20th Century Boys / ילדי המאה ה-20 (לייב אקשן)

לבד אנו עושים כה מעט; יחד אנו משיגים הרבה” / הלן קלר

נאוקי אורוסאווה נחשב לגאון בדורו, מבחינתי ומבחינת רבים. כן, אני ורבים מסכימים כי היכולת של אורוסאווה ליצור סיפורי מתח במגוון רחב של ז’אנרים הוא יכולת שאין לכל אחד. “מונסטר” היא הדוגמה הקלאסית לכך שלא צריך שום סטריאוטיפים כדי ליצור סדרת מאנגה (ובעקבותיה האנימה) שבכלל מתרחשת בגרמניה של שנות ה-80, ולהלהיב גם אוטאקואים כבדים שאוהבים יאוי, בישוג’ואים וסדרות קומדיה מטורפות. רבים, וגם אני, ציפו לראות כיצד אחת המאנגות הפופולריות האחרות של אורוסאווה – ילדי המאה ה-20 – תצליח בתור טרילוגייה קולנועית עם תקציב מנופח אפילו יותר מהלייב אקשן של “מחברת המוות” [Death Note]. התוצאה שהתקבלה שברה את הקופות, כבשה את לב המבקרים והקסימה רבים (אגב, “רבים” זה שמו של אוטאקו רוסי וחבר דמיוני שלי).

שנת 1969 הייתה שנה מהפכנית ברוקנרול; לד זפלין הוציאו את אלבומם הראשון, בריאן ג’ונס, הגיטריסט והמייסד של הרולינג סטונז, נפטר, בגיל 27 כמובן (כמו קורט קוביין, ג’ימי הנדריקס, ג’ים מוריסון, ג’אניס ג’ופלין ועוד), פסטיבל וודסטוק מגיע לניו-יורק וגם היה משהו עם הביטלס שודאי שכחתי. באותה שנה קנג’י [Kenji] וחבריו עשו חיים משוגעים. הם הקימו בסיס סודי בשדה נטוש בו הם קראו מאנגות אירוטיות, האזינו לרדיו מחתרתי ונכנסו לצרות. הסרט (וגם המאנגה) נפתח בכך שקנג’י משתלט על רדיו בית הספר ומשמיע בו את השיר “20th Century Boy” של להקת T.Rex (דבר מדהים לנוכח העובדה שהשיר בכלל שוחרר ב-1973).

אוטצ’ו [Otcho], אחד מחברי המועדון וטיפוס שלא כדאי לריב איתו מכות, מאייר עבור החברים לוגו, סליחה – “סמליל”, שיסמל את האחווה בין כולם. קנג’י והחברים, אולי מתוך שעמום או אולי מתוך שעמום גדול יותר, כתבו סדרה של תרחישים דמיוניים המתרחשים בעתיד: וירוס שתוקף באפריקה, קטסטרופה בסן-פרנציסקו, איזה משהו בלונדון, פיגוע בנמל תעופה בטוקיו ולבסוף רובוט ענקי שיאיים על יפן (רובוט ענקי במאנגה יפנית! מי שמע על דבר כזה?). התרחישים  נכתבים כולם בספר לו הם קוראים בשם הדי קיטשי “ספר הנבואה”, והם קוברים אותו עמוק באדמה, כמו גם את הזכרונות מהאירוע. כמעט 30 שנה לאחר מכן קנג’י הוא מנהל סופרמרקט מקומי, והקשר עם מרבית החברים נותק. אחותו נעלמה והשאירה את קנג’י ואימו לטפל בבת שלה, קאנה [Kanna].

קנג’י באותו הזמן מתוודה לקיומה של כת גדולה בראשותו של אורן זריף אדם מסתורי המכנה את עצמו “חבר”. הכת מתכננת להשמיד את העולם בשנת 2000, אך קודמת לכך סדרה של אירועי טרור ביולוגיים וכאלה שעושים “בום” ברחבי הגלובוס. באופן מפתיע מאוד (לא באמת) מתברר כי האירועים הם אחד לאחד אותם אירועים שנכתבו ב”ספר הנבואה”. נוסף על כך מתאבד דונקי – אחד מחברי המועדון של קנג’י ומי שפעל נגד הכת, שעכשיו רוצה לחטוף את קאנה, אחייניתו התינוקת של קנג’י. עכשיו על קנג’י והחבר’ה להתאחד כדי למנוע את סוף העולם, לברר מי זה לכל השדים “חבר” ולחזור בזמן למרתון של Death Note.

הסיפור של “ילדי המאה ה-20” הוא מסע בן עשרות שנים, החל מ-69′ ועד העתיד של שנת 2014. איך 2014 אתם שואלים? הסרט כולו מסופר על-ידי דמות מסתורית לעמיתו בכלא נידח מהעתיד. הסרט עצמו אינטנסיבי וחסר מעצורים, כאשר בכל פעם תפנית נוספת מתרחשת ועוד בעיה נקראית בדרכם של החברים. נוסף לכך הסרט מלווה בפלאשבקים מהעבר, וגם בפלאשים של דמויות רבות שמתגלה מה קרה להן. צריך לעקוב באדיקות אחר העלילה, כי היא לא נותנת הרבה רגעים לנשימה. בכל סרט אחר הייתי מתלונן, אבל כשהאוויר הזה שהסרט מנשים אותנו הוא מצויין, הבקשה היחידה שלי היא: תנו עוד.

המפיקים לקחו על עצמם להעביר את המאנגה של אורוסאווה במלואה, לכן אורכו של הסרט מגיע לשעתיים ו-20 דקות (חה חה, ’20’, כמו הסרט. מצחיק). בשלב מסויים חשבתי שהסרט נגמר בקליף האנגר שהמשכו יהיה בסרט הבא, ובכל שניה תכננתי לקום ללכת סוף סוף לשירותים. אלא שלשירותים בסופו של דבר הלכתי רק כעבור 30 דקות נוספות ופסיכודליות המביאות את הסרט לרמה חדשה של מופרעות עלילתית. אני לא אספיילר את הדקות האחרונות של “ילדי המאה ה-20”, אך בהחלט אפשר להבין מדוע הוא נחשב להפקה הקולנועית היקרה ביותר ביפן עד כה וכיצד הוא שבר את השיא של “Death Note” (לתשומת ליבי: איך יודעים שמשהו לא בסדר בביקורת? שם של סדרה אחרת שלא קשורה לתוכן הביקורת מופיעה בה לא פחות מהשם של הסרט שכן קשור לביקורת).

מלבד האפקטים הבומבסטיים ש’ילדי המאה’ מתאפיין בהם, פס-הקול עושה את העבודה מצויין, והוא אחד הטובים ששמעתי לאחרונה. וחסר שלא, הרי מדובר בסרט שז’אנר הרוקנרול מככב בו. המוזיקה האפוקליפטית המלווה את הגיבורים בקרבות החשובים, הרגעים העצובים והסצינות השמחות היא כל-כך טובה שחיפשתי מיד את ה-OST של הסרט. באמצע הסרט מתרחש כינוס של הכת של “חבר” שנראית יותר כמו מופע ויז’ואל קיי מאשר כינוס סודי. אה רגע, זה באמת מופע ויז’ואל קיי! מגוון רחב של מוזיקת (סלחו לי על הביטוי העלוב) ‘גיטרות חשמליות’ הופך את הסרט להרבה יותר מסוגנן ועליז (לא עליז סטייל ‘ברונו’, סתם עליז). רק מהצפייה בסרט אפשר להבין מדוע הבמאי, יוקיהיקו טסוטסומי, נבחר לביים את הלייב אקשן של BECK – מה שעתיד להיות ה-סרט היפני שיעסוק ברוק.

לפני שהביקורת תהפוך לארוכה כמו הסרט עצמו, אסכם ואומר ש-“ילדי המאה ה-20” הוא סרט מומלץ לחובבי מד”ב, סיפורי מתח, אקשן, מוזיקת רוק וכמובן לאוטאקואים. הסגנון שלו לא ישעמם אפילו מי שרגיל לסרטי אקשן אמריקאים נלוזים, ולמרות שאורכו של הסרט עשוי להרתיע רבים, הקסם שלו (ושוב, גם של המאנגה) ירתק את כולם למסך, אפילו רבים נהנה מהסרט, ותאמינו לי שהוא לא נוטה לחבב הרבה סרטים.


הטוב: סרט עתיר תקציב, מסוגנן וטוב עם עלילה מותחת שמותירה חשק לעוד.
הרע: מעט ארוך, תשובות רבות שלא מתקבלות בסרט מותירות תסכול (וחשק לראות את הסרט השני).
והמכוער: הרבה פעמים במהלך הצפיה חשבתי שמי שמסתתר מתחת למסיכה של “חבר” הוא ליברמן.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

20th Century Boys | יפן 2008 | מתח, מסתורין, מד”ב, תינוקת | הפצה: NTV | במאי: יוהיהיקו טסוטסומי | יוצר מקורי: נאוקי אורוסאווה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם