תארו לכם כי עד לא מזמן היו בעולמנו שְנוֹרְצְבָּלִים. מה זה שנורצבל? אני לא יודע, אבל הם היו חלק בלתי נפרד מחיינו במשך עשרות שנים, עד שיום בהיר אחד הם נעלמו, ועמם נמחה הזיכרון שלכם אודות השנורצבל הראשון שקיבלתם בגיל 10, והשנורצבל מהדגם אשתקד שעבדתם קשה כדי לקנות (שנורצבל S6+). חיינו קשים עתה פי 20 ללא הנוחיות שסיפקו השנורצבלים, אך אנחנו לא מתגעגעים אליהם כי אנחנו לא זוכרים שהם היו.
דוור בשנות ה-20 לחייו מקבל אפשרות כזו, למחוק משהו מהעולם. זה בסדר, יש לדוור סיבה טובה: הוא הולך למות. לא 'בסופו של דבר' (כמו כולנו) אלא ביום-יומיים הקרובים. מדוכא מרוע הגזרה, חוזר הדוור לביתו, אך שם ממתינה לו ישות מפוקפקת המציעה לו עסקה – בתמורה להארכת חייו של הדוור ביממה, משהו מהעולם מוכרח להיעלם. וכך נעלמים קודם כל הטלפונים; אין יותר סמארטפונים או שיחות מקבר רחל, ו-"דוקטור הו" נראית אחרת לגמרי. כמובן שלא רק טלפונים נעלמו, אלא גם קשרים. כל אדם שהכיר הדוור באמצעות הטלפון יותר לא זוכר אותו, כולל אהובת לבו.
אחרי הטלפונים מגיע תורם של הסרטים: מהאחים לומייר ועד מייקל ביי (הידד!), סרטים ובתי קולנוע נעלמו מהעולם, וכפועל יוצא נמחקה ההיכרות של הדוור עם חברו הקרוב, חברוּת אשר נבנתה על בסיס אהבתם המשותפת לסרטים. בלי אהבה ובלי חברים, האם שווה לדוור להעלים עוד שמות עצם כדי לחיות?
אתם מבינים לאן זה הולך: "If Cats Disappeared from the World" הוא לא סרט קומדיה שמראה כמה מצחיק העולם עכשיו כשאין טלפונים, או סרטים, או שעונים או חתולים. למעשה הוא אפילו לא מתעכב על ההשלכות, משום ששליש מהסרט מורכב מפלשבקים שמראים את מערכות היחסים של הדוור (חסר השם) עם אהובתו, חברו הקרוב, והחשובה מכל – אמו אשר הלכה לעולמה. בכל פלשבק שכזה אנו למדים את ההשלכות על עולמו הפרטי בלבד, ועד כמה מרים הם חייו. הרי מה הם החיים אם לא אוסף של זיכרונות?
סליחה אם דוכאתם, הנה סרטון של חתול בית נופל לפח.
אם זה לא היה ברור עד כה, ICDftW הוא סרט עצוב, כזה שעוסק בנושא העגום מכל – מוות. המוות עוטף את הנרטיב מכל פינה, לא (רק) באמצעות הדוור, אם כי באמצעות אנשים שהכיר. אתם לא תצאו ממנו עם מסר אופטימי לחיים, אלא עם רצון עז להתקשר לאחד ההורים, לחבק בן או בת זוג וללטף חתול. זהו סרט שיודע ללחוץ בנקודות הרגישות ביותר, אך בלי דימויים מורבידיים ושתיקות ארוכות (בדומה ל-"פרידות" זוכה האוסקר שעוסק בנושא זהה, אם כי "פרידות" קליל מעט יותר). למעשה, יחסית לדרמה מלנכולית, ICDftW הוא סרט פטפטני מאוד.
בהקשר הזה אני מוכרח לציין את טאקרוּ סאטוֹ, כוכב עולה בשנים האחרונות, החל מטרילוגיית קנשין (שם גילם את קנשין) ועד סדרת הדרמה עטורת השבחים "The Emperor's Cook" (ואני מוכן להעלים עין מהסרט הנוראי Bakuman). בסרט החדש מוכיח סאטו את יכולתו להעביר קשת של רגשות שליליים מבלי לצעוק או לבכות, בשונה מסרטים מורבידיים אחרים שמעבירים את גיבוריהם סדנת ייסורים. אגב, את אָאוֹי מיאזאקי [Bakemono no Ko] שמופיעה לצד סאטו אני רוצה להזמין לקפה: היא מקסימה, משחקת נפלא, ומקרינה שלוות נפש כזו ש… טוב, אעצור כאן.
אתם לא תצאו מהסרט עם מסר מהפכני או השקפת עולם חדשה, ולמען האמת הסיפור דורש מצב רוח מאוד ספציפי כדי לצפות בו. על אף שמופיעים בו כוכבי-הרשת הגדולים ביותר – חתולים – אין במהלך 102 הדקות שלו אפילו רמז להומור (למעט שוט בודד של חתול עטוף במגבת שהוציא ממני חיוך דבילי, אני לא בטוח למה). הסרט כן מצטיין בדבר אחד: לעשות פאוזה לחיים שלכם, ולגרום לכם להרהר. אולי חלקכם יחליט לעשות משהו חיובי בסופ"ש, אולי אחד מכם יבחר לשנות את גישתו כלפי אדם קרוב אליו, ואולי שום דבר לא ישתנה. אך מדובר בסרט מהסוג שנשאר בלב לאורך זמן, כזה שמזכיר כי מחר בבוקר מישהו מכם עשוי להתעורר ולגלות שאין יותר שנורצבלים.
[If Cats Disappeared from the World [Sekai kara neko ga kietanara | יפן, 2016 | 102 דקות | Toho | טאקרוּ סאטו [קנשין מ-"Rurouni Kenshin"], אָאוֹי מיאזאקי [קְיוֹטה מ-"Bakemono no Ko"], גאקוּ האמאדה [טוקוגאווה איאיאסו מ-"Nobunaga Concerto"], מיאקוֹ האראדה [רייקו מ-"Our Family"], אייג'י אוֹקוּדה [טאמיוֹ מ-"Blowing in the Winds of Vietnam" | במאי: אקירא נאגאיי | יוצר מקורית (ספר): גנקי קאוומוּרה