אוסאמו (לילי פראנקי, גילם את סאסאקי ב-"באקומן") הוא אדם קשה יום שעובד באתר בניה, ואילו אשתו נוֹבּוּיוֹ (סאקורה אנדו, השחקנית הכי טובה שראיתי בשנים האחרונות) קורעת את הגב והידיים במכבסה תעשייתית. עוד לפני שאולץ לעזוב את עבודתו בגלל שבר בקרסול, לימד אוסאמו את בנו שוֹטָה לגנוב, במקצועיות, מחנויות; מדי יום חוזרים השניים עם שלל רב לטובת המשפחה, משפחה אשר כוללת גם סבתא (שמכלכלת אותם מהפנסיה של בעלה המנוח) ונכדתה הצעירה אקי, אשר עובדת בתור מארחת במָקום שהמילה "מפוקפק" לא מגרדת את קצה הקרחון של מה שהולך שם.
בלילה קר, לאחר אחד מסיבובי השופליפטינג של אוסאמו ושוטה, נתקלים השניים בבתם בת ה-4 של השכנים אשר נמצאת לבדה במרפסת. בלי לשאול איש הם מביאים את הילדה, יוּרי שמה, לארוחת ערב בביתם – ומחליטים להשאיר אותה לאחר שהם מגלים סימן מחשיד להזנחה והתעללות (וכשאני אומר 'סימן מחשיד' אני מתכוון שזה ברור יותר מפוסטר באיילון). איש מהמשפחה קשת היום לא מתרעם ולוּ לרגע – מבחינם ברור שיורי צריכה להישאר אצלם. העובדה שמשפחתה הביולוגית-מזניחה של יורי לא ממהרת לקרוא למשטרה, מקלה על הנסיבות, וכך יורי מצטרפת לצריף הקטן, לטיולים המשפחתיים ולסיבובי הקניות-שלא-דרך-הקוּפּה. אמנם אוסאמו ונובויו מנחילים ערכים בעייתיים, אך הזוג אוהב את יורי הקטנה אהבה כנה ואמיתית, ללא סייגים.
מי שהסיטואציה המשפחתית הסבוכה מזכירה לו את "מרץ בא כארי", אתם לא לבד: גם שם בורח נער ממשפחה מתעללת ומוצא מפלט בחיק 3 אחיות יתומות, על אף שאלה גרות בבית פצפון בלב בעיר. בשני המקרים, החום והאהבה בין הקירות הרעועים עדיפים על הניכור בצל המשפחות הקודמות המסודרות.
ההבדל בין "מרץ בא כארי" לבין הסרט הזה (נו, מלבד השוגי) הוא שכאן יש סודות, סודות שמהרגע שמתגלים הופכים את הסרט מדרמה מחממת לב לדרמה קורעת לב – ואני בהחלט אוהב את שני הצדדים של המטבע.
"המשפחה שלי" לא בא לומר דברי קיטש כגון "משפחה זה איפה שהלב שלך" או שטויות כאלה, אלא יש לו מסר ברור ונוקב כנגד המערכת המסועפת (והלא-הוגנת) שמובילה אנשים לחיות בעוני ומנתקת משפחות. אין זה סוד שלרשויות הסוציאליות ביפן רגישות של רוטוויילר, אך זה דבר אחד לשמוע על-כך – ודבר אחר לראות את זה קורה, ולחוש חסר אונים אל מול האטימות.
הסרט מצליח במסגרת 121 דקות לרגש כמו שאף סרט אחר לא ריגש אותי מזה תקופה, ומנגד להסעיר אותי. עוזרת לטובתו העובדה כי הוא עשוי נהדר – כמה מהשוטים היפים של השנה מכונסים פה, ותצוגת המשחק עילאית: כל השחקנים מביאים למסך את המניירות של חיי היומיום באופן יותר אמין מדוקומנטרי. לא סתם מועמד "המשפחה שלי" ב-12 קטגוריות, כולל סרט השנה, לפרס האקדמיה היפני (כשבוע מהיום נדע עם כמה פסלונים הוא ייצא) – וגם בקטגוריית "הסרט הזר" באוסקר (ההפסד שלו ל-"רומא" יהפוך לרשמי ביום שני הקרוב).
הירוקאזו קורה-אדה ביסס כעת, סופית, את מעמדו כבמאי (וכתסריטאי) המוביל ביפן בימים אלה – אמנם ראיתי רק שלושה מתוך ארסנל סרטיו, אך אחרי "אחותנו הקטנה" ו-"סיפור משפחתי", ניכר שהבחור עלה על גל, אם לא… טסונאמי (סליחה), ממנו הוא מסרב לרדת. אולם גם ללא הפסלונים והשם מאחוריו, אני יכול לומר לכם כי "המשפחה שלי" הוא אחד הסרטים המוצלחים של העת האחרונה, אחד שיִשבּה את לבכם ויעורר את כלל קשת האמוציות. משפחה לחלוטין בוחרים.
המשפחה שלי [Shoplifters] | יפן, 2018 | 121 דקות | דרמה, סבתא בסלון | לילי פראנקי, סאקורה אנדו, מאיו מאטְסוּאוֹקה, קירין קיקי, קאירי ג'ו, מיוּ סאסאקי | תסריט / בימוי: הירוקאזו קורה-אדה
רוצה באמת סרט קורע לב? תראה את ״איש אינו יודע״ שלו. מבוסס על סיפור אמיתי, והסרט אפילו יותר קל מהסיפור עצמו 🙁
במאי מצויין.
תודה על ההמלצה, זה יהיה הסרט הבא שלו שאדגום!
בנאדם רנדומלי שלא קראה את הביקרות נכנס לצ'אט:
"איך כבר עשית סרט על המשפחה שלך בגיל כזה צעיר ם_ם?"
"וממתי אתם יפנים?"