A Silent Voice

שוֹיה רוצה להתאבד. לא כדי לחזק סטראוטיפים, אלא כי הבדידות אוכלת אותו מבפנים; חבריו לכיתה מחרימים את הנער עוד מימיו ביסודי, חרם שנמשך גם לאורך כל חטיבת הביניים. ואם הייתה לו תקווה לשינוי מצבו החברתי בתיכון – היא נגוזה כשגילה כי את ארוחות הצהריים שלו הוא עדיין אוכל לבד.

ואתם יודעים מה? מגיע לו (החרם, לא החלק של נסיון ההתאבדות).
ביסודי היה שויה חרא של ילד: חסר התחשבות, חסר טאקט ובריון. כאשר הגיעה לכיתתו שוֹאוּקו, ילדה חמודה וחרשת, לא הפגין שויה רחמים כלפי “המוזרה הזו”: הוא לגלג עליה, זרק למים את המחברת בה נעזרת לתקשר, ואפילו הרביץ לה. כל ניסיון שיזמה שואוקו להתפייס עם שויה הסתיים רע. רק לאחר שקלקל שויה את מכשיר השמיעה החמישי (!) שלה, עזבה הילדה את בית הספר, ואילו חבריו לכיתה (חלקם שיתפו פעולה עם הבריונות) הפכו את שויה לשק החבטות החדש.

כעת רוצה שויה להתאבד. רוצה… אבל לא מסוגל; הוא מחליט לאתר את שואוקו ומגלה שהיא בודדה כמוהו. בגלל ביישנותה לא הצליחה הנערה להתיידד עם אנשים חדשים. על כן מחליט שויה לתקן את עוולות העבר ולאתר את חבריהם הישנים לכיתה. 

במידה והייתם מנותקים מהרשתות החברתיות בימים האחרונים, “A Silent Voice” [או 聲の形; “צורתו של קול”] הוא הסרט החדש והמדובר מבית Kyoto Animation – אותו סטודיו שהפיק את סרט האנימציה השני באורכו בעולם [“היעלמותה של הארוהי סוזומייה“, 162 דקות]. לא לדאוג, “A Silent Voice” מתוזמן ב-129 דקות “בלבד” – ארוך ב-3 דקות מסרט האנימציה הארוך ביותר שאולפני דיסני אי פעם הפיקו (“פנטסיה”, למי שתהה). במילים אחרות, יש לו די והותר זמן להעביר את העלילה כמו שצריך.

אז מדוע אני מרגיש שהסרט דחוס?

“A Silent Voice” הוא כמו סרטי הריקאפ האלה שיוצאים לסדרות אנימה (כנראה במטרה להרוויח עוד כמה גרושים), סרטים שהם צל חיוור של המקור. הבעיה היא שסרט הריקאפ של “A Silent Voice” הוא המקור, מה שהופך את הצפייה בו למשוּנה: הסיפור מדלג בין אנקדוטות, בעוד חלוקת התפקידים של דמויות המשנה לא בדיוק ברורה. שויה למשל עוזר לחבר כיתתו לא לחטוף מכות מבריון (כן, אני רואה את האירוניה) ואותו נער הופך לחברו הקרוב. לעומת זאת, מישהו אחר מכיתתו מצטרף בערך כך למעגל ידידיו: “שלום, אתה נראה לי אדם מעניין. אפשר להיות חבר שלך?”. ‘מי אתה לעזאזל?’ ו-‘למה?’ אינם שאלות ששויה טורח לשאול.

מישהי אחרת מתקופת ילדותם התעללה גם היא בשואוקו, אולם היא מוצגת כבריונית חסרת בורג גם כיום, כנערה; היא לא אוהבת את שואוקו והיא מציגה זאת בדרכים נבזיות. וכמו בכל סרט מהסוג הזה, מגיע שלב בו נדרש מאיתנו, הצופים, להזדהות אפילו איתה (על אף שהיא מסתובבת עם פנים המביעות ‘אני בועטת להנאתי בכלבלבים’). מצטער סרט – אתה מבקש ממני יותר מדי.

אתם מוזמנים לקרוא לי ציניקן, או חסר לב, או מחזיר-קרטון-חלב-ריק-למקרר, אבל תלמידי התיכון האלה מלודרמטיים כמו קבוצת אימהות בפייסבוק. אני יכול להבין את שואוקו, ובמידה מסוימת את שויה, אבל שאר הדמויות בגילם יכנסו להתמוטטות עצבים אם רק תאמרו להם ‘בוקר טוב’. 

המנגה עליה הסרט מבוסס רצה במשך שבעה ווליומים, והיא למעשה סיפור על חבורת נערים המתחברים מחדש (Anohana מישהו?). לעומת זאת, גרסת הסרט עוסקת בשני צעירים בלבד כאשר סביבם מקרצצים זבובים הנראים כמו בני-אדם. סדרות אנימה הן הפורטה של Kyoto Animation, והבחירה לעבד את המנגה דווקא כסרט היא תמוהה.

אבל אנחנו לא כאן עבור “חבר #1” ו-“חברה #6” אלא עבור שויה ושואוקו. ניתן אף לתמצת את קמפיין הפרסום של הסרט לכדי “בואו לראות דרמת נעורים על בריון דחוי ונערה חרשת” (אני כבר רואה כיצד סקאוטר של נטפליקס מלטף את שפמו), וכשזה נוגע בשניהם בלבד, מצליח “A Silent Voice” לרגש.

לא אורה להכין ממחטות, אבל אולי כדאי שסט טישיו יהיה בסביבתכם הקרובה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל הסרט פיתח אצלי סימפתיה כלפי בריון-מכה-ילדוֹת-חירשות. העלילה אולי לא מתעמקת בסיבות הפסיכולוגיות שהובילו אותו להתנכלוּת כלפיה (ואין פה הקצנה של הדברים: היא חוותה התעללות) — ואולי זה חלק מהעניין — אבל אני בהחלט קונה את המצב בו הוא שרוי כנער, כולל החלטתו לכפר על מה שהיה.

שואוקו, מנגד, נהדרת: היא מקרינה אושר לצד ביישנות, וכשמכירים את משפחתה לעומק ואת המצב בו נמצאת, קשה לא לרצות פשוט לחבק אותה (בקטע אפלטוני, שקט). ככל שמתהדקים יחסי השניים, הופך הסרט לאחד מסיפורי האהבה המקסימים בהם נתקלתי. זה סיפור על דחייה והתגברות, ואם לא תזדהו עם לפחות היבט חברתי אחד בו עוסק הסרט – כנראה שאתם בועטים להנאתכם בכלבלבים.

כיאה לסרט שנפתח עם מונטז’ לצלילי השיר “My Generation” של The Who, הסאונדטראק פה מעולה, אולם “Kyoto Animation” הוא שם נרדף לאיכות אנימציה, והסטנדרט שהם מציבים עולה מדי שנה. אז כן, הסרט יפה יותר מ-“Hibike! Euphonium” שלהם, ואפילו מ-“Amagi Brilliant Park” (מצטער לאכזב את ארבעת המעריצים). יש שמועות על איזה פלוני אחד, מאקוטו שינקאי, שהוציא גם הוא לאחרונה סרט שנראה ממש טוב. ובכן, “A Silent Voice” נותן לו פייט.

לא הייתי מרעיף את הסרט בפרסים כפי שעשו לו ביפן (מצד שני האקדמיה שלהם מעמידה לתחרות סרטים של One Piece. זה לא שהרף שם גבוה); איכות ההפקה בהחלט מרשימה ושני גיבוריו אינם טיפוסים, המ, טיפוסיים (בעיקר בעולם האנימה) – אך התסריט לא חף מבעיות, ובראשן חוסר התאמה לנעליים שהוא מנסה להיכנס לתוכן. הצפייה מומלצת, בעיקר לחובבי coming of age, אבל כדאי להתאים ציפיות.


[A Silent Voice [Koe no Katachi | יפן, 2016 | 129 דקות | Kyoto Animation | דרמה, רומנטיקה, קומדיה, קפיצה מגשרים | מיוּ אירינוׁ [האקו מ-“המסע המופלא”], סָאוֹרי הָיָאמי [מיהוֹ מ-“Bakuman”], אָאוׁי יוּקי [סָאיָקָה מ-“.your name”], קֶנְשוֹ אוֹנוֹ [קוּרוֹקוֹ מ-“Kuroko’s Basketball”], מגוּמי האן [גוׁן מ-“(Hunter x Hunter (2011”], טוׁשיוּקי טוׁיוׁנָגָה [יורי כלשהו מ-“Yuri!!! on Ice”], יוּאי איִשִיקָאוָוה [מיקָאסָה מ-“Attack on Titan”], יוּקי קאנַקוֹ [מידורי טוקיווה מ-“Tamako Market”] | במאי: נאוׁקוֹ יָאמָאדָה [“!!K-ON”] | יוצרת מקורית: יוׁשיטוֹקי אוֹאוּאימָה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם