If you thought this has a happy ending, you haven't been paying attention" / Game of Thrones"
פעם בכמה זמן מגיעה סדרה שמציתה מחדש את השלהבת שנקראת 'תחביב האנימה', והופכת אותה למדורה של ממש. מדורה שניתן לראות גם אצל שכנים שאינם לוקחים חלק בתחביב המוזר הזה שלנו. לפני חצי עשור הייתה זו The Melancholy of Haruhi Suzumiya, ומאז Death Note ו-Fullmetal Alchemist התגאו בתואר. עוד אחזו בכתר Tengen Toppa Gurren Lagann (לעשירית השנייה, באמת), Puella Magi Madoka Magica, Fate/Zero ו-(שבו בשקט) האגדה של קורה.
אותה סדרה לא חייבת להיות טובה מאחרים, מושקעת גרפית או קונטרוברסלית במיוחד. למעשה, ממש כמו רעידות אדמה קטלניות, אין דרך לחשב מהיכן ומתי תבוא סדרה שכזו, אך את ממדיה ניתן להרגיש בכל מקום. ואכן, Shingeki no Kyojin הגיעה יש מאין ולאחר פרק בלבד התנהל סביבה פולמוס; נכון לכתיבת שורות אלו האנימה כבר מקום שמיני ב-MAL, המנגה דורכת על המתחרים ואוכלת אותם בעודם חיים (הן ביפן והן בארה"ב) ומכירות ה-Blu-ray מציבות רף חדש לתעשייה. דיוני הרשת לבדם עשויים לפתוח מלחמת גוג ומגוג; מחנה ארן נגד מחנה לוי, קוראי המנגה נגד צופי האנימה, מעריציה-השונאים של הסדרה נגד מעריציה-האוהבים, אלה שאומרים 'Shingeki no Kyojin' נגד אלה שמעדיפים 'Attack on Titan'. כעת משמגיעה הסדרה לסיומה (סיומה הראשון, יש להניח) אין יותר מקום לספקות – Shingeki no Kyojin היא לא סתם מדורה, אלא שריפה.
לפני שנים רבות – או בעתיד הרחוק, אף אחד לא יודע – בארץ רחוקה רחוקה (שאני חושד מבוססת על האימפריה הפרנקית), חיים להם הטיטנים, ענקים-דמויי אדם שתחביבם העיקרי הוא ללעוס בני-אנוש. בני-האדם לא אוהבים את העובדה שיש כעת מישהו מעליהם בשרשרת המזון, ולכן הם ניסוגים לתוך חומות קונצנטריות בשם "חומת מריה" (החומה החיצונית), "חומת רוזֵה" (החומה האמצעית) ו-"חומת סינה" (החומה בה גרים אנשי הממשל והאליטה הצפונבונים). הסטטוס קוו הזה נשמר במשך מאה שנים, מאה שנים בהן חיו בני-האדם בשאננות, מוגנים מפגע הטיטנים. יום בהיר אחד טיטן בגודל 60 מטר – גבוה יותר מהחומה – שבר לרסיסים את חלום הפסטורליה של האנושות. הצ'יבי-טיטנים שבאו בעקבותיו יצרו כאוס מוחלט, מה שאילץ את
אֶרֵן יְאָגֶר היה רק ילד כאשר הוא צפה בטיטן אוכל את אימוֹ כאילו הייתה ביסלי בצל. יחד עם אחותו למחצה מיקאסה וחברם הקרוב קורפיקה ארמין, הם נשבעים לנקום בטיטנים. השלושה מצטרפים לצבא ונהיים לוחמים, אך עוד לפני שהספיקו בכלל לעשות מסיבת סוף קורס – הטיטנים, שכועסים כנראה שלא הוזמנו למסיבה, פורצים למחוז טרוֹסט שנמצא סמוך לחומת רוזה. על הנובּים האלה מוטלת המשימה להגן על האנושות, אך דווקא אז מגלה על עצמו ארן סוד… גדול.
Shingeki no Kyojin ממשיכה את המסורת שצברה פופולריות בשנים האחרונות ובה אין לגיבורים רגע דל של מנוחה או אושר. הפנטזיה האפית הזו לוקחת את הזמן שלה לאט ובזהירות – הקרב על טרוסט לבדו נמשך תשעה פרקים – והתוצאה לא בהכרח משתלמת. גם אם הצד של בני-האדם חווה נצחון, הוא תמיד מלווה במחיר כבד מנשוא. עדיף לכם לא לחבב דמות כזו או אחרת בסדרה, כיוון שרוב הסיכויים היא תשמש כקינוח לטיטנים באחד הפרקים (ואם לא, חכו לעונה הבאה).
אי שם באמצע הסדרה איבדתי לרגע תקווה: על כל תשובה נפתחו עשר שאלות חדשות. אם אתם חושבים שהסדרה הזו תפתור את המסתורין על מגש של כסף, טעות בידיכם. 25 פרקים ועדיין אין לאיש מושג מה הקטע של הטיטנים. דבר מתסכל אחד שהאנימה עשתה הוא לומר לנו מהיכן יבואו התשובות: 'שם, במקום ההוא, נדע סוף סוף הכל'. הבעיה היא שאת 'המקום ההוא' לא תראו העונה, דבר שהיה ברור מאליו כבר מפרק 15. ברגע שהבטיחו לנו את הסוף, כל פיסת עלילה שאינה קשורה אליו נראית מיותרת. מי מכם שלא צפה עוד בסדרה או קרא את המנגה, אין לו מושג מהו בזבוז אמיתי של זמן. פרקים שלמים מתבזבזים על כלום, פשוט כלום. מונולוגים שלא מחדשים דבר על גבי עוד מונולוגים שלא מחדשים דבר (אני מסתכל עליך, פרק המחשבות של ארמין. ואני מסתכל גם עליך, הפרק האחר עם המחשבות של ארמין). ישנו יחס של 2:1 לטובת הפרקים בהם מתבצעת התקדמות משמעותית בעלילה. את אותו הסיפור אפשר היה לספר גם בעונה של 16-17 פרקים.
בזבוז הזמן הזה אינו ברור, בעיקר לאור העובדה שיש די והותר חומר מהמנגה כדי לסיים את העונה בחלקים מתקדמים יותר בעלילה, וגם להשאיר מספיק חומר לעונה שניה לוּ הייתה עולה כזו אפילו בשבוע הבא. הייתי מוכן לסלוח על מריחת הזמן לולא האנימציה העצלנית. אני לא מדבר על ה-Artwork של הסדרה, שהוא אחד היפים שיש. אני מדבר על האנימציה עצמה – 40% מסך הפרקים מתבזבזים על תמונות סטילס להן נלווית קריינות. הדבר ניכר בעיקר באותם פרקים מיותרים עליהם דיברתי. אך גם בפרקים הממש-טובים של הסדרה, שניות ארוכות מתרכזות דווקא בנוף הדומם מאשר בתנועות ממשיות. זה מוזר, כיוון שבמאי הסדרה טטסוּרוֹ אראקי כבר הוכיח שהוא יכול ליצור סדרות שאפילו ברגעיהן הדוממים הן מרגישות 'חיות', כמו ב Guilty Crown, Highschool of the Dead, Kurozuka ובעיקר Death Note יקירתנו. על אף שגרסאות הבּלו-ריי מתקנות פגמים רבים באיור,
ועכשיו, בואו נדבר מדוע הסדרה הזו כן טובה.
קודם כל, בראש ובראשונה, גיבוריה. ארן יאגר אינו גיבור ידידותי לעיכול. מילות הצדק שהוא נושא עמו לכל מקום והפיוז הקצר שלו אינם מאפשרים לו להפוך לגיבור נערץ. למזלו של ארן, הוא מלווה בכמה מגיבורי המשנה הטובים שיש. מיקָאסה, אחותו למחצה שהפגם היחיד בה הוא האובססיביות שלה לארן, היא דוגמה מושלמת להעצמה נשית: היא חזקה יותר מרוב הדמויות בסדרה, צנועה, ומציבה את עמיתיה בראש סדר העדיפויות. קיים סיכוי רב יותר שתראו קוספלי שלה לפני שתראו קוספלי של אחד הטיטנים. ארמין, הצלע השלישית, הוא חנון, חלשלוש, וכמו ארן גם לו יש חוש צדק תמים, אך הוא לפחות לא דוחף אותו בכוח לכל מקום. ארמין הוא הגיבור שעבר את השינוי הרב ביותר בסדרה, ובמהלך העונה אנו זוכים לראות אותו הופך מילד כאפות לילד שנותן כאפות (לטיטנים. עם חרב).
שלושת אלה הם לא היחידים מן הסתם, ישנם גם את חבריהם ליחידה. ג'אן, למשל, הוא לוחם פסימי שרבים רואים בו כמנהיג, ולמרות המרמור הוא יעדיף לעשות את הדבר הנכון על פני הדבר הקל. הוא מזכיר לא מעט את שיקאמרו מ-Naruto, וכן – זו מחמאה.
אבל החשוב ביותר, הבולט ביותר, זה שמככב ברוב הפאנפיקים והיאוי-דוג'ינשי, האחד שאוהבים לשנוא או שונאים לאהוב: קפטן לוי. על אף שהוא מוצג בשלב מאוחר יחסית של העונה, לוי הוא ללא ספק אחד מגיבוריה הדומיננטיים של האנימה. הוא משמש כמורה דרך, אך השיטות שלו שנויות במחלוקת. הוא האדם בעל המוסר הרב ביותר בעולם הסדרה, וזו הסיבה שהוא יודע מתי להשליך את המוסר הצידה לטובת שלום פָּקודיו. ידוע מעט מאוד על חייו, אך דבר אחד אני כן יודע: אם הוא היה גיבור הסדרה, Shingeki no Kyojin יכלה להיות אפילו יותר טובה.
להגיד לכם שההייפ סביב הסדרה אינו מוצדק? זה יהיה קשה.
אני יכול למנות סדרה שלדעתי עלילתה מתעלה על זו של Shingeki no Kyojin, סדרה שהאיור בה הרבה יותר טוב, סדרה שדמויותיה מוצלחות בהרבה. לצערי זו כמעט אף פעם לא אותה סדרה. Shingeki no Kyojin מצטיינת בשילוב אופטימלי של כל האלמנטים הללו.
עולם עשיר בהפתעות לצד קו עלילה מותח, דמויות חזקות והרבה אקשן – Shingeki no Kyojin מוכיחה עצמה כאחת הסדרות האלה שאתם רוצים להראות לחברים שלכם שאינם צופים באנימה, רק כדי להוכיח להם שזה לא הכל רובוטים, ציצים גדולים ו-Moe. יש אולי טובות ממנה, אבל אין טובות כמוה. החסרונות שלה בולטים מכדי להפוך אותה לג'וקר, אם כי גם תפקיד הנסיך הוא תואר מכובד ביותר. לוּ ילמדו כל הלקחים לעונה הבאה (רמז לסטודיו: פחות סטילס ופחות מריחת זמן), עשויה האנימה להישאר רלוונטית גם עשרים שנים מהיום.
הטוב: לא דומה למשהו שנעשה לפניה; דמויות משנה חזקות; מתח; איכות ציור גבוהה במיוחד.
הרע: ארן יאגר גיבור משעמם; מריחת זמן; תמונות סטילס, תמונות סטילס בכל מקום!
והמכוער: Shingeki no Kyojin ו-Gin no Saji הן שתי הסדרות היחידות השנה שדמויות קבועות בה נאכלות.
ציון במדד OK – סביר פלוס
(Shingeki no Kyojin (Attack on Titan | יפן, 2013 | פנטזיה אפלה, דיסטופיה, אקשן, אימה, ארוחות ערב שצורחות | 25 פרקים | סטודיו Wit ו-Production I.G | יוּקי קאג'י [עלי באבא מ-"Magi"], יוּאי אישיקאווה [דייאנירה מ-"Heroic Age"], מרינה אינוֹאה [יוֹזוֹרה מ-"Haganai"], הירוֹשי קאמייה [בּילזבּאבּ מ-"Yondemasu yo, Azazel-san"] | במאי: טטסוּרוּ אראקי | יוצר מקורי: האג'ימה איסייאמה