Sing “Yesterday” for Me

רק כדי להוציא מהמערכת: בסדרת האנימה Sing “Yesterday” for Me, אף אחד לא שר Yesterday. נכון כי הזכות להשמיע אותו הייתה עולה יותר מהסדרה עצמה, אך הביטלס אפילו לא מוזכרים בה, כך שהנטל להבין מדוע האנימה נקראת איך שנקראת מוטל עלינו, והאמת שזה לא כזה מסובך; הדמות בשיר כמהה לימים נטולי דאגות כשהאהבה עודנה בסביבה. ריקוּאוֹ הוא בבואה של הדמות הזו.

ריקואו סיים קולג’ אך לא נראה כי יש לו אמביציה לעשות משהו עם חייו. הוא עובד במכולת השכונתית, כשההבדל היחיד בינו ובין דחליל נטול כריזמה זו מצלמת הפילם שהוא מוציא מדי פעם לטיול (ריקואו לא היפסטר, הסדרה מתרחשת בשנות התשעים). חייו הבנליים מקבלים טעם כאשר שתי נשים הופכות להיות פרצוף קבוע בחיי היומיום שלו.

הראשונה היא שינאקוֹ, חברתו לספסל הלימודים מימי הקולג’, היא ה-אחת שריקואו לא אזר אומץ לפתוח בפניה את לבו. שינאקו התקבלה כמורה בתיכון מקומי, מה שמציף סיטואציה רומנטית טיפוסית: הוא דלוק עליה, היא עדיין לא התגברה על הבן-זוג שלה שעזב אותה כי הוא מת. אתם יודעים, הדברים הרגילים.

האחרת זו הארו, נערה צעירה שברחה מהבית, מסתובבת עם עורב מחמד ולא מסתירה מאיש כי היא מאוהבת בריקואו. הגיוני סך-הכל. כדי לסבך את העניינים מעט יותר, אל משולש האהבה הזה נכנס צלע נוסף (מה שהופך אותו למרובע-אהבה). רוֹ, ילד בּאד-בּוי מאאאגניב שכזה עם סיכת ביטחון בתור עגיל (לא יודע, אולי זה היה טרנדי ביפן באותם ימים), הוא גם אחיו הצעיר של בן-זוגהּ המת של שינאקו. אם חשבתם כי המהלך ההגיוני מבחינת הנרטיב יהיה שרוֹ יתאהב בהארו, הרי בכל זאת שניהם בני נוער באותו גיל, אז טעות בפיכם: הוא רוצה את שינאקו (היא כעת המורה שלו), אך לא ברור אם בתור בת זוג או אימא. לנער הזה יש תסביכים.

צפיה ב-Sing “Yesterday” for Me היא חוויה שמזכירה צלילה לתוך ספר של הרוקי מורקמי: יש לכם את הגיבור הצעיר והמתבודד שאוהב לאזכר דברים (לרוב אזוטריים) מתרבות הפופ, את מושא האהבה הרגילה ומושא אהבה נוספת וצעירה בהרבה, עם אישיות לא קונבנציונלית (והטאץ’ של חיית מחמד ביזרית סוגר את ההשוואה). בעוד אצל מורקמי, דמות הבחורה הצעירה מסמלת חשקים פנימיים, מעין כמיהה לעורר את יצר הנעורים באמצעות טאבו – ב-“Sing “Yesterday” for Me הארו היא לא סמל ולא חשק; היא אדם עם רצונות ורקע, וככל שאנו מכירים אותה לעומק מבינים כי לא מדובר באיזושהי פאם פאטאל לעתיד, דלת קסמים שתשיב לגיבור את נעוריו, אלא צעירה מפוחדת וחסרת ביטחון אשר לא יודעת מה היא באמת רוצה.

לכן כאשר האנימה מתחילה להציג את הארו בתור פוטנציאל ממשי לזוגיות עבור ריקואו, לא יכולתי שלא לחוש בחוסר נוחות. הרי לא ייתכן כי מתחת למעטה ז’אנר דרמת הסיינן Coming-of-age למבוגרים הזו שאנו רואים, מסתתרת למעשה אנימה עם טרוֹפּים של הארם טיפוסי. נכון? הרי לא  לזה נרשמנו.

וככל שמתקדם הסיפור, גם מערכת היחסים נטולת היחסים בין ריקואו ושינאקו נהית מסורבלת – גם בינם ובין עצמם וגם לצפייה. שינאקו מגיעה לפה עם מטען כבד ואני מבין אותה והפחדים שלה. אולם הבחירות של שינאקו, כמו לדחות את חיזוריו של ריקואו אך להשאיר אותו קרוב – זו בחירה שפוגעת בשניהם, ורק לקראת הסוף הבנתי כי שינאקו היא למעשה קורבן של הסביבה שלה. היא דמות שמנסה לרָצות את כולם ועושה שמיניות באוויר על מנת שאיש לא ייפגע, מה שכמובן פוגע בכל מי שנמצא בקרבתה. האבסורד הוא ששינאקו נותנת בתמימות לשני הבנים שחושקים בה לסובב אותה על האצבע הקטנה, על אף שהיא מודעת לכוונותיהם האמיתיות. ריקואו שלנו עם אופי ה-Simp שלו שמוכן בכל שעה לקפוץ  לתקן עבורה את מכשיר הווידאו בבית כי “זה מה שחברים עושים” (ריקואו, יש לך בליטה במכנסיים. תירגע), ורוֹ שהוא ילד כאפות חרמן אשר חוץ מלומר לשינאקו בפרצוף  “אני רוצה שתכיני לי אוכל כל יום ותהיי רק שלי” – עשה כמעט הכל על-מנת להגשים את המטרה הזו.

בסופו של יום זו אנימה אודות אנשים פגומים שעושים החלטות שגויות, ואני בכנות לא יכול לומר שמישהו מהם לומד מהטעויות שלו או הופך לאדם טוב יותר. כל אחד מארבעת הגיבורים מעוות את המציאות לרצונותיו ולומד לקבל את השריטה של עצמו – גם כשהשריטה הזו היא מעוותת בכל הקשור לנורמות חברתיות. אין סוף אחד עליו הייתי אומר “כן, אלה בהחלט מערכות יחסים בריאות עבור כל המעורבים”, על אף שהדמויות והתסריט מנסים למכור לנו אחרת. אולי Yesterday הוא לא השיר הנכון עבור הסדרה, כי אני הייתי הולך על Help.

הבעיה היא שקשה לי לשנוא את Sing “Yesterday” for Me, כי כשהדמויות לא גורמות לי לקרוע את השערות של עצמי (מה שקורה בעיקר בשליש האחרון), הן די מקסימות.

הסדרה היא פסיפס שמרכיב את הסיפורים הקטנים של גיבוריו, ויש בה פרקים אפיזודיים ברמה גבוהה. למעשה כמה מהפרקים הטובים ביותר שראיתי השנה שייכים ל-Sing “Yesterday” for Me (ואני מזכיר שיש לה רק 12 פרקים), וזאת לפני שהזכרתי את האופי הנהדר שלה; העלילה מתרחשת בעיירה פסטורלית ומנומנמת בשנות התשעים. הבחירה בשנות התשעים לא נועדה לספר לנו משהו על ימים פשוטים יותר, אלא זה פשוט העשור בו המנגה המקורית החלה. לכן האנימה לא דופקת לנו “תראו זה שנות התשעייייים” לתוך הגרון, אך היא כן מחזה לא שגרתי בנוף האנימה. היא איטית וההומור בה ציני, ומאידך היא מזמינה, חמה ומחבקת.

אם היא רק לא הייתה סדרה שעוסקת במערכות יחסים רעילות במסווה של  “איזה חמודים אלה”, Sing “Yesterday” for Me כנראה הייתה סדרת השנה מבחינתי (ולמשך 2/3 מהפרקים האמנתי שהיא תהיה כזו). אני אישית ממליץ לצפות בה עבור הסיפורים הקטנים, האווירה ואפילו האנימציה המקסימה – אך בחייאת, אל תפיקו ממנה לקחים.


הטוב: דרמה איכותית, נוגה, עשויה היטב ומעוררת אמוציות.
הרע: לא הרגשתי בנוח עם חלק מהאמוציות האלה.
והמכוער: רגע, לעורב לא מגיעה אהבה?

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס


(Sing “Yesterday” for Me (Yesterday wo Utatte | יפן, 2020 | 12 פרקים (+6 פרקי בונוס בני 2 דקות) | דרמה, התבגרות, סיינן, Slice of Life, רומנטיקה, טלוויזיות CRT | סטודיו Doga Kobo | צ’יקאהירוֹ קוֹבּאייאשי [רֵגושי מ-“BEASTARS”], קאנה הנזאווה [אקאנה מ-“Psycho-Pass”], יוּמה מיאמוֹטוֹ [ריקה מ-“SSSS.Gridman”], נאטסוּקי הָנָאֵה [טנְג’ירוֹ מ-“Demon Slayer”] | במאי: יוֹשיוּקי פוג’יווארה [“!New Game”] | יוצרת מקורית: קיי טוֹמה

Sing "Yesterday" for MeYesterday wo Utatteאנימהביטלסביקורתמנגהסיינןסיקורסקירה
Comments (5)
Add Comment
  • Onigiri

    אתה די קולע במה שכתבת על האנימה למה שאני הרגשתי בדיעבד אחרי כמה זמן שסיימתי את הצפייה בה
    בזמן הצפייה הרגשתי שחלק מהדמויות סוג של רעילות . שבנויות בצורה של הדרך לגיהנום מלאה בכוונות טובות.
    אבל סך הכל מאוד נהנתי ממנה .

    אחלה ביקורת כרגיל.

  • ארז

    ממש אכזבת השנה, 2 נשים שבמקום לגרום לי לפתח אמפטיה כלפיהן גרמו לי רק לרצות לסטור להן בכל הכח ולנער אותן והדבר הכי הזוי הוא שהבסט גירל בכל הסדרה הזאת היא בכלל דמות חד פעמית שהופיעה לפרק אחד(עוד שומעים במקומות המסוימים את ההד שנשאר מזעקתי “אל תלכי!”). הפרקים הראשונים התחילו מעולה אבל מהר מאוד התחלתי למצוא את עצמי אשכרה מתעצבן מהמקום שאליו הסדרה לוקחת את הדמויות. בצד הימני יש את שינאקו שבמקום ללכת לפסיכיאטר כדי לפתור את הבעיות הנפשיות שלה משחקת עם ריקואו כמו מטוטלת עם “לא… אבל כן” כזה שבתור גבר היה שולח אותי הכי רחוק ממנה ושתתמודד עם האישיוז שלה בעצמה(לא מכניסים ראש בריא למיטה חולה) כי מעניין לי את התחת שהחבר שלך בחטיבה מת, את פאקינג אישה בוגרת באמצע שנות העשרים אז הגיע הזמן שתתנהגי בהתאם ותפסיקי לשמרטף על האח שלו כי המשפחה שלו סבבה וכו’ ובצד השמאלי יש את הארו שלא רק שלא גורמת לי לחבב אותה(כי על הנייר להסתובב עם עורב מחמד אמור להיות חותמת badass בכל סדרה אחרת) אלא שהיא מצליחה לגרום לי לרצות להזעיק שוטר כל פעם שהיא בסביבה… כן זה חמוד שהיא מופיעה לעבודה של מושא אהבתה ומנסה לפתח איתו שיחה אבל כשהיא כבר מתחילה לעקוב אחריו לכל מקום(ואפילו לעבודה החדשה שלו כצלם מה שמחסל את התירוץ שלה ל-“היי הייתי בסביבה וחשבתי לקנות בורקס לארוחת ערב”) זה כבר זועק “אזעקת סטוקר”.
    גם לריקואו לא חסר בעיות נפשיות אבל מהפרק הראשון אנחנו אמורים להבין שהוא total mess אז זה עוד איכשהו נסלח.
    בקיצור, התקווה לסדרת רומנטיקה בוגרת, אמיתית ומציאותית התנפצה ואני מקווה שהסטודיו הבא שיחליט לבצע מהלך דומה שלפחות יעשה שיעורי בית וילמד מכישלונות העבר ובמיוחד מהסדרה הזאת.

  • יהונתן

    תעשה ביקורת על הסרט החדש של דיג’ימון הרפתקה?
    Digimon Adventure – Last Evolution – Kizuna

  • רם קיץ

    בתכנון

  • Same

    נשמע נהדר.
    בדיוק חיפשתי סדרה עם משולש והרבה ספייס.
    אחלה בחלה של ביקורת : >