Afro Samurai: Resurrection

קצת לפני מותו סיפר טופאק כי אימו נהגה לומר “אם אתה לא מסוגל למצוא משהו לחיות עבורו, מוטב שתמצא משהו למות עבורו” (כנראה שהילד באמת הקשיב לאמא שלו, כי זמן קצר לאחר מכן הוא נרצח). בערך על המשפט הזה מתנהל סרט ההמשך של אפרו סמוראי: “אפרו סמוראי: תחיה” [Afro Samurai: Resurrection]. הבעיה העיקרית היא שהסיבות למות או לחיות בסרט הזה הן בעיקר תירוץ זול כדי לראות את אפרו משסף את החרב שלו בכל מה שזז, נושם, מצייץ, שורק או עושה “פסססט”.

ב-2007 הפיק סטודיו – יש לנו שם של כלב – גונזו [Gonzo] סדרה בת חמישה פרקים עבור הקהל האמריקאי שוחר האלימות. הרעיון המרכזי היה לקחת סמוראי, לעשות אותו אפרו (כי הרי זה מה שהאמריקאים אוהבים. ברור), להציב אותו ביפן הפיאודלית אבל להוסיף מכונות מלחמה, בזוקות ורובים. המטרה הייתה, איך לא, נקמה. אפרו תכנן בסדרה ההיא להשיג את סרט הראש מס’ 1 מידי ההוא שרצח את אביו. הפלא ופלא, הוא
מצליח בסופו של דבר! וכעת אפרו סמוראי הוא מספר 1. אז מה כבר אפשר לעשות בסרט המשך?

הרבה.

כמו לכל סמוראי אגדי מסדרת אנימה, גם לאפרו נמאס מחיי ההרג והוא מחליט להצטרף לגרינפיס. אך כל אלה החושקים להרוג אותו מפריעים לו במטרה הנעלה הזו, ואפרו נעשה מדוכא, וכמו כל בן-אדם מדוכא הוא מגדל זקן. לילה אחד, כשאפרו עדיין מדוכא, קומה חוזר, והוא לא לבד – שיוֹ The BIG Sister נמצאת איתו, ולמרות שהיא אחותו הצעירה קראתי לה BIG בעיקר כי צמד ה…נו אתם יודעים…זזים אצלה יותר מכל איבר אחר בגוף.

השניים גונבים מאפרו את התואר “מספר 1” וגם את העצמות של אביו המנוח. הם יכלו לחסל אותו כבר באותו רגע, אבל אז הסרט היה נגמר, וחבל. חבול בנפשו ובגופו, לא יודע אפרו מה לעשות עם עצמו כעת. הזדמנות מצויינת להחזיר את “נינג’ה נינג’ה” – יציר דמיונו של אפרו והיצור היחיד שלא שותק כל הסרט. בעוד שבסדרה הקודמת נינג’ה נינג’ה הופיע בתקופה קשה של אפרו כדי לייצג את הניגודיות שלו ובדרך מעוותת משהו לעזור לו להגיע לתובנות, עד שהוא לא היה זקוק לו יותר, הרי שבסרט הזה הוא בסך-הכל האתנחתה הקומית חסרת המשמעות. השניים יוצאים במסע להשבת עצמות אביו, אך לפני שיוכל אפרו להילחם בשיאו וקומה עליו להשיב קודם את התואר “מספר 2” , כי רק למספר 2 מותר להילחם במספר אחד. וכן אני יודע שזה דפוק.


אפרו סמוראי בסרט הזה קצת יותר פגיע וחלש מבסרט הקודם. או שמה זה האוייבים חזקים יותר? הרבה פעמים הוא בוחר בפתרון הפשוט של “לברווווווווח!!!!” או שהוא פשוט מאבד את ההכרה. אך שלא תטעו, היכולות שלו עדיין KISS ASS (רק באנגלית זה נשמע טוב). באופן מפתיע החלק היותר מעניין של הסרט הוא לא הסיפור המרכזי, אלא הסיפור המשני בו אפרו פוגש את שיצ’יגורו, איש טוב המגדל ילד יתום. וכן, ודאי ניחשתם שהוא זה שמחזיק בתואר “מספר 2”. שלא תיטעו, אין פה ממש דילמה מוסרית מה לעשות. השניים פוצחים בקרב מרשים למדי שסופו ידוע מראש.

שעה וחצי סרט זה מה שהתקבל בסופו של דבר, הדבר הזה שווה ערך לארבעה פרקי אנימה (בעוד העונה הראשונה הייתה בת חמישה פרקים). בשעה וחצי מצליחים לדחוס מספר פלאשבקים, די חמודים האמת, מעברם של אפרו וקומה. אבל החלק המרשים באמת הוא המספר הלא מבוטל של מכות שהולכים פה, עד שמגיעים לקרב האחרון, ואם תהיתם מדובר באפרו נגד…אבא שלו! בשביל מה חשבתם גנבו את העצמות שלו? כדי לתלות על הקיר? הרעיון עצמו טוב, גם הקרב מצויין, אבל כמות הקיטש שהולכת פה בלתי ניתנת לעיכול. בין אם זה אפרו שמתעקש שמדובר באמת באבא שלו או קומה ושיו בהחלטות דביליות שאלוהים יודע מהיכן צצו.

אך כמו שאמרתי, לא בשביל העלילה באים לראות את אפרו סמוראי. כל הסרט מלווה באנימציה מרהיבה שספק אם תמצאו מקבילה איכותית לה היום בשוק. בין אם זה הנופים של יפן או הגרפיקה המפורטת להפליא, והסטייל הזורם, הכל הופך את הסרט לחווית צפייה איכותית. פלא שסטודיו GONZO ספגו הפסדים כלכליים אחרי סרט כזה?

מוזיקת הראפ – כי הרי זה גם מה שהאמריקאים אוהבים – היא לא בין האיכותיות ששמעתי (ותאמינו לי ששמעתי), אך נותנת את האווירה המתאימה לסרט מהסוג הזה. על הפקת הפס-קול אחראי ריזה (RZA), אחד הראפרים היותר גדולים בחוף המזרחי. הדיבוב של אפרו, בניצוחו של שמואל ל’.יהושוע (סמואל ל’.ג’קסון), לא רע בכלל. התפקיד שלו הוא הרי לדובב 2 דמויות בעלות אופי מנוגד – אפרו סמוראי השקט ונינג’ה נינג’ה שהוא סטריאוטיפ מושלם של הראפרים מהארלם (“YO NIGGA YA’ CAN’T BE FUCKING SERIOUS! I’M TELLING YA’ BRO I AIN’T GONNA TAKE THIS SHIT”). דבר קטנים בקשר לדמות שלו כן הפריעו לי, כמו למשל העובדה שהוא יציר דמיון של אפרו…כלומר לא אמיתי…אז איך רואים אותו פותח וסוגר דלת (כשמקום נוכחים אנשים אחרים)?


רכש חדש הצטרף למשחק, וקוראים לה לוסי לו (תראו איך זה עובד: לוקחים אפרו אמריקאי לשחק אפרו סמוראי ואסייתית לשחק..אסייתית. למה לא לקחו דוב אמיתי שידובב את קומה?). היא עושה עבודה טובה, אם כי שוב – במרבית הסצינות איתה אף אחד לא שם לב למה שהיא אומרת, אלא למה שהחזה שלה עושה (כל אחד מהם בגודל הראש של אח שלה הדובי, ויש לו ראש ענק).

שחקן מפורסם נוסף בסרט הוא מארק – “NOOOO” – האמיל, הידוע כלוק סקייווקר ממלחמת הכוכבים. תצטרכו להתרכז  טוב כי הדמות שלו היא בּין (לא מיסטר בין) – עצם העובדה שגם אני לא זכרתי מי זה מרמזת על גודל התפקיד. אחרון חביב הוא יורי לוונת’אל, המקצוען היחיד בתחום הדיבוב (כי צריך לפחות אחד). מי שצופה בגרסא האמריקאית של נארוטו יזהה אותו כסאסקה, או כסוזאקו מקוד גיאס (הוא נהנה לשחק את תפקיד היריב המעיק).

מלבד בעיות עלילתיות צפויות מראש, “אפרו סמוראי: תחיה” הוא סרט מהנה למדי. יש בו מספיק אקשן לסדיסטים, מספיק חזה לסוטים, מספיק ראפ-שיט לוואנאבי ראפרים ורעיונות טובים לעלילה שלא מייושמים מי-יודע-מה, אבל שוב – לפחות יש מכות. כעת נשאר לחכות להמשכון הבא, כי כולנו יודעים שיהיה כזה.


הטוב: מכות.
הרע: התסריט.
והמכוער: כל דמות שניה בסרט.

ציון במדד OK – סביר מינוס

Afro Samurai: Resurrection | | יפן, ארה”ב | אקשן, דם, אקשן, דם, אקשן, דם | 90 דקות | סטודיו GONZO | סמואל ל’.ג’קסון, לוסי לו, מארק האמיל | 2009 | במאי: פומינורי קיזאקי | יוצר מקורי: טאקאשי אוקזאקי | תקציב – אם מה שכתוב בוויקיפדיה נכון (וכנראה שלא): 2.5 מיליארד דולר O_O”

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם