והסושי חינם* | ראיון עם צוות ACM3

“החיים הם כרטיס למופע הגדול ביותר בעולם” / מרטין פישר.

ראיון (פרידה?) עם צוות ACMusical 3
והסושי חינם*

אי שם ב-2007, כאשר האייפד היה רק שם של חברת פדים מסין, התיישבתי לדבר עם שלוש בנות צעירות ושמן אביה, שירה ואנה. השתיים הראשונות מביימות ומפיקות בעוד האחרונה מגלמת את התפקיד הראשי. במה בדיוק? היה להן רעיון מטורף, והרעיון הוא לעשות מחזמר המבוסס על סדרת אנימה, מה שכיום אתם מכירים (אני מקווה) כמחזמר של “אלכימאי המתכת”. קוראים נכבדים – עם יד על הלב, הייתי סקפטי. אבל זה רק כי בזמנו לא באמת ידעתי את מידת הנחישות ואת כמות הדם, יזע והדמעות שהשקיעה החבורה הזו.

4 שנים מאוחר יותר, ואני מתיישב עם אביה ושירה לראיון נוסף, כשלצידן אייל גולדיק [במאי, כותב, מלחין, מפיק מוזיקלי וכבשה], יובל בריג ודניאל רויטבורד [מצוות השחקנים] וכמובן אנה ששודרגה לעמדת הבימוי והכתיבה. השישה האלה הם בסך-הכול פחות מחמישית מכלל האנסמבל החדש של AC. זה כבר לא רק הגיל, זה גם הקילומטראג’: שני מחזות-זמר שלמים מאחוריהם, ואוטוטו הם מעלים את המחזמר השלישי ואולי האחרון שלהם.


אך לפני שנגיע לנקודה בה הם היום, בואו ניזכר מהיכן הכול החל. פעם – כשאותה חברת פדים מסין עוד לא הוקמה – Anime Castle היו מזוהים בתור פורום אינטרנט צנוע, פורום שכיום חי על מכונת הנשמה.
שירה בכלל נכנסה ל-Anime Castle רק בשביל להריץ את פרויקט המחזמר. אביה לעומת זאת סיפרה שעסק מחזות-הזמר אכל לה המון זמן, מה שהוריד את פעילותה בקהילת Anime Castle.

אתם מתגעגעים לפעמים לדרך בה הדברים התנהלו לפני 4 שנים, כשהייתם קבוצה קטנה ומגובשת עם חזון?

אביה: “אנחנו עדיין קבוצה קטנה עם חזון (“עם הרבה יותר חזון” מוסיף אייל), מה שאנחנו עכשיו זה הרבה יותר אדיר. מבחינתנו זה לא 3 מחזות-זמר נפרדים, אלא תהליך שעברנו”.
שירה: “נהניתי מכך שהמחזמר הראשון היה אנדרגראונד, והשני שהוא היה פורץ דרך, והעובדה שהחדש הוא בעל תכנים מקוריים.
אנה למשל היא היחידה שהייתה איתנו מאז המחזמר הראשון. אבל יש המון שחקנים שהמשיכו איתנו מהמחזמר השני לשלישי”.

כאשר נשאלו מה בראיה שלהם כיום הם היו אולי עושים אחרת, הסכימו החברים פה אחד שחלק ממה שהביא אותם עד הלום זה הניסיון. אביה מספרת כי “בכל מחזמר חידשנו המון, וקשה לראות מה אפשר היה לעשות שונה. ברור שכיום היכולות שלנו מפותחות יותר, אבל הקהל פעם היה שונה. במחזמר הראשון היינו צוות של 12 שחקנים. היום חברים אצלנו למעלה מ-30 חברי צוות, כאשר 12 זה רק מספר השחקנים הראשיים”.

כמו שאביה אמרה, צוות AC למד מהניסיון רב-השנים בתחום. אולי זה מה שאיפשר להם ללמוד מהטעויות ולהשתכלל רבות. למשל הדרישה החדשה לפיה כל השחקנים מחויבים לדעת לשיר. “כולם עבדו על פיתוח קול וטכניקה…” מספר אייל, “…עם חלקם עשינו קפיצה אדירה”.
“למדנו גם לא לעבוד יותר עם אנה” מוסיפה שירה בצחוק, אך אנה לא נשארת חייבת: “מה שהם לא תיקנו זה לרדת עלי, דבר שנשאר עוד מימי הדמות של מאטסודה שגילמתי ב-“הטוב, הרע והמחברת“.

אבל מה שהיה שייך לדפי ההיסטוריה. יש מחזמר חדש, ולפי ההבטחות – עוד לא נראה משהו שמתקרב אליו. לראשונה ב-AC ובתעשיית המחזות הישראלית, חרגו AC מהמתכונת אותה ייבאו לארץ בעצמם, והחלו לעבוד על מחזמר-אנימה מקורי. ולמה הכוונה? “יש לנו כעת את היכולת לעשות משהו מקורי…” מסביר אייל. “…עד כה, מי שהגיע למחזמר ולא צפה בסדרה עליה הוא מבוסס חש מנוכר כאילו הוא במועדון סגור. בקונספט החדש, הצופה הזה מרגיש בפנים ולא בחוץ. הידע המקסימאלי איתו כדאי להגיע הוא ברמה של הכרת מונחים נפוצים כמו ‘קאווא’ וכדומה. אביה מוסיפה ש-“יש המון בדיחות פנימיות, אבל אפשר להבין את המחזמר גם בלעדיהן”.

אז על מה בכלל הסיפור? 

אייל: “המחזמר עוסק בארכיטיפים שונים של אנימה. דניאל הוא ילד/ת פוגים שרוצה להיות אלוף/ת הפוגים הגדול/ה (הצוות לא הסכים לחשוף האם הדמות היא זכר או נקבה) והוא* נכנס לסיטואציה מוזרה בעקבותיה מוצא את עצמו דניאל בכלא כשהוא מואשם בעוון ברצח, וכעת הוא מנסה למצוא את האמת מאחורי התעלומה.

“במהלך המסע שלו הוא פוגש טיפוסים שונים. כולם סטריאוטיפים על דמויות אנימה, כמו: ילדת מאהו-שוג’ו, נער רובוט בסגנון אבנגליון, ילדים תחרותיים, ועוד פרודיות על ז’אנרים כלליים”.
*מנקודה זו הטקסט נוסח בזכר אך יועד לשני המינים.

התגובות בקרב השחקנים אמביוולנטיות. דניאל התלהב מהקונספט החדש (לא להתבלבל עם הדמות ‘דניאל’ שמגלמת יובל): “כאשר אתה בא לאודישן, אתה מצפה שזה יהיה מבוסס על סדרה או על סרט. אבל הצורה החדשה מלהיבה ביותר מפני שאפשר לקחת את הדמויות המקוריות למקומות רחוקים יותר, זה מגדיל את האופציות שניתן לעשות איתן”.

יובל לעומת זאת הייתה קצת בשוק. “ציפיתי למחזמר מבוסס-סדרה, והידיעה לפיה המחזמר הולך להיות מקורי הייתה מפתיעה ביותר. זה דבר אחד לדעת איך להתכונן לדמות שהיא מוכרת, אבל כעת צריך לפתח דמות חדשה מאפס, וללמוד את העולם ממנו היא באה”.

אך עוד לפני זה, כאשר סיימו לגבש את הקונספט המקורי, ניגשו חברי הצוות לשלב האודישנים, שהיה הפעם אינטנסיבי יותר מתמיד.
“הייתי בעבר בהרכבים, אבל הפעם זהו המחזמר הראשון בו הייתי צריך לשיר, לרקוד ולשחק” מספר דניאל, שאצלו זו הפעם הראשונה בצוות AC. “ממש נהניתי והאנשים מקצועיים, הרגשתי עם זה מצוין”. יובל לעומת זאת כבר מנוסה בצוות, עוד מימיה כרקדנית במחזמר הקודם שלהם. זו הסיבה שלדבריה “בחנו אותי בחדר השינה”.

“האודישנים עצמם אבל היו דומים למה שהיה עד כה” מספרת שירה. “…מה שכן, הרמנו את הסטנדרטים ואנשים נענו לאתגר. היה יום אודישנים ארוך ביותר. אפילו באפטר של AC2. לא רצינו להפריע אז עשינו חזרות לכל מי שהספיק. מי שכבר ידענו שיודע לרקוד, לא בחנו אותו בתחום הזה”, “כי אנשים לא שוכחים פתאום איך לרקוד” מוסיפה אביה.

אייל מספר ש-“כיוון שהלחנים במחזמר הזה מקוריים, היינו צריכים להכיר את קולות השחקנים טוב יותר ולהוציא מהם את המיץ. יש סטנדרטים גבוהים, דוגמה לכך היא שאין לנו אף שחקן שהוא לא זמר טוב”.

אייל, אם כבר שירים מקוריים, איך בדיוק התמודדתם עם זה?

“מה שעשינו בגדול היו שירים סטריאוטיפיים. למשל לילד/ת הפוגים חיברנו שיר שנשמע כמו השירים בפוקימון או בייבלייד. חיברנו שירים ברוח המאהו-שוג’ו לחלקים השוג’ואים וכן הלאה.

נשמע מעולה. אבל כידוע, השקעה לחוד ומקום המופע לחוד. אחת הבעיות הגדולות של מרבית המחזות שהיו עד כה זו הבמה. צריך להתפלל שהכנס יערך במקום בו הבמה תהיה איכותית מספיק, משהו שלא כל מחזות הזמר זכו לו. אם דאגתם לגבי הבמה במחזמר הקרוב, הצוות ממהר להרגיע: “המקום הרבה, אבל הרבה יותר טוב ממה שהיה ב-‘הטוב, הרע והמחברת’ מספרים כולם (ועוד הבמה ב-‘הטוב, הרע והמחברת’ נחשבת לטובה). “אפשר להתאים את הבמה לצורכי המופע, ובהחלט שווה להגיע להיכל התרבות בראשל”צ בשביל לראות אותנו מופיעים.
“ציפור קטנה לחשה לי שיש אפילו חדרי הלבשה עם נורות ומראות” מוסיף אייל.

בעודם מפנטזים על חדרי ההלבשה עם הנורות ובטח גם הלימוזינות עם הנהגים הפרטיים אותם יקבל כל שחקן ביום המופע, שאלתי אם אין חששות לגבי הציפיות הגבוהות. המחזמר של מחברת המוות נחשב עד היום לפורץ דרך שרמת ההצלחה שלו עוד לא שוחזרה. אחד האתגרים שעומדים בפניהם הוא להתעלות על עצמם.
“אם יש ציפיות גבוהות, זה המכשול. מצד אחד יש אפיל לקהל רחב, אבל אין ספק שמי שישב באולם ייהנה ביותר” מספר אייל בלב שלם. אביה לעומת זאת מדברת טכנית: “המחזמר הזה פורץ דרך בהשוואה לקודמיו. עבדנו עליו שנה וחצי, יותר זמן מכל מחזמר אחר”. שירה: “כאשר מתוך הזמן הזה, חצי שנה רק עבדנו על הקונספט”.

השקעה מטורפת ללא ספק, השאלה היא האם כל זה משתלם בחיים המקצועיים שמחוץ לקהילה?
אייל, לו יש אולפן הקלטות בבית, טוען כי “אצלי כן. מבחינה מוזיקלית זה היה אתגר פסיכי. מצאתי את עצמי מתעסק עם המון סוגי לחנים ולומד דברים חדשים. לדוגמה אם יש מוזיקת סמוראים, אז למדתי לשם כך על כלי נגינה יפניים. עשיתי מיקסים רבים, ולמדתי איך לעבוד עם זמרים”. גם שירה פיתחה את היכולות המוזיקליות שלה וסיפרה שלמדה להלחין שירים.
אנה לוקחת עימה מהמחזות-זמר דווקא את הפן החברתי: “מבחינתי, אני לא מתעסקת בזה בצורה מקצועית או כתחביב. אבל הכרתי המון חברים ובאופן כללי היה לי ממש כיף”.

“למדתי לתפור” מספרת אביה, ועל הדרך עושה טיזינג לגבי מה שאנחנו צפויים לראות ב-20 במרץ: “מבחינה עמוקה, עיצבתי דמויות וכלי נשק. לפני המחזמר הזה לא יצא לי לעצב דמויות מקוריות. ישבתי והמצאתי כלי נשק מוזרים, כמו מסור וחרבות-ענק. ללא סער שמר [אחראי אביזרי במה] וכישרונו האדיר לא היינו מצליחים לעשות זאת היטב. למשל עם המסור שלנו (שהוא טכנו-גאדג’ט מסתובב), סער טען שהשרשרת נורא כבדה, אז הוא הציע לשים נורות במקום. ויש עוד המון דברים מסובכים, וגם הרבה מכך בזכות צוות הקוספליי המדהים (ששמות חבריו יופיעו בקרדיטים במופע), שבלעדיו לא היינו מצליחים ליצור 50 (!) תלבושות למחזמר”.

עם כזו השקעה רבה, אין לכם – החבר’ה שנמצאים מאחורי הקלעים – חשק לעבור לפרונט?

אביה: “אני נמנעת באופן קיצוני. מעניין אותי ליצור, ואני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. מה גם שיש לי פחד במה”.

שירה: “אולי אני אוהבת לשיר, אבל אני משחקת גרוע. אני אוהבת ליצור ולתכנן עלילה. גם להלחין היה כיף. זה נורא חוויתי לראות את הדמויות שאתה יוצר קמות לתחייה”.
אנה: “לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל בתור במאית ושחקנית, קיבלתי את הטוב משני העולמות”.
עם אייל הכי קל להזדהות: “לא הייתי עובר אודישן. להכין טקסט לאודישן זה כמו שיעורי-בית בשבילי”.

לדניאל, שחקן מטבעו, דווקא יש תכניות מנוגדות.
“אני לא אוותר על משחק. כרגע אני לפני צבא והכול עוד פתוח, אך אני לא אוותר על המשחק והשירה, וזה משהו שתמיד יהיה חלק ממני, ואולי בעתיד עוד אפיק דברים”.

אז אם כבר עתיד…
אייל: “באופן רשמי ובלתי מעורער, לא יהיה עוד מחזמר בזמן הקרוב. כולנו ממשיכים בחיינו המקצועיים, וכרגע אין תכניות ל-AC4”.
אביה: “זרקנו מספר רעיונות להמשכים, אבל אל תבנו על זה”.

שמעתי הרבה אנשים שרוצים לראות אתכם עושים סרט, בכלל חשבתם על זה?

אביה: “לא רואה טעם לעשות סרט. יש לנו ניסיון על הבמה, ולעשות סרט יהיה מבחינתו להתחיל מאפס”.

אייל: “הגענו לרף מסוים מבחינת ציוד שעולה מאות-אלפי שקלים. אם ניכנס לתחום הקולנוע, האופציות יהיו לרכוש ציוד חדש או לרדת ברמה”.

ומה עם איזה דיסק שירים מהמופע?

אייל: “חשבנו על זה, אבל התקציב בעייתי ואנחנו לא אוהבים לעשות חצי-עבודה”.

נו טוב, השעה כבר מאוחרת. המסע שהחל לפני 4 שנים כמעט ומסתיים, והוא עוד יסתיים בבום (“יותר כמו קאבום” אומרת אביה). מה שהחל כפרויקט חד-פעמי הפך למשהו שאי אפשר לקיים כנס בלעדיו. בלי מחזמר נוסף פרי מוחם הקדחתני, נדמה כי לא נזכה לראות את הלוגו “ACM4” מתנוסס בקרוב.
האומנם אין שום אפשרות לתת לדור חדש של יוצרים שייקח את המושכות לידיים, בעוד דור המייסדים ימשיך לדרכו?

“ללא הצוות המקורי זה לא אותו מוצר” מסכימים כולם, ואביה מסכמת: “אם תהיה קבוצה מגובשת, והם יהיו מוכנים להפיק והכול, נשמח לתת להם תסריט טוב לעבוד איתו. אבל זה לא יהיה ACM”.


כתיבה, בימוי והפקה: אביה אמיר, אנה אסן, אייל גולדיק, שירה גרוס.
לחנים ונגינה: אהוד גולדיק, אייל גולדיק, שירה גרוס.
כוריאוגרפיה: נועם אריאלי, שי-לי וזאנה.
תלבושות: אביה אמיר, כנען בן-חור, ברק גולדיטש, ענן גיבסון, מאשה זלוטברג, קרן חיים, תאיר חמו, יעל רוזן, מרגריטה שבלב.
אביזרים: סער שמר.
שחקנים: עומר אופיר, ענבר איתן, מאי אלפא, אורה אמיר, עטרה אמיר, אנה אסן, אורי אשרי, נטע בוגומולני, ענבל ביבי, יובל בריג, בנג’מין ברק, ענן גיבסון, שי-לי וזאנה, ניר וקנין, קרן לובש, דפי לנגר, יובל פישר, אלון צנג, אמירה קסם, דניאל רויטבורד, מאשי שוסליצר, רייצ’ל שיפרין, יונתן שר.
תודות מיוחדות: אורנית אברמוביץ’, סמדר דניאל, נועה קרסל.

| “והסושי חינם* | 20 במרץ | כנס הארוקון 2011 | היכל התרבות ראשון לציון |

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם