אפריל 2012 – חלק ג’

 

חלק ג’ (אחרון, כן?) בסקירת עונת אפריל 2012.
יש לא מעט סדרות בחלק הזה (אם אתם חושבים שלא פשוט לקרוא את כל זה, נסו לצפות+לכתוב על כל זה), יחד עם מספר מילות סיכום. אבל זה בסוף.
קריאה מהנה.

בכתבה זו:
· Fate/zero part II
· Haiyore! Nyaruko-san
· Jormungand
· Kuroko’s Basketball
· Nazo no Kanojo X
· Shining Hearts: Shiawase no Pan (בערך)
· Tasogare Otome x Amnesia
· !!Upotte
· Tsuritama
· Sakamichi no Apollon


Fate/zero part II
התלבטתי ארוכות (לפחות דקה) האם להוסיף את “Fate/zero” לכתבה. הרי הסדרה תוכננה להשתחרר כמקשה אחת, וההפסקה בין השידורים נבעה מהרצון של הסטודיו להוציא את מחציתה השנייה משויפת ככל האפשר (ועל-סמך שני הפרקים הראשונים – בצדק). חוץ מזה, אם מישהו יחליט לצפות ב-Fate/zero הוא ודאי שלא יעשה זאת מאמצע הסדרה, לכן לכתוב על ההמשך של זירו מרגיש מיותר ממש כמו לכתוב על Hunter x Hunter ו-Naruto Shippuden: הרי גם אצלן התחלף פתיח ויש סגה חדשה בפתח.

רגע…אפילו את זה אין ל-“Fate/zero”: הסדרה ממשיכה מאותה נקודה בה היא עצרה בדצמבר, כאשר המאסטרים ומשרתיהם האגדיים משתפים פעולה על-מנת לעצור את קאסטר שיצא מכלל שליטה (וזה לא שהיה לו הרבה רסן קודם לכן). מי שיצפה בכל הסדרה במכה אחת לא יבחין שפרק 14 מסמל התחלה חדשה. אם כבר, פרק 16 מסתמן כאחד כזה. אבל 14? הוא ממשיך את העלילה כאילו הפרק הקודם שודר אתמול. מצד שני, הקרב הבומבסטי שנצפה על המסך היה ודאי פחות מרשים לו לסטודיו ufotable היה פחות זמן לעבוד עליו: מצד אחד, ריידר, לאנסר וסייבר נגד מה שנראה כמו קאסטר, רק עם המון זרועות ובגובה של כמה עשרות מטרים. זה קורה בים. בו בזמן, באוויר, ברסרקר יוצא במתקפת אמוק על ארצ’ר. קרב כזה לא רואים כל יום, בטח שלא בטלוויזיה, והוא אפילו שם בכיס הקטן את הקליימקס של “Fullmetal Alchemist: Brotherhood” אותו החשבתי עד היום לאחד הקרבות המהפנטים ביופיים בעולם האנימה. וכל זאת כש-Zero נמצאת רק במחצית הדרך!

אבל האנימה לא פה (רק) בשביל להראות לנו קרבות ויזואליים יוצאי-דופן. קרב פסיכולוגי/פוליטי מתנהל מאחורי הקלעים עם המאסטרים, ובפרט בין טוקיוּמי לקארייה. רודף הכוח נגד רודף הצדק. השיחה האינטנסיבית בין השניים ותוצאתה ה…ובכן…’מדליקה’…מהווים נקודת מפנה קריטית במערכה. שיחה גורלית נוספת מתקיימת בין ארצ’ר לריידר. חבר’ה, אני מוכן לצפות בשניים האלה מקריאים מתוך ספר טלפונים במשך שש שעות; שני מנהיגי-העל ההיסטוריים האלה הם בעלי השקפות עולם כל-כך שונות עד שהקרב הבלתי-נמנע בין השניים הוא הדבר לו אני הכי מייחל בסדרה (למעט קרב כריות בין סייבר לאייריסביל). עד כה, ריידר עטה על עצמו את גלימת הגיבור הראשי בסדרה מבין המשרתים, כאשר סייבר הייתה עסוקה בלהיות סייבר. בקרב הפותח של המחצית השנייה (או ליתר דיוק, ב-אקט הסיום שלו), ובעיקר אחרי השיחה בין ריידר לארצ’ר – סייבר משיבה לעצמה את הכבוד האבוד.

מה תגידו על זה, אולי בכל זאת המחצית השנייה טומנת בחובה שוני רב מהעונה הראשונה?


Haiyore! Nyaruko-san
על מה זה:
מאהירו יאסאקה יזכה לדעת איך יראו הנכדים שלו, זאת אחרי שלילה אחד הוא מותקף על-ידי חייזר, וניהרוּקוּ-סאן – יצור במסווה נערה – מצילה את התחת שלו.
ועוברת לגור איתו.
ומתאהבת בו.
ומתפשטת הרבה.

איך זה: לאבקרפט ודאי מתהפך בקברו. אתם ודאי תוהים מה הקשר בין הסופר הנודע לסדרה הזו, אז ובכן: ניהרוקו-סאן היא למעשה קת’ולהו. כמובן שלאבקרפט לא לבדו: קונן דויל, שייקספיר, דיומא ורבים אחרים זכו לא לראות כיצד דמויותיהם המפורסמות ביותר נרמסו בחוסר כבוד בסדרות אנימה שכל מטרתן הן לגרום לאוטאקואים שמנים להזיל ריר. לכן מי שרוכש כבוד ללאבקרפט, רצוי שלא יצפה בסדרה.

כל השאר…לא תאמינו, אבל הסדרה הזו לא כל-כך רעה.
ניהרוקו היא אחת הגיבורות האקסצנטריות שנראו על המסך ומשובבת לב לא קטנה. הפרק הראשון מכיל כמה וכמה קרבות מעולים, ועד שלא ראיתי זאת בעצמי לא הייתי מאמין: הסדרה היא גם פרודית, בחלקה. באחד הקרבות מזמנת ניהרוקו ייצור מתוך פוכדור. חוץ מזה שהפרק מנפיק רגעי צחוק, ומי שמחפש ערך מוסף – ובכן, אין כזה. אבל יש רפרנסים לתרבות האוטאקו, זאת כאשר ניהרוקו יוצאת לשופינג של משחקי גאלגה ומנגות. אה, כל זאת על רקע איכות הפקה לא כזו רעה (ביחס לסדרות אחרות מז’אנר ה-‘אל-תראו-אם-אתם-מחפשים-איכות’).

להמשיך או לא: את הפרק הראשון הדלקתי עם הרצון לסיים כמה שיותר מהר, ולפרק השני אני מחכה בקוצר רוח. אם הפרקים הבאים ישכילו לחדש במקום להשתמש באותם תרגילים שעשו את הפרק הראשון לטוב, יש סיכוי שאצלח את הסדרה בשלום.


Jormungand
על מה זה:
סוחרת נשק בשם קוֹקוֹ שוכרת לארגון שלה את ג’ונה (או יונה, לשיפוטכם); נער יתום מלחמה חסר רגשות ששונא נשקים, אך יודע לתפעל אותם באותה קלות שאתם יודעים לשתות חלב.

איך זה:Black Lagoon” לעניים. או לפחות כך חשבתי בדקות הראשונות של הפרק הראשון. בסופו של דבר יצאתי עם מסקנה אחרת: “Black Lagoon” לעמידים.
הסדרה מנסה להיראות מתוחכמת על-ידי הוספת תככים פוליטיים ותאגידי-נשק בין קרב יריות אחד למשנהו, אך בפועל אין פה משהו שלא ראיתי קודם, והפוליטיקה – בינתיים – משעממת.

קוקו היא לא רווי, אבל יש לה קסם אישי שקשה לעמוד בפניו; שלומיאליות מצד אחד וביצי-פלדה מצד שני. ג’ונה אף הוא התחבב עלי בסופו של דבר. אולי זה מבט ה-‘לאן-לעזאזל-הגעתי’ שלו, אבל יש משהו בילד הזה שגורם לי לרצות לדעת האם הוא ימצא את רוצחי משפחתו. החיסרון העיקרי הוא שאר הדמויות: הצוות של קוקו מורכב מחיילים-לשעבר, ויש לא מעט מהם. עבור פרק ראשון, הגיוני שלא יהיה לי אכפת מאף אחד מהם, אבל קשה לי לראות כיצד בכלל יהיה לי אכפת מכולם. מצד שני, הסדרה עוד לא למדה ללכת וכבר הוכרזה עונה שנייה לאוקטובר הבא. כנראה שיש ליוצריה תכניות גדולות עבור כל דמות. זה לא משנה את היותי פאנבוי של צוותים מצומצמים…רצוי על סירת טורפידו (אוקי אוקי, תגידו לי מתי ההשוואה ל-“Black Lagoon” נהיית מיותרת).

להמשיך או לא: אחת הסדרות המושקעות ביותר של העונה, והמענה הנוכחי למחפשי סיינן עם רובים. אני ממשיך איתה, בתקווה גדולה שהיא תגדל להיות קצת יותר מחיקוי לא זול.


Kuroko’s Basketball
על מה זה:
ישנה אגדה אורבנית אודות חמישה שחקני כדורסל מאיזו חטיבת-ביניים שנקראו “דור הניסים”. ישנו גם חבר שישי מסתורי שכל אחד מאותם חמשת המופלאים מחשיב כשחקן טוב יותר מהם: קוּרוֹקוֹ שמו. כאשר כל אחד מחברי הקבוצה עולה לתיכון אחר, מצטרף קורוקו לקבוצת כדורסל טרייה בתיכון חדש. אלא שלהפתעת כולם, קורוקו הוא לא עלוי, אלא נער חלש שבקושי יודע לשחק.

איך זה: בהיעדר סדרות ספורט אחרות על המסך, Kuroko’s Basketball עונה על הצורך של סדרת ספורט לוורידים. לא מדובר בסדרה האיכותית ביותר מהז’אנר, אבל שני הפרקים הראשונים התחבבו עלי מהר. קורוקו הוא לא הגיבור הסטנדרטי שלכם: גם אחרי שמגלים שהוא חלש, לא מתגלה ה-“כשרון הסודי” (כי תמיד יש כשרון סודי) מיד, וגם כשזה כן קורה, הוא עדיין לא נחשב לשחקן שכולם סומכים עליו.

מי כן נחשב לכזה? קאגאמי טאייגה. כדורסלן בנשמה שרק רוצה לשחק ולהיות הכי טוב ביפן. הוא מוכשר בטירוף, קצת יהיר ומפחיד אבל ידידותי למדי כשלומדים להכיר אותו. אחרי שקורוקו מזהיר אותו שאין לו צ’אנס מול אף אחד משחקני דור הניסים, טאייגה מייצר את השאיפה הספורטיבית של הסדרה: להביס כל אחד (ואחת) מהם.

שני הפרקים הראשונים לא מתמקדים הרבה במשחק עצמו, אלא בעיקר בבניית התשתית לקראת הטורנירים העתידיים והכרת הדמויות (אתם יודעים, כדי שיהיה אכפת לנו מהם כאשר הם ינצחו או יפסידו). כל קלישאות הספורט הידועות מרוכזות פה – וזה לא דבר רע למי שאוהב את הז’אנר.

להמשיך או לא: חובבי סדרות הספורט ימצאו בסדרה הזו המון נשמה. יש טובות ממנה, ואפילו יש טובות כמוה, אבל בהיעדר תחרות – “Kuroko’s Basketball” היא סדרת הספורט של העונה (מה שקצת כואב לי להודות אחרי שתי עונות שידור בכיכובה של “Chihayafuru“).


Nazo no Kanojo X
על מה זה:
אקירה טסובּאקי הוא תלמיד תיכון רגיל. אין בו שום דבר יוצא דופן, למעט זה שבתור גיבור הסדרה הוא יושב בכיתה ליד החלון. חייו משתנים כאשר לכיתה שלו מצטרפת תלמידה חדשה בשם אוּראבּה. אורבה היא ווירדו במלוא מובן המילה: השער המבולגן שלה מסתיר את העיניים, היא מרבה לישון בשיעורים ולהתנהג באופן חריג. יום אחד רואה טסובאקי שאריות ריר שהזילה אוראבה על השולחן עליו ישנה הרגע…וטועם את זה.

איך זה: כמו אוראבה עצמה, “Nazo no Kanojo X” היא הילד הווירדו של העונה. אם Space Brothers מתארת את התהליך שלוקח כדי להיות אסטרונאוט, או Kuroko’s Basketball את הדרך להיות שחקן כדורסל מוצלח – Nazo no Kanojo X מתארת את התהליך של זוגיות חדשה. סליחה, זוגיות חדשה ומוזרה.

היחסים בין טסובאקי לאוראבה הם המוזרים ביותר שראיתי מזה זמן רב. הוא לא יכול לחיות ללא הרוק שלה, והיא…ובכן, מתנהגת כמו עצמה. על-סמך שני הפרקים הראשונים אין לי שמץ לאן הסדרה עוד יכולה להתפתח. אבל היא גרמה לי להתמכר לתשובות האפשריות כמו שטסובאקי מכור לרוק (ואני לא מתכוון לז’אנר המוזיקלי). למרות כל היצרים הפסיכדליים, הסדרה שומרת על ראליזם מסוים דרך דמותו של טסובאקי, שמתנהג כמו כל נער שיש לו חברה חדשה ואין לו מושג כיצד להתנהג. השילוב הזה שבין מערכת יחסים נורמלית למערכת יחסית לא-נורמלית יוצר סדרה מצחיקה ומרגשת כאחד.

להמשיך או לא: אחרי ההלם הראשוני (והחשק להקיא), מסתבר שמדובר באנימה המקורית ביותר של העונה (או לפחות היא הייתה יכולה להיות כזו בכל עונה אחרת). אין דרך חזרה ממנה, אני ממשיך.


Shining Hearts: Shiawase no Pan
תסלחו לי, אבל באמת שניסיתי. לקח לי בערך 10 דקות להבין שאין שום סיכוי שבעולם (אלא אם תשחדו אותי עם אייפון חדש. או פיצה) שאני אמשיך את האנימה הזו. אין בה שום דבר טוב, שום דמות מיוחדת, והנחמדוּת של כולם מתסכלת אותי. מילא זו הייתה סדרת טראש עם אצ’י, אבל היא לא. מילא היא הייתה פנטזיה יוצאת דופן, אבל גם זה בקושי לא. ואיכות ההפקה? לא משהו. זו סדרה על אחד שאופה לחם ושלוש בנות שמוכרות לחם. אני יודע אני יודע, הם יוצאים לאיזה מסע פנטזי בהמשך בלה בלה בלה. אבל לא אכפת לי מהדמויות ועולם הסדרה בנלי למדי. זה אפילו לא “כל-כך-רע-שזה-טוב” (כמו סדרה אחרת העונה עליה אכתוב בהמשך). זה סתם משעמם. הגיע הזמן שמישהו ילמד שלא כל משחק תפקידים חייב לקבל אנימה.


Tasogare Otome x Amnesia
על מה זה:
קבלו טוויסט – מועדון בית-ספר שחוקר תופעות על-טבעיות, שהנשיאה שלו היא רוח רפאים! נכון אדיר?

איך זה: חמוד.
הפרק הראשון מבצע משהו מקורי. הפרק מציג סצנה שלמה במחצית הראשונה שלו בו שלושת חברי המועדון מתדיינים על שטויות כשברקע קורים דברים על-טבעיים. המחצית השנייה של הפרק מראה את אותה מחצית ראשונה, אלא שהפעם אנו עדים לרוח הרפאים – יוּקוּ שמה – שאחראית לבלגן. מסתבר שיוקו היא רוח הרפאים של הבניין הישן של המוסד, אך אין לה שום זיכרונות ממותה. היחיד שמסוגל לראות אותה הוא טאייצ’י ניה, שמקים איתה את המועדון כדי לחקור תופעות על טבעיות בבית-הספר ולגלות את התעלומה מאחורי מותה.

הפרק עצמו (שבסופו נותרו עוד דקות רבות לסצנות חדשות. אכן, על-טבעי) מעט אטי, ועד שלא אזכה לראות פרקים שבאמת חוקרים את מה שקורה או לא קורה בבית-הספר, קשה לי להגדיר את הסדרה הזו. על הנייר היא מצדיקה את קיומה, בעצם הרעיון ועם ארבעת חברי המועדון – חיים או מתים – היוצרים אינטריגות בינם לבין עצמם וגורמים גם לעניינים הפנימיים שבמועדון להיראות מעניינים. אבל צריך יותר מזה כדי באמת להלהיב. יכול להיות שהסטנדרט שהציבה “Sankarea” לקומדיות-האצ’י-האפלות-העל-טבעיות בעונה הזו גורמת ל-“Tasogare Otome x Amnesia” להיראות חיוורת יותר מרוח רפאים (ראיתם מה עשיתי פה?).

להמשיך או לא: עוד מוקדם לקבוע. בניגוד לפרק הראשון במנגה, האנימה לא מתחילה ישירות מהאקספוזיציה. ובכל זאת הסדרה מראה פוטנציאל רב.


!!Upotte
על מה זה:
תחילה זה נראה כמו סדרה על בנות שלומדות באקדמיה יוקרתית שם מלמדים אותן לירות ברובים גדולים.
בהמשך מתברר שזו סדרה על בנות שלומדות באקדמיה יוקרתית…והן בעצמן רובים גדולים.

איך זה: הייתי משוכנע דקות ארוכות שגורל הפרק יהיה זהה לזה של “Shining Hearts”. אבל ממש כמו תאונת דרכים שאי אפשר להסיט ממנה את המבט, משהו בפרק הזה דרבן אותי להמשיך לצפות בו. אין לי מושג האם זה נחשב לפדופיליה אם הנערות הן למעשה רובים, אבל המורה החדש באקדמיה – שעוד אין לו מושג שהבנות הן למעשה רובים – כבר חטף מנה הגונה בעקבות הערות מיניות.

אין לי מושג איך הסדרה בכלל עובדת (הם רובים? הן נערות? הם רובים שהופכים לנערות? או נערות שהופכות לרובים?). אם זה מנחם, האנימציה דווקא טובה (איזה בזבוז), הדמות הראשית – FNC – חמודה למדי בהתנהגותה, והיו רגע-שניים של קומדיה במיטבה. אבל בשורה התחתונה, מדובר בסדרה לחובבי לולי, ותו לא.

להמשיך או לא: נו, אם זה מה שעושה לכם את זה…


[Tsuritama [Noitamina #1
על מה זה: יוקי הוא תלמיד שלא מצליח לתפקד חברתית. בכל פעם שהוא מעט לחוץ, הוא נכנס לפניקה ומבעית אחרים. אין פלא שאין לו חברים.

ביום בו הוא עובר לבית-ספר חדש בעיירה קטנה על שפת האוקיינוס (אנושימה, אם זה מעניין אתכם), הוא מכיר חבר חדש: הארו שמו, תלמיד חדש גם כן. הארו הולך עם דג-בתוך-אקווריום על ראשו ומעיד על עצמו שהוא חייזר (הארו, לא הדג). בניגוד לניהרוקו ממקודם, הארו לא בונה על להפשיט על יוקי…אחרת זו הייתה סדרה מז’אנר אחר לחלוטין. לפי ההבטחות של הפרק, השניים, יחד עם עוד כמה חברים, עתידים להציל את העולם. נחיה ונראה.

איך זה: זוכרים שהתלוננתי על כמה חבל שהאנימציה הייחודית של “Sengoku Collection” מבוזבזת על סדרת אצ’י חסרת תכלית? ובכן, משאלותיי התגשמו: האנימציה הייחודית הזו חוזרת, מה שטכנית כבר לא הופך אותה לכזו ייחודית. היא אפילו נראית טוב יותר ב-“Tsuritama”, וללא ספק מדובר בסדרה הצבעונית ביותר העונה, באופן המילולי של המונח.

מדובר בעוד אחת מסדרות הביזר האלה שכוללות גיבור נורמלי ומסביבו קבוצה של פריקים, בעיקר הארו. זכינו לראות הצצה לאווז-בר והודי אחד, תלמיד חובב דיג וסבתא שמקבלת לזרועותיה בקלות רבה מדי ילדים תימהונים.

אבל הם (עדיין) לא מעניינים אותי. יוקי הוא גיבור הסדרה, והלחץ החברתי אליו הוא נכנס, והמחשבות שמתרוצצות לו בראש כל-כך ראליסטיים עד שלמדתי שאני לא היחיד בעולם שחושב דברים כאלה: האם לפנות מקום באוטובוס לאנשים מבוגרים-אך-לא-זקנים-מדי? מה הדבר הנכון להגיד בחדר מלא בזרים? מחשבות כאלו. גיבור כלבבי.

להמשיך או לא: קניתי.


[Sakamichi no Apollon [Noitamina #2
על מה זה: קיץ, 1966. תלמיד תיכון מבריק בשם קאורו עובר להתגורר עם קרובי משפחה עשירים בקיושו בגלל עבודתו של אביו. הוא כבר רגיל להחליף בתי-ספר, אינו מתיידד עם אנשים ומרבה להתבודד. אלא שבבית-הספר החדש הוא מכיר את סנטארו: הבאד בוי של כל בית-הספר, וחובב מוזיקת ג’אז. אהבתו של קאורו לפסנתר מחברת (כלומר, תחבר) בין השניים.

איך זה: את הסדרה הטובה ביותר שמרתי לסוף. ומדוע היא הטובה ביותר?
לא רק בגלל שזו סדרה של Noitamina.
לא רק בגלל שזו הסדרה הראשונה מבית סטודיו Mappa (צאצא של סטודיו Madhouse).
לא רק בגלל שזו סדרת מוזיקה (ז’אנר לו יש מעט סדרות אנימה).
לא רק בגלל יוקו קאנו, המלחינה האגדית.
אלא בגלל פאקינג שיניצ’ירו וואטאנאבה. מי שהשם הזה לא אומר לו כלום, כנראה שהוא צעיר מדי: מדובר ביוצר המבריק מאחורי “Samurai Champloo” ו…חשוב יותר…”Cowboy Bebop” (סדרה שונה לגמרי שגם בה הג’אז הוא סממן בולט). מאז 2004 הוא לא ביים סדרת אנימה חשובה. הוא היה מפיק מוזיקלי ב-“Michiko to Hatchin”, עשה תפקיד-לא-ברור ב-“Star Driver” ועוד כל מיני חלטורות. אבל “Sakamichi no Apollon” היא הבייבי החדשה שלו מזה זמן רב.

והתוצאה – תענוג לעיניים ולאוזניים.
קשה לי לקבוע אם זו הסדרה החדשה הטובה ביותר של העונה, אבל אם הייתי צריך להמר: הייתי שם את הכסף עליה. הפרק הראשון בונה באטיות את מערכת היחסים בין קאורו השמרני לסנטארו, הבריון-החביב ביותר שראיתי על המסך. במובן מסוים, מדובר בהפך הגמור מ-“Tsuritama” שמשודרת אחריה. בשתיהן ישנו גיבור חסר-חברים שעובר לבית-ספר חדש ומכיר אנשים שהם ההפך הגמור ממנו. הסגנון הכל-כך שונה של שתי הסדרות מצדיק את תואר “השיבוץ המוצלח של העונה”. לאן “Sakamichi no Apollon” תמשיך אני לא לגמרי בטוח. כנראה שהשניים יהיו בלהקה או משהו. אבל אם הסדרה תעמוד בציפיות, היא עתידה אפילו להיות אנימת השנה (אם נתעלם מקיומה של “Fate” והפוטנציאל של “Space Brothers”).

חוץ מזה, טוב לדעת שב-“Noitamina” חזרו להתמקד רק בסדרות איכות. אחרי חצי השנה האחרונה, התחלתי קצת לדאוג.

להמשיך או לא: I see trees of green…And a good looking show.


סיימתי!
סלחו לי על היעדרם של “Lupin the 3rd” שלא יצא לי לבדוק (ממילא זה רבע-הנטאי) ו-“AKB0048” שאני יודע שאין סיכוי שאשתין לכיוונה, לכן לא אחכה עד לסוף החודש כדי לכתוב עליה.

אפשר להגדיר את עונת אפריל 2012 במילה אחת: הצלחה.
אני לא זוכר את הפעם האחרונה בה כל-כך הרבה סדרות נוספו לרשימת הצפייה שלי בעונה אחת: לא פחות מ-14 סדרות אנימה חדשות אני אעקוב אחר מעלליהן מדי שבוע. אפילו אם במהלך השבועות הקרובים אני אחליט להיפטר מכמה מהסדרות (מה שלא יקרה עם יותר משתיים-שלוש אנימות), זה לא ישנה את דעתי על העונה. כל מי שאמר שתעשיית האנימה היא כבר לא מה שהייתה פעם – צודק. היא טובה יותר, לפחות ביחס להיצע מאז תחילת העשור.

עבורכם, זה אומר בעיקר דבר אחד: לקראת יולי, יהיו פה המון ביקורות חדשות.

יאלל’ה, אתם יותר ממוזמנים לשתף את דעתכם על העונה.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם