לפני שאתחיל: ספויילרים, בעיקר ל-2 הפרקים הראשונים (אחרת הייתם קוראים הרבה תיאורי נוף)
בעיה: אני רוצה לכתוב ביקורת חיובית על "The Promised Neverland", רוצה מאוד אפילו. ולמה לא בעצם? הקונספט נהדר, הסיפור מותח, הגיבורים אדירים והרעים מבעיתים. על פי כל הפרמטרים – 'Neverland' היא אנימה פר אקסלנס.
אז למה אני חייב להרוס? מה הבעיה שלי?
כי אני קורא את המנגה, זו הבעיה שלי.
כל משפט טוב שאכתוב אודות האנימה, יתלווה אליו "… אבל במנגה…" בטון עוקצני שכזה וטיפה מתנשא (טיפה הרבה). אני יודע, צריך לשמור על אובייקטיביות ולבקר יצירה על פי עצמה ויאדה יאדה יאדה – אך יוצרי האנימה לא רק חתכו החוצה את הבשר ואת מה שהפך את המנגה מסתם טובה למוצלחת, אלא שהם גרסו אלמנטים מהותיים בעלילה, דבר ש-א) יוצר בעיות בנרטיב, ב) ממש ממש מבאס. לכן פחות חשוב לי עד כמה האנימציה טובה, או עד כמה מבריק הבימוי או עד כמה טוב הקול מריה איסה שתיבדל לחיים ארוכים – כי כשכלב נדרס על-ידי למבורגיני מול הפרצוף שלכם, הדבר הראשון שאתם חושבים לא אמור להיות 'וואי מגניב, למבורגיני' (זה אמור להיות הדבר השני שאתם חושבים עליו).
בעיקרון, זו הדרך שלי לומר שיתכן ואני לא לגמרי אובייקטיבי. יתכן. אולי.
שנת 2045: ברוכים הבאים לבית היתומים גרייס פילד, היכן ש-38 יתומים לומדים בכל בוקר ומתרוצצים להנאתם בערב בשדות רחבים (רק צריך שהם ישירו Siempre Chiquititas כדי שזה יזכיר את "קטנטנות"). כפי שלמדנו מהקולנוע והטלוויזיה, אין דבר כזה בית יתומים בלי דמות הורית סמכותית-אך-רכה שכולם אוהבים, וכזו בדיוק היא "מאמא", או איזבלה כפי שכתוב ברב-קו שלה, המבוגר היחיד שהיתומים האלה פגשו כל חייהם (בכלל לא חשוד מה פתאום).
אחת למספר חודשים נשלח מישהו מהילדים לאימוץ, ועל אף הפרידה הלא נעימה – היתומים תמיד שמחים שמישהו מהם זוכה להגיע לבית חם ואוה… שיט. פאק. פאק. שיט — זה מה שעובר לאְמה בת ה-11 בראש כשהיא מגלה, בטעות, לאן באמת נשלחים הילדים המאומצים: הם הופכים לסטייק עבור שדים מפלצתיים. חבר'ה, זה לא בית יתומים ובטח לא "קטנטנות": גרייס פילד היא חווה והילדים הם הבקר.
(אבל לפחות הם בחוות חופש, amirite?).
מה בדיוק קרה בעולם שמחוץ לגרייס פילד? אין לאמה ולידיד הלבקן שלה נורמן זמן לשאול שאלות: צריך לתכנן בריחה, ואְמה לא מוכנה להותיר מאחור ולוּ ילד אחד. אממה, יש קצת בעיות לוגיסטיות עם התכנית של אמה. ראשית, המ… חלק מהילדים למדו רק עכשיו היכן נמצא האף שלהם, וחלקם צוחקים כשעושים להם פיקה בו. שנית, חומת האבן הענקית עשויה להפריע בעת נסיון בריחה (לזרוק תינוק מעבר לחומה ולקוות שמישהו יתפוס אותו זו לא תכנית טובה… ככה שמעתי). בעיה שלישית, וממש לא אחרונה אבל למי יש זמן לפרט את כולן – מאמא, ההיטלר של רועי הצאן. איזבלה אמנם נראית כלפי חוץ חביבה ואוהבת, אך היא פסיכופתית (כעולה מנתיב הקריירה שבחרה) וגאונה; על כל צעד שאמה ונורמן מתכננים על-מנת לברוח, איזבלה מתכננת שמונה.
מי מכם שנזכר משום מה ב-"מחברת המוות", אתם לא לבד: בשתי הסדרות, האלמנט הפנטזי (מחברת שהורגת אנשים לעומת שדים שאוכלים אנשים) הוא כינור שני למרדף חתול-עכבר מתוחכם ורב שלבים; אולם ההבדל בין שתי הסדרות טמון במחשבה מאחוריהן – מילולית: בגרסת המנגה של 'Neverland' "שומעים" הקוראים את המחשבות של הדמויות בכל סיטואציה: משהו רע קורה? אמה מנתחת עד כמה הם בצרות; התכנית מתקדמת כמו שצריך? זמן לחשוב קדימה; יש טוויסט בעלילה? בואו נראה מה הגיבורים תוהים לגבי זה; מישהו משתין? הנה עוד 30 שניות של מחשבות. מחשבות מרכיבות מחצית מהטקסט במנגה, ובלעדיהן העלילה הייתה מלהיבה פחות.
כמו באנימה, איזה קטע!
משום מה בחרו יוצרי הסדרה למחוק את מה שהפך את המנגה לטובה כל-כך, ולקוות שהצופים יבינו לבד מה חושבות ומרגישות הדמויות כי "בימוי". סורי, הבימוי אמנם טוב (אציין לטובה את השוטים הארוכים בהם דמות הולכת במסדרון חשוך) אך הבעות הפנים לא כאלה מוצלחות, בטח לא ביחס למנגה בה האיור לעתים קריפי (וזה דבר טוב).
חמור מכך, עבור יוצרי האנימה – גם העלילה לא כזו חשובה, כי פרטי עלילה רבים נחתכו החוצה, פרטי עלילה מהסוג שבלעדיהם האנימה נהית מבלבלת. במנגה למשל, הילדים מגיעים למסקנה כי האפוקליפסה (או מה שזה לא היה שקרה בחוץ שהביא לשלטון המפלצות) קרה בשנת 2015, כי הספר הכי עדכני בספריית בית היתומים הוא משנת 2015. בסדרת האנימה, השיחה שהובילה למסקנה הזו נותרה ברצפת חדר העריכה — מה שלא מפריע לדמות כלשהי להזכיר בחטף את שנת 2015 מבלי לתת קונטקסט מדוע 2015 בכלל חשובה. אם ב-"מחברת המוות" לייט היה אומר משום מקום "באסה שאסור לי לטוס שוב לאוסטרליה", הייתם תוהים מה החמצתם שהוביל אותו להזכיר משהו כזה – זה נשמע חשוב.
כדי שלא תגלו תחשבו שאני זקן נרגן, יש לי גם כמה דברים טובים לומר על הסדרה… ותוכלו לשמוע אותם מיד אחרי הראנט הבא: מדוע. הסדרה. שונאת. פלשבקים? אתם יודעים על מה אני מדבר; דמות מספרת על העבר שלה והצופים זוכים לראות הכל, ולא רק לשמוע.
אוקי, יכול להיות שאני נשמע כמו ילד שבוכה "פפפפף אין בספר הזה תמונות" וזורק את הספר על הספרנית. עם זאת, 'Neverland' היא לא 'מובי דיק' או 'האמן ומרגריטה': לסדרה שני יוצרים מקוריים, מנגקות, שבראו עולם עם חוקים משלו, והם תכננו בקפידה מה אנחנו צריכים לדעת – ומתי. כלומר אם יש פלשבק, זה כי צריך להיות פלשבק. במאי שפוטר אלמנט מהותי כמו פלשבקים בגלל "בימוי" (או כי הוא בפוסט טראומה מהנדנדה של נארוטו) לא הופך בכך את הסדרה של עצמו למתוחכמת.
אבל זה היה רם קורא המנגה. מה יש לרם צופה האנימה לומר?
וואלה, סדרה טובה.
מזלה הוא שהמקור מותח דיו כדי שכל אדפטציה תהיה, לכל הפחות, מעניינת – והו בוי כמה שמעניין פה: גם כשידעתי מה מגיע, האנימה עדיין הצליחה להושיב אותי על קצה הכיסא, לגרום לי לכסוס ציפורניים כשאיזבלה עשתה משהו קריפי ולקמץ אגרוף כשהתכנית קרובה לצאת לדרך. יתרה מזאת, ב-'Neverland' יש החלטות בימוי (בלי מרכאות הפעם) שהן לדעתי נהדרות – האנימה משחקת עם אור וצל כפי שהמנגה לא הצליחה, והאווירה בגרייס פילד מתוחה – בזכות כך – מזו שבמקור.
הבחירה (הדושית לחלוטין) לחתוך אלמנטים עלילתיים כן הובילה לפן חיובי אחד: סדרת האנימה טיפה יותר זורמת, או "בינג' פרנדלי" איך שהצעירים אומרים (אני מגניב עכשיו?); בניגוד לדרך בה גרמתי למנגה להישמע – קדושה היא לא, והרגשתי במהלך הקריאה כי רצוי ואפשר היה לקצר את מאבק המוחות בשניים-שלושה צ'פטרים.
חרף חסרונותיה – שהזכרתי אולי קודם בקטנה – מדובר באחת הסדרות המוצלחות של שנת 2019 (ואני יודע שיש רק עונת שידור אחת מאחורינו). אמנם היא לא מימשה את כל הפוטנציאל שלה, אבל היי – גם אתם לא בדיוק סטודנטים לרפואה; במגבלות שהציבה לעצמה, "The Promised Neverland" היא חוויה שכל חובב אנימה צריך לתת לה הזדמנות; הדמויות בה, גם אלה שמגדלות ילדים יתומים בתור אוכל – הן לא שחור-לבן, וסביר שתמצאו פייבוריט להריע עבורו (אם כי לא הייתי מפתח רגשות כלפי אף אחד). אל תתנו לשום אליטיסט-מנגה (כמוני) לומר לכם אחרת; האנימה טובה, ואתם צריכים לצפות בה.
(אבל לקרוא עדיף)
הטוב: מותחת ומוצלחת ופאק הם הם באמת עשו את זה הו ג'יז לא לא לא!!
הרע: יכלה להיות טובה יותר.
והמכוער: הם בגיל 11: 'בואו נתכנן מבצע בריחה מתוחכם'. אני בגיל 11: 'מעניין אם הנזלת שלי טעימה?'.
ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס
[The Promised Neverland [Yakusoku no Nebārando | יפן, 2019 | 12 פרקים | סטודיו CloverWorks (למה בעצם אנחנו מופתעים שהסדרה יצאה איך שהיא יצאה) | פנטזיה אפלה, מדע בדיוני, אימה, מותחן, תן ביס | סומירה מורוהושי [לילי מ-"No. 6"], מריה איסה [קילואה מ-"(Hunter X Hunter (2011"], מאיה אוצ'ידה [שינו מ-"GATE"], יוקו קאידה [טסוקויו מ-"Gintama"] | במאי: מאמורו קנאבה ["Elfen Lied"] | יוצרים מקוריים: קאיו שיראי, פוסוקה דמיזו
תע"ה!
אני מרגיש שאני מוכרח להשלים עכשיו 11 פרקים :/
איזו סדרה נפלאה.
אולי אשמע קצת כמו בוגד בהתחשב בכך שגם אני קורא מנגה מסור: אני עוקב אחרי הסדרה הזאת מאז שעשיתי בינג' קריאה על 30 הצ'אפטרים הראשונים ובלעתי אותם בלילה אחד, ומאז לא הפסקתי לקרוא את הסדרה הזו שבוע אחר שבוע.
למעשה, אולי זו הסיבה שאני כל כך רחמן עם האנימה – אין ספק שקצת מיהרתי מרוב ההנאה. לא התעכבתי על כל המונולוגים הפנימיים; בעיקר רציתי לחוות מה קורה הלאה. וזו החוויה שהאנימה מעבירה: הכל זורם, אין התעכבויות מיותרות (או לא מיותרות, אבל נגיע לזה), אין דיאלוגים מיותרים
הכל חשוב ונחוץ, ומה שלא כמעט ולא נמצא. וזה טוב הפעם.
כמובן שנתתי לסדרה, ולארק הראשון ספציפית, כבר כמה קריאות חוזרות; אני עוקב אחרי המנגה באדיקות כבר שנים ומעודכן בכל פיסת מידע. אבל בתור חובב אנימה גדול, אני מרגיש צורך להתייחס לאדפטציה בניתוק מיצירת המופת המקורית ממנה היא הגיעה.
אין ספק שיש פגמים לאדפטציה הזאת כעיבוד של חומר מקור. דברים נחתכים, פלאשבקים מדולגים, החלטות תמוהות נעשות. אז אולי כעיבוד היא סבירה מקסימום – אך כסדרה בפני עצמה, היא כמעט מושלמת.
הצפייה בסדרה הזאת הייתה ההיילייט של השבוע שלי. רוב הסצנות באנימה התעלו על המנגה, הסאונדטראק והדיבוב המדהימים הוסיפו המון, והבימוי הסוחף עזר לדחוף את העלילה מעבר למכשולים היותר בוציים שלה.
בסופו של דבר, עבורי זו הייתה סדרת מופת. היו לי כבר דיונים עם קוראי מנגה, ואני מבין את הפרספקטיבה; אבל לדעתי האדפטציה עשתה יותר נכון מאשר שגתה. היו בחירות מוזרות, אני לא אשקר – אבל הן מתגמדות בעיניי לעומת האימפקט הרגשי שהסדרה הצליחה להשיג, כזה שלא הרגשתי בקריאה הראשונית. אולי העלילה יותר מעניינת במנגה… אבל היא הרבה יותר חזקה בסדרה. חוויה נהדרת. כל הכבוד לקלוברוורקס (תנו להם את חמת הספק, הם נתנו לנו את באני גירל!).
מצפה לעונה השנייה בקוצר רוח. 2020 לא יכולה להגיע מהר יותר.
בתור אחד שלא קרא את המנגה (למרות המון המלצות, לא מצאתי אותה פיזית באחד הכנסים אז פשוט ויתרתי כי מצאתי משהו אחר עם אדפטציה צולעת לקרוא (גולדן קאמוי, מאוד ממליץ)), מאוד נהנתי מהסדרה. למרות שאותי אישית היא שיעממה חלק מהזמן. משחק המוחות היה אכן מעניין, אבל יותר מדי דיאלוג לדעתי.
סדרה נהדרת לדעתי. בין הטובות ששודרו העונה (יחד עם דורורו וגיבור המגן).
ביקורת משעשעת ביותר! מאוד נהנתי לקרוא אותה 🙂