91Days

הייתי בכיתה ד’ והשמש האירה בשיא עצמתה על חצר המשחקים. חצי תריסר ילדים שיחקו מחניים, אחדים העדיפו כדורסל. ואני? אני השקפתי על פשוטי העם מהחלון בכיתת הלימוד הריקה. הייתי בעיצומה של מלאכת ספירת קלפים, קלפי פוקימון, ובעיקר הנדירים שבהם – שני קלפי צ’אריזרד וקלף מיוטו שקיבלו רק ברי המזל שאימא שלהם קנתה קלטת וידאו של הסרט הראשון. השמועה על הוני התפשטה כמו אש בשדה קוצים. נפשות צבועות של תלמידים ניסו להתחבב עלי, והציעו לי טובות הנאה כגון גוּלוֹת וקריסטל מת’. אך אותי הם לא עניינו – עם שתי רגליי על השולחן הרעוע ספרתי את עושרי הרב. “דרטיני… מגנמייט… בלבז…”, לפתע שתי נקישות. דני זילברשטיין מ-ג’4, שומר הראש שלי, פתח את דלת הכניסה. 

“מקווה לטובתך שזה חשוב, זילברשטיין”.
“מצטער על ההפרעה, דון רם. אולם יש כאן מישהו שדורש בפגישה עמך”.
“בלי תיאום? לא יתקבל על הדעת!” קמתי בזעם. “שיקבעו פגישה כמו שצר…”

לא סיימתי את דבריי בטרם שלושה ג’נטלמנים של ב’2 עשו דרכם פנימה. “קיץ, קיץ קיץ, קיוויתי שלפחות עבורי תוכל… לפנות זמן”. את קולו המחוספס של לירן ברששת אפשר היה לזהות בכל מקום. לא בדקתי את אמינות הדברים, אך אומרים שקולו הוא הדבר האחרון ששמעו קרבנותיו חסרי הישע. שני הבריונים לצידו התנשאו לגובה של מטר וחמישים. דון לירן קרב אלי באטיות בעודו בוחן את הכיתה כמו אוצֵר אמנות במוזיאון. דון לירן היה באותם ימים, לפני שנעלם בנסיבות מסתוריות, ראש ארגון כיתה ב’ , ארגון ששלט על אזורים במזרח בית הספר. דני סיפר לי פעם שיש לו קלף של מיוּ. 

“מה אתה רוצה?” ניגשתי לעניין. 
“אתה יודע בדיוק מה” פלט דון לירן וירק על הרצפה.
“שכח מזה. מיוטו שלי, ואם אתה רוצה אחד אז תבקש מאימא שלך”.
“מיוטו? נראה לך שאני רוצה רק את המיוטו המזורגג שלך? אני רוצה את כל מה שיש לך”.
“בן של זו…”
“הופ הופ, קיץ. שמור על הפה שלך”.

לבי פעם בחוזקה. ‘איפוק’ היה עבורי מונח זר במילון, ולא נותרתי חייב. סקרתי את דון לירן וחליפת הארמני שלו עם רצועות הזהב וסמליל בית הספר. דני זילברשיין היה מנוטרל ואילו אני הייתי מוקף בדורשי רעה. עצמתי את עיני, לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי.

“מה מצחיק אותך, קיץ?” הוא שאל בקולו המחוספס, כנראה מכל הסיגרים הקובניים שעישן.
“שום דבר מיוחד…” דיברתי מהר, “רק הפרצוף שתעשה בעוד שניה וחצי”. עוד לפני שהכה בו הברק הבין לירן את הצרה אליה נכנס. שלפתי  מהג’קט אקדח מאקארוב סובייטי, מהסוג שכבר לא מיוּצר. הבאד בוי הזה מסוגל להפוך כל ילד קקה לגבינה שוויצרית.

“קיץ… מ… מה אתה דפוק? מאיפה השגת את זה? אנחנו בבית ספר יסודי!”
“תראו תראו מי גידל לפתע ערכים”.
“על מה אתה מדבר? תוריד את זה או שאגיד אותך למורה. זה יכנס לך לתיק האישי”.
“התיק האישי זו אגדה אורבנית, ברששת. אם אתה רוצה לחזור לאישה והילדים, אני מציע שתלך מפה”.
דון לירן הורה לבריונים שלו להסתובב. “זה לא נגמר, קיץ. מבחינתי זו הכרזת מלחמה”.

הוצאתי מכיסי מלבורו ארוך וסימנתי לדני שיגש עם המצת.
“מלחמה  אתה רוצה…” נשפתי את העשן, וצלצול בית הספר הושמע ברקע. “אז מלחמה תקבל”.


האם הסיפור אמיתי? אתן לכם להחליט, אך בהשראת “91 יום” נזכרתי במקרה הנ”ל. כן, חיים סוערים היו לי ביסודי, ובעקבות המלחמה עם לירן ישבתי 15  שנים בכלא ואיבדתי הרבה אנשים טובים. בדיעבד, אולי קלפי הפוקימון לא היו שווים את זה. אך אם תשאלו את אנג’לו לגוּסה, שפיכות הדמים אותה יזם היא למען מטרה נעלה: נקמה. אנג’לו היה רק ילד כאשר אימו, אביו ואחיו הקטן נרצחו לנגד עיניו בערב חורפי אחד. רק אנג’לו הצליח להימלט למחתרת. כעבור 7 שנים מקבל אנג’לו אל מקום מחבואו איגרת מסתורית ובה מפורטים שמותיהם של רוצחי משפחתו, כולם שייכים למשפחת הפשע וָאנטי. 

אנג’לו חוזר במסווה העירה. הוא מגייס את חבר ילדותו קורטיאו והשניים מצטרפים לואנטי’ז כחיילי המשפחה, שם מתחבר אנג’לו עם נרו ואנטי; אחד השמות המוזכרים באיגרת, בנו הבכור של הדון ויורש העצר לעסקים (הלגיטימיים לחלוטין) של המשפחה. דרך נרו מקווה אנג’לו להגיע אל ראש המשפחה שמסתגר בחדרו. 

’91’ מתרחשת בימי הזוהר של המאפיה: תקופת היובש בה אלכוהול הוּצא מהחוק ומאפיונרים ניצלו את ההזדמנות כדי לייצר שיכר בכמויות מסחריות. הסיפור מתרחש בעיירה הבדיונית “לאוולס” [Lawless] במדינת אילינוי. זה לא השם הבדיוני הכי אינטליגנטי בו נתקלתי, אך מעטים החסרונות בסדרת המופת הקצרה הזו. אנג’לו הוא הגיבור, אך עיקר העיסוק הוא במשפחת ואנטי השקועה בצרות גם בלי עזרתו של הצעיר שהצטרף לשורותיה. משפחת גאלאסיה משיקאגו מאיימת לבלוע את עסקיהם של הואנטי’ז, וברית הנישואין בין אחותו של נרו לאחד מבני הגאלאסיה לא מביאה את השקט הרצוי. מהבית הם נאלצים להתמודד מול משפחת אורקו; דון אורקו הוא טיפוס נוראי, כזה שיורה בשף רק כי הלזניה מכילה כמות רבה מדי של חמאה. נבזי אף יותר הוא פאנגו, חייל של אורקו והגרסה האנושית של טאז השד הטזמני. 

עלילת הסדרה מתרחשת בפרק זמן של 91 יום (זה לא שזה כתוב בכותרת או משהו), וכיוון שיש בה רק 12 פרקים, העניינים מתקדמים מהר. וב-“מתקדמים” אני מתכוון ליוצאים משליטה. זו סדרה על משפחות מאפיה בעיירה קטנה, לכן מניין הגופות נערם בכמויות גדולות. אף דמות אינה בטוחה, למעט השניים הברורים מאליו אשר גורלם בסכנה רק בפרק האחרון. זה בסדר, ישנן מספיק דמויות אחרות לדאוג לשלומן ולדרוש במותן. 

נקמתו של אנג’לו מקבלת תפנית כשהיחסים בינו לבין נרו מתהדקים. אנג’לו הוא טיפוס שקט, לא תשמעו אותו מדבר שלא לצורך ולכן גם אנחנו הצופים לא יודעים מה לעזאזל הוא חושב. טבעי לצָפות מאדם שאיבד את כל משפחתו לרצות להשתייך, גם אם זה לאנשים שרצחו את הוריו ואחיו. אולם גם ברגעים של סימני שאלה, תכניתו של אנג’לו לא נעצרת. הוא לא רק הורג את מי שצריך, הוא מניפולטור המושך בחוטים, ומבעיר אש בין המשפחות כדי שהן יהרגו אחד את השני. משפחת ואנטי וחייליה מוצגים סך-הכל כאנשים סבבה (עד כמה שמאפיונרים בכובעי פאדורה יכולים להיות סבבה); יש להם ערכי משפחה והחיילים נאמנים להם מתוך אהבה ולא (רק) כסף. לכן כאשר אנג’לו מוריד אותם כמו זבובים, הוא בו זמנית מתָפקד כגיבור הסדרה והאנטגוניסט הראשי. 

זהו טריק זול מצידה של “91 יום” להפוך את משפחת ואנטי לסימפתית, אך לפחות הוא עובד. הם עושים מה שהם צריכים על מנת לשרוד, ולכן שאלת הרצח סביב משפחתו של אנג’לו מעלה סימני שאלה – מדוע קרה מה שקרה? את רצח אביו של אנג’לו, מאפיונר בפני עצמו, עוד אפשר להבין. אבל איזו סיבה יש לתקוע כדור בראשם של ילדים קטנים? 

למזלנו “91 יום” עונה על כל השאלות. כיוון שהסדרה מקורית לחלוטין, היא מקבלת פריבילגיה לה סדרות אנימה רבות אינן זוכות: סיום. עד הפרק האחרון סימני השאלה נעלמים, ומספר תפניות שאף אחד לא חזה קורות גם כן (לעולם לא אביט בטלפון חוגה באותה הדרך). אפשר עוד להתווכח על הקצב המהיר בו מתרחשים אירועים: פעמים רבות משתנה הסטטוס קוו ב-180 מעלות במהלך של דקות בודדות, ורגעי מפתח קריטיים מתרחשים כבדרך-אגב, בעוד פרקים בודדים מתקדמים לאט ומציגים פיתוח דמויות מינימלי. חוסר האיזון בקצב מעיב (לא באופן משמעותי) על חווית הצפייה.

סטודיו Shuka (שהוקם מפורשי Brain’s Base) לכד היטב את רוח התקופה. יחסית לסדרה שהופקה ביפן ודוברת יפנית, היא מצליחה להיות סדרת מאפיה “אמריקאית” אותנטית. הדיבוב האמריקאי שייצא בקרוב ודאי יתרום למעמדה בקרב חובבי הז’אנר. אולם האנימציה לצערי אינה גבוהה במיוחד; אין פרק שנראה רע, אך סדרה בקאליבר של “91 יום” ראויה למסירוּת. האנימציה סטנדרטית, ופעמים בודדות (בעיקר בסצנות האקשן) היא יורדת מתחת לממוצע. אשתקד לא הייתי מתלונן, אבל הסדרות התקופתיות האחרות שעלו השנה, “Joker Gameו-“Shouwa Genroku Rakugo Shinjuu“, הרגילו אותי לטוב. 

גם אם אתם לא חובבים גדולים של טוקסידו, כובעי פאדורה והתואר “דון”, אני ממליץ לתת ל-“91 יום” הזדמנות; סיפור הנקמה מחזיק מים לכל אורכה, המלחמה על השטחים מעניינת והיחסים בין גיבוריה נותנים לה עומק. לוּ ערכי ההפקה היו גבוהים יותר היא יכלה להיות מסדרות המופת של העשור. אבל אחת מסדרות המופת של 2016 הוא גם תואר לא רע.


הטוב: סדרת מאפיה מהשורה הראשונה; אנימה שיש לה סיום!
הרע: ערכי הפקה סטנדרטיים במקרה הטוב; חוסר איזון בקצב הנרטיב.
והמכוער: כיצד באמת הייתי ביסודי.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

91Days | יפן, 2016 | 12 פרקים | סטודיו Shuka | פשע, דרמה, מותחן, שלייקעס | טאקאשי קונדו [טריין מ-“Black Cat”], טאקויה אגוצ’י [ג’וליוס מ-“Re:Zero”], סומה סאיטו [אָאוטו מ-“Divine Gate”], דאיסוּקה אונו [ג’וטארו מ-“JoJo’s Bizarre Adventure”], קנג’ירו טְסודה [אטומיק סמוראי מ-“One-Punch Man”], קאזוהירו יאמאג’י [סילבר פאנג מ-“One-Punch Man”], טאקהירו סאקוראי [זומבי-מן מ-“One-Punch Man”], יוּאיצ’י נאקאמורה [לייסנס-לס ריידר מ-“One-Punch Man”], קוטארו נישייָאמה [אטְסושי מ-“!Binan Kōkō Chikyū Bōei-bu Love”], צ’אפורין [המפקח מגורא מ-“Detective Conan”] | תסריט: טאקו קישימוטו [“Boku dake ga Inai Machi”] | במאי: הירו קאבּוראגי [“Hozuki no Reitetsu”]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם