The Disappearance of Haruhi Suzumiya

על ידי רם קיץ פורסם ב דצמ 20, 2010

"שלוט על הגורל שלך לפני שמישהו אחר ישלוט" / ג'ק ולץ"

הדבר הראשון שעלה לי בראש כאשר הופיעה על המסך לבן-על-גבי-שחור הכותרת 'The Disappearance of Haruhi Suzumiya' הייתה תמיהה. לא רק תמיהה איך זה שגרסת ה-1080p [בלו-ריי] שהורדתי אשכרה עובדת על חיבור USB לטלוויזיה, אלא תמיהה האם חודשים ארוכים של המתנה יצאו מפרופורציות; חרף הפיתוי, התעקשתי בשום פנים ואופן לא להתקרב לגרסה הירודה שמסתובבת ברשת (הבטחתי לעצמי שקל בכל פעם שאעמוד בפיתוי מחדש. אגב מזל טוב, אני מיליונר) ואפילו סימנתי ביומן את ה-18 בדצמבר… יום יציאתו של ה-DVD המיוחל. כמובן שהייתי צריך לחזות מראש שאין שום סיכוי שגרסה נורמלית תעלה מיד באותו יום, ואכן רק בעת כתיבת שורות אלה הופיע עותק שתומך גם במחשבים שיוצרו לפני יותר משעתיים.

אבל שוב… האם ההמתנה לא יצאה משליטה? האם בסיומם של השעתיים ו-40 דקות (כן זה האורך) אגלה שמדובר בלא יותר מסרט סביר, או גרוע מכך? ובכן, פחות מיממה אחרי שצפיתי בו אני יכול להעיד שהאינסטינקטים שלי צדקו וטעו בו זמנית; ההמתנה אכן הייתה שווה את זה, אבל לא כי זה סרט מצוין של הארוהי… אלא כי זה סרט האנימה הטוב ביותר שיצא מאז תחילת העשור.

הסרט מתחיל מהנקודה בה עזבה הסדרה: שגרת החיים היומיומית של בריגדת ה-SOS ממשיכה כרגיל (כלומר בכל דרך אחרת חוץ מנורמלית). בחוץ השקע הסיבירי לא מאפשר לאף אחד להסתובב בבגדים קצרים, וחג המולד המתקרב נותן להארוהי רעיונות למיזמים חדשים שיכולים חברי המועדון לקיים. אלא שבוקר אחד מתעורר קיון – מאז ומתמיד גיבורה האמיתי של הסדרה – ומגלה שהארוהי נעלמה, אם טרם הבנתם זאת משמו של הסרט. העניין שהיא לא סתם נעלמה, אלא נעלם איתה כל זכר לקיומה, כאשר נדמה שקיון היחיד שזוכר שהייתה בכלל אישיות טורדנית להפליא שכזו. אם זה לא מספיק, יוקי ומיקורו הן כעת תלמידות רגילות לחלוטין, ללא שום זיכרונות מחיי העב"מים והמסעות בזמן. קויזומי נעלם גם כן, ומי שדווקא כן חוזרת לחייו של קיון היא אסאקורה – אותה חייזרית שניסתה לרצוח פעם את קיון. אלא בדומה לכולם, גם זיכרונותיה שונו.

'היעלמותה של הארוהי סוזומיה' זו כותרת דו-משמעית, מפני שהסרט הוא לא ה-'הארוהי' שהכרנו, והוא גורם לנו להיפרד ממנה בתחילתו, כאשר מתנגן שיר הפתיחה הראשון של 'הארוהי' – הסממן האחרון של הארוהי הטלוויזיונית בסרט: מפה אין שום ריקודים ממכרים, שירי פופ קופצניים, עלילה תזיזתית וצבעים שגורמים לפרקינסון. אפילו אלמנט הפנטזיה דעך, ואין (כמעט, כמעט!) סצינות כמו הקרב מהסדרה כמו מול אסאקורה או בריחה מיצירי-דמיונה של הארוהי. עד אמצעו הוא נותר במישור הריאלי, עד כמה שניתן להגיד זאת על העלילה המסובכת שלו. ואם כבר עלילה מסובכת, אני ממליץ בחום לבוא מרוכזים – מומלץ לצפות בסרט לבד ללא הפרעות, מפני שבשלב מסוים העלילה מקבלת שכבות מורכבות שחובה לעקוב אחריהן באדיקות על-מנת להבין את המתרחש.

בראש ובראשונה הסרט של הארוהי הוא הכול חוץ ממה שציפיתם שיהיה בסרט של הארוהי, ולא רק משום שהאנטגוניסטית אשר סביבה עלילת הסדרה נסובה – נעלמת. הדבר הבולט ביותר בסרט זו האווירה; הכול הולך לאט, ומאידך את המתח ניתן לחתוך בסכין. כל מה שאנו יודעים זה מה שקיון יודע, ושמיעת המחשבות הבלתי-פוסקות שלו מכניסה אותנו לראשו הפרנואידי. לכן הסרט מתעכב רבות על תגובות אנושיות, זאת כדי לתת לנו הצופים לדעת מהי התחושה כאשר כל מה שהכרנו איננו עוד. יש שיגידו כי עלילת הסרט מעט איטית בגלל זה, וזה אכן נכון אי שם בדקות הראשונות (ולמרבה ההפתעה אלו בעיקר הדקות טרם ההיעלמות של הארוהי). אבל כאשר קיון מרגיש אבוד לחלוטין אחרי שנגנזו תקוותיו כי חייו הקודמים יוחזרו, הרגשתי זאת יחד איתו. וכאשר שקיון לראשונה מגלה קצה חוט שיעזור לו להחזיר את הגלגל, שמחתי כאילו בעצמי מצאתי בעצמי את קצה החוט הזה.

את מקומה של הארוהי כסמל אייקון תופסת יוקי. החייזרית השקטה של פעם היא כעת נערה ביישנית (ועדיין שקטה) ממועדון הספרות. מלבד יוקי, כמעט כל דמות משנית שהייתה בסדרה מגיחה בצורה משמעותית בסרט; בין אם אלה חבריו לכיתה של קיון, אחותו, שאמיסן החתול (שעכשיו הוא לשם שינוי חתול רגיל) ועוד. בסדרה עצמה יש הרבה דמויות שהייתי שמח להיפטר מהן, אבל יוצרי הסרט הרכיבו את פסיפס הדמויות בצורה מושלמת, ונדמה שלכל אחד יש את התפקיד הנכון עבורו. אבל נחזור ליוקי, כי יציאתה מהמסגרת לימדה אותנו רבות על הדמות ועל מה שהיא עברה גם בתור חייזרית. אפילו על הרקע שלה למדתי קצת, והייתי שמח לוּ ההיסטוריה המלאה מאחורי הדמות המסתורית הזאת הייתה נגלית בפנינו.

אווירה חורפית כה קודרת לא ראיתי מאז הסרט האחרון של הארי פוטר. וזה מה שהסרט של הארוהי ברובו – קודר. אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב, נהפוכו – ההומור עדיין שם, גם החמידות של מיקורו והבעות הפנים של קיון. הרקע האפור-לבן מאפשר לסרט להתבלט כשונה מהסדרה ולא להיראות כעוד סאגה מתוכה (למרות שאורך הסרט הוא 160 דקות, ואם תחלקו את זה ב-20 תקבלו שהסרט שווה ערך ל-8 פרקים. זוכרים מה עוד נמשך 8 פרקים?). זה שהסרט שונה מהסדרה זה לא אומר שאפשר לראות אותו בלי צפייה בה; ישנם אלמנטים חשובים בעלילה שניתן להבין רק אם רואים את סדרת האנימה, כמו גם את הבסיס העלילתי שהסרט לא טורח להסביר לצופים חדשים. אלך אף רחוק יותר; מעולם לא זלזלתי בחשיבותה של הארוהי 2009 (AKA 'העונה השניה') אבל הסרט נותן סוף סוף הסבר מדוע העונה הזו הייתה באמת הכרחית: סאגת 'The Sigh of Haruhi Suzumiya' מכילה פרטים חשובים להבנת קטעי מפתח רבים (כמו מדוע קיון מנסה לדבר עם חתול), אך החלק החשוב ביותר הוא הפרק 'Bamboo Leaf Rhapsody'; לא רק שהסרט והפרק הזה הולכים יד ביד, הם כמעט מתחתנים, מולידים ילדים ולוקחים משכנתא אבל בסוף שוכרים כי זה יקר מדי וכמעט מתגרשים אבל הולכים ליועצת נישואין ופותרים את הבעיות. אל דאגה אבל, את ה-Endless Eight אתם עדיין יכולים לחתוך ל-Endless Two.

הרבה זמן לא הייתי דבוק כל-כך למסך. כבר הסברתי שהעלילה היא על גבול השלמות, אבל מה שלא פחות נהדר זה הממתק לעיניים שהסרט מספק. ממתק אמרתי? מפעל שוקולד! אם אי פעם היה דבר כזה שנקרא 'חזון ויזואלי' באנימה, הסרט של הארוהי הוא התגשמותו. העיר נראית אמיתית כאילו צוות נשיונל ג'יאוגרפיק צילם אותו. זה לא רק הגרפיקה אלא הצבעים והפרטים הקטנים ביותר האופפים את הסביבה, עד לרמה של השתקפות צבעי הפנסים מהמכוניות. המכניקה של הדמויות (כן אני ממציא מונחים) השתפרה פלאים, וזה עוד אחרי שחשבתי שהיא טובה דיה בסדרה: תזוזות האיברים, ההליכה וכל שאר אותם הסנטימנטים הקטנים מהחיים שלנו עוברים בצורה מרשימה ואמינה למסך. קצת העיב על האווירה שעיצוב הדמויות, כולל הראשיות, נשאר פחות או יותר זהה. אני מדבר בעיקר על תווי פנים, שבסדרה היו בסדר גמור אבל לרף הגבוה שהציב לעצמו הסרט הן מתבלטות בחסרונן.

חבר'ה, 95% מהזמן אין שום מנגינה ברקע. הסרט שקט להפליא בגלל הסיבה הברורה ששקט הוא האלמנט שתורם הכי הרבה למתח. מלבד זאת, כמו שאמרתי, מטרת הסרט היא להכניס אותנו לנעליו של קיון, ומוזיקת רקע הייתה רק מפריעה. החלק הטוב ביותר בכך שרוב פס-קול הסרט מורכב ממחשבותיו של קיון זה שכאשר כן מתנגנת לה מוזיקה בסצינות קריטיות וסנטימנטאליות, האפקט שלהן חזק יותר ממה שהיינו מקבלים בכל דרך אחרת.

מעולם לא הרגשתי בעברי כי כבר במהלך הצפיה בסרט בא לי לראות אותו שוב (ושוב, ושוב, ושוב), ולא רק כדי להבין טוב יותר את העלילה הסבוכה והדיאלוגים הרבים, אלא כדי ליהנות ממנו בצורה הטהורה ביותר. מבלי להתרכז חזק מדי בגלל הפחד להחמיץ פרט עלילה חשוב, ובתוך כך להתעלם מהיופי האסתטי שלו; בלי לחשוב כל שנייה כי לא בא לי שהדבר המופלא הזה יסתיים, ולא להנות מהצפיה; בלי לקוות שהעלילה תיפתר ב-100% כדי שאוכל לקבל בלב שלם את הידיעה שלא תהיה עונה נוספת – אלא צפייה לשם הנאה נטו. ואחרי כל זה תגידו לי אתם: האם ההמתנה הארוכה הייתה שווה את זה?

הטוב: The Disappearance of Haruhi Suzumiya.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס²

Anime Anime OK Animeok The Disappearance of Haruhi Suzumiya The Melancholy of Haruhi Suzumiya אנימה אנימה OK אנימה אוקי