Sakamichi no Apollon

“אם אתה צריך לשאול כדי לדעת מהו ג’אז, לעולם לא תדע” / לואיס ארמסטרונג

אין צורך לספר לכם על שיניצ’ירו וואטאנאבי, נכון? האיש אמון על הקלסיקות “Cowboy Bebop” ו-“Samurai Champloo“, רק שבשנים האחרונות קולו דעך. טוב, לא מאיצים בגאון. הוא כן שותף מינורי בפרויקטים כאלה ואחרים, אך החותם שלו בהם כמעט שלא ניכר.

השנה הוא חזר אל כס הבמאי.
לאחר שכבר יצר סדרת מד”ב בניחוח ג’אז, וסדרה עם סמוראים שמאוד אוהבים היפ-הופ, הצפי הפעם אמור היה להיות אחד הבאים: סדרה עם אינדיאנים שמנגנים בטהובן, בריטים מהמאה ה-19 ששרים מזרחית או פינגווינים שממש אוהבים ליידי גאגה. אבל לא, וואטאנאבי הלך על הפשוט ביותר ובחר לעבד מנגה קיימת. החלק הצפוי יותר בסיפור הוא שמדובר במנגת ג’אז (הרבה יותר ממה שקאובוי ביבופ אי פעם הייתה), ולכן אין מנוס מלהחזיר את המלחינה האגדית-בעודה-חיה, ושותפתו מימי ביבופ – יוקו קאנו.

הסיפור מתרחש בחלק המאוחר יותר של שנות ה-60. בעוד שבניו-יורק קבוצה של פרסומאים לא עושים כלום כל היום חוץ מלשתות ולבהות למרחקים, מעבר לאוקיינוס – בקיושו שביפן – מגיע לשכונה טיפוסית נער צנום וממושקף כדי לגור עם דודתו העשירה. הילד, קאורו, אוהב לנגן, אלא שמוזיקה קלסית היא הדבר היחיד שתשמעו יוצאת מהפסנתר בסלון הבית. בבית הספר הוא מתיידד עם סנטארו: הילד הרע של בית הספר. בעודו מסתובב בבגדים דהויים וכובע של מלח, סנטארו רק מחפש סיבות כדי ללכת מכות. בחיים האמתיים, שניים כאלה ודאי שלא היו מבלים יחדיו, למעט בשירותים כאשר אחד היה עורך לשני היכרות “עמוקה” עם האסלה (נחשו מי למי?). אך זו טלוויזיה, ואם קאורו היה מתיידד עם חנון ממושקף אחר, זו הייתה סדרה משעממת קצת יותר מהערוץ הטורקי ב-2 בלילה.

ונחשו מה? סנטארו אוהב לנגן. הסירו את המבט המופתע חברים, הוא לא אמין. אין כלי נגינה מתאים יותר לבאד בוי כמו סנטארו מאשר מערכת תופים. יש אגב צלע שלישית בסיפור, קוראים לה ריטסוקו. מדובר בחברת ילדות של סנטארו, בתו של בעל-חנות התקליטים שבמרתפו הם מתאמנים, אלא שהיא עצמה לא ממש יודעת לעשות כלום חוץ מלהתנהג כמו נערה יפנית טיפוסית – לטוב ולרע (בעיקר לרע).

כל אחד מפרקי הסדרה הם יצירת מופת. זו סדרה על טהרת הג’אז, אך מי שלא מכיר או אוהב ג’אז לא ירגיש בה זר. “Sakamichi no Apollon” מצטיינת בתחושה הביתית שהיא מעניקה לצופה החדש, וגורמת לג’אז להראות כמו קרוב משפחה. עד היכרותי עם הסדרה, ג’אז היה בשבילי שם נרדף ללואיס ארמסטרונג ו…זהו. חלפו רק שבועיים מאז סיום הצפייה, ואני מרגיש שאישים כמו ביל אוונס וארט בלייקי אני מכיר שנים.

ראיתי לא מעט סדרות וסרטי לייב אקשן שמתרחשים בשנות ה-60, ולא רבים מהם מצליחים להעביר את תחושת האותנטיות לעשור המופלא כמו שנעשה בסדרה הזו; הקסם ב-Apollon הוא לא רק בפרטים הקטנים (שמגיעים עד לרמה של סוגי צנרת באמבטיה), אלא באווירה; לא מזכירים דרך סאבטקסט “היי, אני עושה ככה וככה כי זה שנות ה-60 ואין לי דרך טכנולוגית יותר טובה לעשות דברים”, אלא פשוט חיים את החיים באופן טיפוסי, וזה מה שהופך את הסדרה למראה חלקה של העולם אז. למי שלא ממש מתרשם מכל העסק, אני מזכיר: זו סדרת אנימציה!

12 פרקים לא מספיקים ליצירת מופת שכזו, וזה ניכר. הזמן לעתים “עף” ולפני שאנחנו שמים לב, השנים פשוט חולפות. באיזשהו פרק נאמר המשפט “זוכר את האירוע בשנה שעברה…?”, זאת כאשר הייתי בטוח שאותו אירוע התרחש לפני ימים בודדים. בתוך פרקים ספורים נחגג הכריסמס באנימה בפעם השנייה (וזה לא שגיבורי הסדרה ממש אוהבים לחגוג), ואז זה הכה בי: הסדרה מכניסה אותנו לשגרה של הגיבורים במחזוריות, ואנחנו עוברים עמם את אותם אירועים כאשר מפעם לפעם מוכנס משהו חדש לסיפור. 

רונדו

לא הכל לבן. הזמן שרץ לא מאפשר להבין התפתחות שעוברת אצל כמה מהגיבורים. למשל ג’וּן (ג’וניצ’י), אדם שסנטארו מעריץ יותר מהכול, הופך מאליל למאנייק בתוך כלום זמן. ההסברים שניתנים לכך לא מספקים, בטח שלא בשביל פרק וחצי. לא יודע, אולי במנגה זה יותר טוב.

אך מדובר בזוטות. לסדרה יש קסם שקשה למצוא בימים אלה, ולא בטוח שצמד אחר שהוא לא וואטאנאבי-קאנו היה עושה עבודה טובה יותר. המוזיקה בסדרה כל-כך מוצלחת עד שלראשונה אני מרגיש שפס-הקול של הסדרה הוא יצירת מופת השקולה בערכה לסדרה עצמה. אין לי מושג מתי תבוא עבודתו הבאה של וואטאנאבי (אם בכלל), אך בינתיים הוא הזריק לנו הישר לווריד משהו מופלא שיספיק לנו לשנים הקרובות. עבור מעריצי ביבופ ו/או צ’אמפלו, נורת אזהרה: הסדרה לא דומה לאף אחת משתי היצירות הללו, בטח שהיא גם לא מנסה להיות. מדובר באפיזודה שקטה, מלנכולית ונוגה. מחפשים חלליות וסמוראים? תמשיכו לחפש. אם אתם מגדירים את עצמכם כחובבים אמתיים של מוזיקה כמוני, “Sakamichi no Apollon” היא לא משהו שאתם יכולים לדלג עליו.


הטוב: הסדרה עושה לג’אז מה שטרנטינו עשה לחרבות; נראית נהדר.
הרע: חולפות לא מעט שנים במעט מדי פרקים.
והמכוער: עאלק ‘חובב מוזיקה’. למדתי פסנתר בגיל 10 ושכחתי הכל.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

(Sakamichi no Apollon (Kids on the Slope | יפן, 2012 | 12 פרקים | סטודיו MAPPA | התבגרות, דרמה, רומנטיקה, ג’אז, חומר לפאנפיקים של יאוי | ריוֹהיי קימוּרה [קיסה מ-“Kuroku’s Basketball”, קודאקה מ-“Haganai”], יושימאסה הוֹסוֹיה [נזומי מ-“No.06”, אראטה מ-“Chihayafuru”], יוּאוּקה נאנרי [הנרייטה מ-“Gunslinger Girl”, באבלס מבנות הפאוורפאף (דיבוב יפני)], איה אנדוֹאוּ [פלישייה מ-“So Ra No Wo To”], ג’וניצ’י סוּוואבּה [ארצ’ר מ-“Fate/stay night”, גריד מ-“Fullmetal Alchemist”] | במאי: שיניצ’ירו וואטאנאבי | מפיקה מוזיקלית: יוקו קאנו | תסריט: אייקו קאטו, יוּקוֹ קאקיהארה | יוצרת מקורית: יוקי קודאמה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם