A Silent Voice

שוֹיה רוצה להתאבד. לא כדי לחזק סטראוטיפים, אלא כי הבדידות אוכלת אותו מבפנים; חבריו לכיתה מחרימים את שויה עוד מכיתה ד', חרם שממשיך לאורך חטיבת הביניים. אם הייתה לנער תקווה כלשהי לשינוי הסטטוס החברתי בתיכון – התקווה נגוזה כשביום הראשון ללימודים הוא עדיין אכל לבדו בצהריים.

ואתם יודעים מה? מגיע לו (החרם, לא החלק של נסיון ההתאבדות).
ביסודי היה שויה מה שמכונה אצלנו "ילד קקה": הוא היה חסר התחשבות, חסר טאקט ובריון. הכל החל כאשר הגיעה לכיתתו בבית הספר היסודי תלמידה חדשה, שוֹאוּקו שמה, ילדה חמודה עם לקות שמיעה חמורה. ילדים יכולים להיות אכזריים, אך שויה חצה גבולות: מעבר ללגלוג קבוע על מצבה, השליך שויה למים את המחברת בה נעזרה על-מנת לתָקשר. כאשר גם זה לא הספיק לסוציופת הזה, שויה הרביץ לה. כל ניסיון שיזמה שואוקו להתפייס עם שויה הסתיים רע. רק לאחר שקִלקל שויה את מכשיר השמיעה החמישי (!) של שואוקו, עזבה הילדה את בית הספר וחבריו לכיתה (חלקם שיתפו פעולה עם הבריונות) הפכו את שויה לשק החבטות החדש.

כעת רוצה שויה להתאבד. רוצה – אבל לא מסוגל; הוא מחליט לאתר את שואוקו ומגלה כי היא בודדה כמוהו. בגלל ביישנותה, לא הצליחה הנערה להתיידד עם אנשים חדשים. על כן מחליט שויה לתקן עוולות עבר ולאתר את חבריהם מפעם.

במידה והייתם מנותקים מהרשתות החברתיות בימים האחרונים, "A Silent Voice" [או 聲の形; "צורתו של קול"] הוא הסרט החדש והמדובר מבית Kyoto Animation – אותו סטודיו שהפיק את סרט האנימציה השני באורכו בעולם ["היעלמותה של הארוהי סוזומייה", 162 דקות]. לא לדאוג, "A Silent Voice" מתוזמן ב-129 דקות "בלבד" – עדיין ארוך ב-3 דקות מסרט האנימציה הארוך ביותר שאולפני דיסני אי פעם הפיקו ("פנטסיה", למי שתהה). במילים אחרות, יש לו די והותר זמן להעביר את העלילה כמו שצריך.

אז מדוע אני מרגיש שהסרט דחוס?

"A Silent Voice" הוא כמו סרט ריקאפ של סדרת אנימה. אתם יודעים על מה אני מדבר – הסרטים האלה שדוחסים עלילה בת 12 פרקים לתוך מעטפת חדשה בת שעה וחצי, והם למעשה צל חיוור של המקור (מטרתן היא, לרוב, ריענון מהיר של העלילה רגע לפני עונה חדשה, או פשוט להכניס כמה ג'ובות מהצד). הבעיה היא שסרט הריקאפ של "A Silent Voice" הוא המקור, מה שהופך את הצפייה בו למשוּנה: הסיפור מדלג בין אנקדוטות, בעוד חלוקת התפקידים של דמויות המשנה לא בדיוק ברורה. שויה למשל עוזר לחבר כיתתו לא לחטוף מכות מבריון (כן, אני רואה את האירוניה) ואותו נער הופך לחברו הקרוב. לעומת זאת, מישהו אחר מכיתתו מצטרף בערך כך למעגל ידידיו: "שלום, אתה נראה לי אדם מעניין. אפשר להיות חבר שלך?".

'מי אתה?' ו-'למה?' אינן שאלות שטורח שויה לשאול.

מישהי נוספת מתקופת ילדותם התעללה גם היא בשואוקו, אולם היא מוצגת כבריונית חסרת בורג גם כיום כנערה; היא לא אוהבת את שואוקו והיא מציגה זאת בדרכים די נבזיות. סרטים מהסוג של "A Silent Voice" דורשים מאיתנו, הצופים, להזדהות גם עם דמות כזו בשלב מאוחר בעלילה, אולם הנערה המדוברת מסתובבת באופן קבוע עם הבעת פנים שאומרת 'אני בועטת להנאתי בכלבלבים'. מצטער סרט, אתה מבקש ממני יותר מדי.

אתם מוזמנים לקרוא לי ציניקן, חסר לב או מחזיר-קרטון-חלב-ריק-למקרר, אבל תלמידי התיכון פה מלודרמטיים כמו קבוצת אמהות בפייסבוק. אני יכול להבין את שואוקו ובמידה מסוימת את שויה, אבל שאר הדמויות בני גילם יחוו התמוטטות עצבים אם רק תאמרו להם 'בוקר טוב'.

המנגה עליה הסרט מבוסס רצה במשך שבעה ווליומים, והיא למעשה סיפור על חבורת נערים שמתחברים מחדש (Anohana מישהו?). לעומת זאת, גרסת הסרט עוסקת בשני צעירים בלבד – וסביבם מקרצצים זבובים שנראים כמו בני-אדם. סדרות אנימה הן לרוב הפורטה של Kyoto Animation, והבחירה לעבד את המנגה דווקא כסרט היא תמוהה.

אבל אנחנו לא כאן עבור "חבר #1" ו-"חברה #6" אלא עבור שויה ושואוקו. ניתן אף לתמצת את קמפיין הפרסום של הסרט לכדי  "בואו לראות דרמת נעורים על בריון דחוי ונערה חרשת" (אני כבר רואה כיצד סקאוטר של נטפליקס מלטף את שפמו). כאשר הסרט אכן עוסק בשניהם בלבד, מצליח "A Silent Voice" לרגש.

לא אורה להכין ממחטות, אך אולי כדאי שתארגנו מבעוד מועט סט טישיו. אני לא יודע איך זה קרה, אבל הסרט פיתח בי סימפתיה כלפי בריון-מכה-ילדוֹת-חירשות. הנרטיב אמנם לא מתעמק בסיבות הפסיכולוגיות שהובילו את שויה להתנכלוּת כלפ שואוקו (ואין פה הקצנה של הדברים: היא באמת חוותה התעללות) – ואולי זה חלק מהעניין – אבל אני בהחלט קונה את המצב בו הוא שרוי כעת כנער, כולל החלטתו לכפר על מה שהיה.

שואוקו אגב נהדרת: היא מקרינה אושר לצד ביישנות, וכשמכירים את משפחתה לעומק ואת המצב בו נמצאת, קשה לא לרְצות פשוט לחבק אותה (בקטע אפלטוני, שקט). ככל שמתהדקים יחסי השניים, הופך הסרט לאחד מסיפורי האהבה המקסימים בהם נתקלתי. זה סיפור על דחייה והתגברות, ואם לא תזדהו עם לפחות היבט חברתי אחד בו עוסק A Silent Voice – כנראה שאתם בועטים להנאתכם בכלבלבים.

כיאה לסרט שנפתח עם מונטז' לצלילי השיר "My Generation" של The Who, הסאונדטראק פה מעולה, וגם על היבט האנימציה מיותר להרחיב, נכון? הרי "Kyoto Animation" הוא שם נרדף לאיכות וויזואלית עם סטנדרט שמטפס מִדי שנה. אז כן, הסרט יפה יותר מ-"Hibike! Euphonium" של אותו סטודיו, ואפילו מ-"Amagi Brilliant Park" (מצטער לאכזב את ארבעת המעריצים). יש שמועות על איזה פלוני אחד, מאקוטו שינקאי, שלאחרונה הוציא גם הוא סרט שנראה ממש טוב. ובכן, "A Silent Voice" נותן לו פייט.

לא הייתי מרעיף את הסרט בפרסים כפי שעשו לו ביפן (מצד שני, האקדמיה שלהם מעמידה לתחרות סרטים של One Piece. זה לא שהרף שם גבוה); איכות ההפקה מרשימה ושני גיבוריו אינם טיפוסים, המ, טיפוסיים (בעיקר בעולם האנימה) – אך התסריט לא חף מבעיות, ובראשן חוסר התאמה לנעליים שהוא מנסה להיכנס לתוכן. הצפייה מומלצת, בעיקר לחובבי סרטי coming of age, אבל כדאי להתאים מעט ציפיות (ואל תשכחו את הטישיו).


[A Silent Voice [Koe no Katachi | יפן, 2016 | 129 דקות | Kyoto Animation | דרמה, רומנטיקה, קומדיה, קפיצה מגשרים | מיוּ אירינוׁ [האקו מ-"המסע המופלא"], סָאוֹרי הָיָאמי [מיהוֹ מ-"Bakuman"], אָאוׁי יוּקי [סָאיָקָה מ-".your name"], קֶנְשוֹ אוֹנוֹ [קוּרוֹקוֹ מ-"Kuroko's Basketball"], מגוּמי האן [גוֹן מ-"(Hunter x Hunter (2011"], טוׁשיוּקי טוׁיוׁנָגָה [יורי כלשהו מ-"Yuri!!! on Ice"], יוּאי איִשִיקָאוָוה [מיקָאסָה מ-"Attack on Titan"], יוּקי קאנַקוֹ [מידורי טוקיווה מ-"Tamako Market"] | במאי: נאוׁקוֹ יָאמָאדָה ["!!K-ON"] | יוצרת מקורית: יוׁשיטוֹקי אוֹאוּאימָה

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. סתם מישהי אומר/ת

    אני לא חושבת שהסרט דחוס

  2. סתם מישהי אומר/ת

    וגם עם אתה חושב ככה אי אפשר לומר שהסרט הזה לא מצוין

התגובות נעלות