאנטר שהיא סבבה אבל נארוטו?? ואגב ראיתי פייט זירו״ ביגלל המלצה שלך והיה לי קשה ולא משהו .. אז לא יודע איך להתייחס לרשימה שלך ולהמלצות שלך שוב …אבל עדיין תודה ואחלה ..

  • מור

    נהניתי לקרוא אחלה השקעה.
    אבל הדירוג לטעמי נראה רנדומלי לחלוטין.

  • tihi

    סטריי דוגס דימון סלייר ודורארארה
    לא פה?!?!?!?!
    אקמה הרוצחת
    תיכון הגיבורים שלי
    גם סאו אמורה להיות כאן טוקיו גול וקוד גיאס
    סמוראי צמפלו ועוד מלא
    מזאת הרשימה הזאת

  • אנונימי

    אני ממש אבל ממש כועסת עכשיו!!🤬😡🤬😡🤬😡🤬😡🤬😡🤬😡🤬😡🤬😡
    לא הוספת את seven deadly sins
    אתה יודע כמה הכעסת אותי עכשיו!!?!?!?!?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    איפה אני יכולה לראות ?

  • חגל

    איך אקדמיית הגיבורים מעל מתקפת הטיטאנים וסאגת וינלנד? ואיך זה מדורג כל כך גבוה (אם בכלל)

  • לניאוס

    זה סיקור מאוד נטפליקס פרנדלי אבל בגדול אהבתי עם מספר שינויי מיקומים

  • aluka

    להאנטר באמת מגיע מקום ראשון.