אני מאשים
הרגל שבחוץ, הרגל שבפנים
אני מביט בשעון עכשיו. 23:34, השעה בה התחלתי לכתוב שורות אלו. לא קרה לי היום שום דבר שאמור לעניין אתכם. לא קרה לי שום דבר היום שגם עניין אותי. אך הנה אני יושב במיטתי, כבר 23:35, תוהה אם עלי להמשיך לכתוב, תוהה אם בכלל יש לי מסר שאני מנסה להעביר. מנין הכל צץ? למה עכשיו? למה דווקא עכשיו? אין ברשותי שום נימוק הגיוני לתת לכם. המהפכות הגדולות ביותר החלו משעמום. אבל לא משעמם לי. לעזאזל, אפילו מהפכה אני לא מנסה לפתוח.
אבל הגעתי למסקנה. סתם ככה באמצע החיים. אני חבר בקהילה מאז 2004. חלקכם מכירים את פועלי עוד מימי Animes.co.il המיתולוגי, חלקכם עוד מתקופת הבלוג הקודם, חלקכם מצעדיו הראשונים של ישראטאקו וחלקכם מלפני שבוע. אבל רובכם לא מכיר אותי כלל, מה שמעניק לי תחושה כי אני כותב לקהל ניטרלי בדעתו, ואני מקווה שאני צודק.
כבר חודשים רבים, מפחד להגיד שנים, משהו מחלחל בתוכי. תגידו תחושה רעה, תגידו סתם פרנויה, תגידו שיש לי אולקוס וכדאי שאבדק. אבל בעוד שזה לא סוד שהתחושות שלי כלפי הקהילה נורא אמביוולנטיות (מוצג א', מוצג ב'), מעולם לא קמתי להודות שחבר קהילה אני כבר לא. לא באופן מלא, ובטח לא כמו עד לפני שנתיים.
אם פעם לא עצמתי עין לילה לפני כנס, כיום מדובר בטרחה – עוד משהו עליו צריך לסמן וי, עד לכנס הבא. לא שאני לא נהנה בכנסים עצמם, אבל הרוטינה מייגעת. ומדבר אתכם אדם שלא החמיץ ולו כנס אחד מאז 2007, כולל מה שאתם מכנים ה-”Fail Con” למיניהם. קהילה אחת קטנה יכולה להתגאות במינימום 3 כנסים בשנה, ופלח רחב של חברים, החל מילדים בני 12 ועד מבוגרים בני +30. אך כנס הקיץ השנה עשוי להיות הראשון ממנו אדיר רגליו. אני לא עושה זאת דווקא, פשוט הלו"ז מחייב אחרת, ובניגוד לשנים קודמות – למצוא פתרון מידי לפינוי אותו יום כבר לא בראש מעיניי. לא חשתי לרגע חרטה כאשר תהיתי מה יקרה לו אחמיץ את הכנס. יום אחד בו לא אצטרך לקום מוקדם, לנסוע לעיר אחרת ברכבת צפופה בחום אימים, לעמוד בתור ולהיכנס להיכל דחוס באנשים ודוכנים רק כדי להסתובב בחוסר מעש, להגיד שלום-שלום לאנשים נחמדים, ולבסוף להסתובב עם אותה קבוצה קטנה.
פעם זה היה כיף. בפעם העשרים כבר פחות.
נכון, יש מחזמר, וזו הזדמנות להכיר אנשים חדשים, לרענן קצת את אוסף המאנגות ולחזור עם חוויות. אבל זה לא ירגיש נכון. לא כשבאותו הזמן אני יכול וצריך להיות במקום אחר, לא כשתחושת המיצוי רשומה לי על המצח בטוש לא מחיק.
אני לא הולך לכתוב (שוב) על כך שהקהילה אינה מה שהייתה פעם, או שהקהילה נשארה אותו דבר ואנחנו סתם מגזימים (תלוי מה מצב הרוח שלי באותו יום). אני הולך לכתוב על כך שאפשרויות ההתרחבות מוגבלות ביותר, ושאנשים רבים פה אינם מצדיקים הישארות.
כי…
אני מאשים את צרי האופקים והקונפורמיסטים שיוצאים נגד שינויים בסטטוס קוו ושוללים על אוטומט את האפשרות לכנסים, מחזות או אירועים 'אחרים'.
אני מאשים את חברי הקהילה שאינם מקבלים את דעתם של אחרים.
אני מאשים את הנון-קונפורמיסטים, שהצורך שלהם להגן במחיר דמים על רעיונות, שבסך-הכל צריכים שיווק טוב יותר, פוגע בתדמית הרוב.
אני מאשים את חובבי המלודרמות, שחייבים להיות בחזית כל קרב, עם מיטב הטענות בהיכוֹן. אשר לא מוכנים לעצור לרגע לחשוב מהיכן נובעים פעילויות שנויות במחלוקת, והאם יש דרך קריאייטיבית ויפה יותר לסיים סכסוך.
אני מאשים את מי שמשנים דעותיהם כשזה נוח להם.
אני מאשים את חוסר הארגון והמגלומניה השולטת בחלקים נרחבים של הקהילה.
אני מאשים אותי.
על שלא עשיתי יותר היכן שיכולתי, על היותי ניטרלי ביום שני ובעל דעה מוצקה וקולנית ביום חמישי. על היותי לא יותר טוב מאף אחד אחר, ובעל מוסר כפול.
זו הסיבה שהגעתי למסקנה כי הקהילה אינה משהו שמייצג אותי. מעולם לא הייתי באמת חלק ממנה בדיוק כמו שעכשיו אני מחוצה לה. הדבר לא אומר שכעת אפסיק להגיע לכנסים, מפגשים ומסיבות J-Rock, אלא שמעתה החובה שבדבר (כחבר קהילה) נהפכה לזכות.
כל זה לא אומר מאומה על התחביב עצמו, לגביו ניכר כי מזמן לא נהיה הסיבה להתאגדות הקהילתית, אלא נדבך נוסף ממנו. אנימה אמשיך לראות, לכן מי שתהה אם מדובר בהודעת פרידה מהבלוג – הסירו את החיוך מפניכם. לצערי, אני עדיין אוהב חלק גדול (מאוד) מכם, כמו גם את הכתיבה כאן. וכשדלת אחת נסגרת, זה הזמן לפתוח חדשה. הרגל האחת שלי, זו שכבר מחוץ לקהילה, מאפשרת להיכנס למיזמים נוספים (הנרקמים בימים אלה ובתקווה שייצאו לפועל בקרוב) מהם אנשים נוספים יוכלו להרוויח.
השעה 00:34 (מה הסיכוי?), ומעולם לא הרגשתי טוב יותר. האם אקום בבוקר ואתחרט על מה שכתבתי? יתכן מאוד שכן. אם בכל זאת תראו אותי מסתובב בין דוכני הכנס הקרוב, אנא אל תצביעו עלי בהיסוס. מפני שאם או בלי קהילה –
I Will) Say It Loud – I'm Otaku and I'm Proud)
מזדהה מאוד עם מה שכתבת- גם אני בקהילה כבר יותר מכמה שנים (למעשה 12 שנה כבר!) וככל שהשנים עברו מצאתי את עצמי נהנה פחות מלעשות מה שתיארת פעם אחר פעם. אז מצאתי דרך אחרת ליהנות-צילומים ולדבר עם אנשים שלא יוצא לי לראות כמעט בכלל מחוץ לכנסים (שכך אגב הכרתי את החברים הכי קרובים שלי עד היום). מחוץ לכנסים אני נפגש עם אנשים ומצלם גם סתם בשביל הכיף, כך שאנימה תמשיך להיות חלק מחיי. אולי כדאי גם לך לנסות משהו דומה 🙂