קיץ 2011 – חלק א’

 

AnimeOK וקוטג’ תנובה
גאים להציג:

You know the drill
you know the consequences

בכתבה זו:
– Blade
– Kami-sama no Memo-chō
– Ikoku Meiro no Croisée: The Animation

Blade
זה תקין פוליטית לקרוא ל-‘בּלייד’ הכבשה השחורה של מארבל?

על מה זה: צייד ערפדים שחור עוזב את הגטו וההוֹמיז מברוקלין כדי לצוד את הערפד שהרג את אימא שלו, ו…הוא ביפן, כמובן.

איך זה: אם הייתה תקווה, איזושהי תקווה, שפרויקט מארבל עשוי לקבל לפחות סדרה אחת טובה מאז ההשקה באוקטובר האחרון – הפרק הראשון של בלייד מכניס את התקווה הזו לבלנדר, מוסיף קצת שתן וקרום בתולים של קרנף, מערבב הכול היטב ושופך לביוב. זה מה ששווה התקווה שלכם, מסתבר.

הפרק הראשון של בלייד גורם לאנימה של ‘וולברין‘ להיראות כמו ‘האביר האפל’, וזו המחמאה היחידה שאני הולך לחלוק לו. החיסרון הבולט מכולם הוא בּלייד עצמו, שנדמה כאילו יצקו לתוכו את מיטב הסטריאוטיפים על גנגסטרים שחורים מהשכונות שיוצאים למסע נקמה. זאת ועוד, מדובר בסדרה היחידה מבין ה-‘Mavel Four’ שגיבורהּ מקריין אותה, זאת כדי להעמיק את תחושת הפילם נואר, שלא רק מקרטעת כמו פינגווין באמצע המדבר, אלא גם נראית כמו פרודיה עצמית. “ניחא” תגידו, על התסריט הלקוי אמורים לפצות קטעי אקשן איכותיים, כמו ש-איירון-מן‘ לפחות ידעה לספק. אך לא בבית ספרנו; אחרי 3 סדרות ששודרו אחת מיד אחרי השנייה, אזלו לקברניטי סטודיו Madhouse הכוחות. סצנות האקשן קטועות, ערוכות רע, ונראות כמו הפקה של הולמרק שלא היה לה כסף לפעלולנים טובים. אך מגבלות כאלה לא אמורות להיות באנימציה! אני לא אמור לראות 2 חבר’ה מתכוננים לרוץ אחד לקראת הגרון של השני, ופחות מעשירית השנייה אחר-כך לראות רק את התוצאה של מרחץ הדמים. מישהו פה חיפף.

מי שלא צפה באף אחת מסדרות האנימה של מארבל – להתחיל מ-‘מבלייד’ זה רעיון מצוין, כי ממנה אי אפשר לרדת. הקדימון לפרק השני לא מבשר טובות, ואפילו הפתיח – ועד עכשיו פתיחי מארבל נעו בין ‘יפה’ ל-‘כמעט יפה’ – הוא צל חיוור של קודמיו לתפקיד. אך לא לדאוג, הפתיח של אקס-מן שרד כ-4 פרקים לפני שנחתך באגרסיביות, אולי גם ב-‘בלייד’ יפטרו ממנו. ומהלך שכזה הרי יפנה יותר דקות מסך לטובת הסיפור.
בעצם שהפתיח יישאר.

להמשיך או לא: אני אישית אסיים את תאונת הרכבת הזו עד סופה, אבל רק כדי להשלים את המעגל (כן, יש לי הפרעות משל עצמי). אם לכם זה לא חשוב כמוני, דלגו על הסדרה, ויפה שעה קודם.

אני מתגעגע לווסלי סנייפס.

Kami-sama no Memo-chō
או “It’s the Only Neet Thing to Do”, תלוי את מי אתם שואלים.

על מה זה: נארומי, סתם אחד, מחליף דירות ובתי-ספר כמו דאודורנטים בקיץ בגלל העבודה של אבא שלו.
נארומי מתחבר לקבוצה של ווירדוז בה כולם עוסקים בפתירת תעלומות.
נארומי עוזר להם לפתור תעלומה.
נארומי אחד מהם.

איך זה: מה אגיד לכם, מערכת היחסים שלי עם J.C Staff יכולה למלא משבצות שידור בטלוויזיה. הטענה העיקרית שלי שחוזרת על עצמה כמו מנטרה היא שהסטודיו מפיק סדרות בינוניות באריזה נוצצת (Aria the Scarlett Ammo, Yumekui Merry, ו…בואו נודה…גם ההפקה של באקומן יכלה להיראות טוב ביותר). זה לא שאין אצל אנשי הסטודיו הברקות – אני מסתכל עלייך Shigofumi – אבל נקודת המוצא שלהם היא ‘דברים יפים קודמים לעלילה’.

אותו הדבר עם Kami-sama no Memo-Cho (שהתרגום שלה אמור להיות ‘הפתקיות-האלה-שמדביקים-על-דלת-המקרר-ואף-אחד-לא-חשב-למצוא-להן-שם-בעברית של אלוהים’). מדובר באחת ההפקות היומרניות ביותר של הסטודיו, ולכבוד כך אף הכינו פרק פתיחה כפול. לא כזה שפרקים 1 ו-2 שודרו יחדיו, אלא כזה שהפרק הראשון לבדו הוא באורך כפול, והפעם האחרונה שנתקלתי במשהו דומה היה ב-GTO…אך, הנוסטלגיה. הסדרה עצמה נראית נהדר, ומצחיקה בטירוף. היא על עבריין אחד שהופך למורה ו…אה רגע *Slap* הסדרה נראית נהדר ומנסה להצחיק, אבל לא הולך לה. המון דמויות נפלו בבת אחת על הצופה בפרק הראשון, אבל העובדה שהוא כפול עזרה להכיר אותן ואת מערך הכוחות ביניהן. אבל רק קצת.

הסדרה נראית כמו הכלאה בין Durarara – מה שמזכיר לי שאני עוד צריך לסיים אותה – לבין Gosick ת.נ.צ.ב.ה. הדמויות רבות, חלקן מורבידיות וחלקן שמחות מדי, ולכולן שריטה גדולה שקשה להסתיר. החבורה פותרת יחדיו מקרים שהמשטרה לא תיקח על עצמה, והיא מורכבת מג’יגולו, אחד שהוא אוטאקו-צבא, אחד שלא הבנתי מה הסיפור שלו, ואחת שהיא אליס: ילדה לוֹלי בת 13 שמסתגרת בחדר צפוף מלא מסכים, פותרת תעלומות ושותה דר. פפר (שבגרסת האנימה נקרא ‘דוֹקוּפֵּה’). מסיבה לא ברורה, כולם עוקבים אחר ההוראות שלה כי היא סוג של גאון. ממה שאני ראיתי בפרק הראשון, היא ילדה קטנה ומעצבנת שמכה בן אחרי שמנסים להפשיט אותה מולו כאילו זו הייתה אשמתו. ובקיצור – היא כמו כל ילדת אנימה לולי אחרת. גם לכביכול ה-‘גאונות הבלשית’ שלה קשה להסתגל, בטח אחרי שסיימתי עכשיו רומן בן חצי שנה עם ויקטוריקה. אם תרשו לי לספיילר רגע (ואם אתם לא מרשים, רדו פסקה), אליס מרכיבה את הפאזל הבלשי אחרי שהחשוד/רוצח קנה כמויות אדירות של קרח. עם כל הכבוד, לא צריך להיות בלש כדי לנחש עבור איזו סיבה בן-אדם רוכש קרח בכמויות מסחריות (אלא אם גרים אצלו בדירה פינגווינים).

לא התרשמתי לטובה מהיכולות שלה, ובאופן כללי – בתור מי שאמורה להיות הגימיק המרכזי של הסדרה, היא הצליחה לעצבן הרבה יותר משהיא הצליחה להלהיב. אך סטודיו J.C Staff השקיעו בסדרה הזו כמו שלא השקיעו בשום דבר אחר מעולם, ולא מוקדם מדי לקבוע שזו אולי הסדרה שנראית הכי טוב בעונת השידור הזו. גם בפס-הקול של הסדרה הושקע זמן ומאמץ, בעיקר בשיר הסיום שישבתי מולו מהופנט, אם כי פחות בגלל השיר ויותר בגלל הנזק לגלגלי-העין.

להמשיך או לא: בניגוד לפעמים קודמות, אני לא ארים ידיים בכזו קלות. הפרק הראשון עוד לא הראה את מלוא הפוטנציאל של הסדרה (בניגוד לפרק של בלייד, שפשוט צעק ‘עזבו אתכם, ככה יראו 11 הפרקים הנותרים’). אולי אני עוד אתחבר לאחת הדמויות, אולי הסיפור יסתבך, ואולי ואולי ואולי. אני אשאר בינתיים לבדוק אם היא הצליחה במשימה. אם לא תמצאו פה ביקורת לכשתסתיים הסדרה, כנראה שהיא נכשלה.

“אבא?”

Ikoku Meiro no Croisée: The Animation
רק שתדעו כי אני לא סומך על שום סדרה שמסתיימת בכיתוב “The Animation”.

על מה זה: אי שם במאה ה-19, זקן אחד בשם אוסקר חוזר לביתו שבפריז עם מזכרת מהטיול שלו ביפן: ילדה קטנה בשם יוּנִה. הוא מביא אותה לחנות יצירות-הברזל שמנהל אחיינו הבישי קלאוד, וזה מצידו לא שמח לגלות את המתנה החדשה, ומשום מה חושב כי ילדה בת 13 שאינה דוברת צרפתית ויש לה ידע בשום דבר היא נטל לחנות. איך הוא מעז…?!

איך זה: זה…חמוד כזה.
אישית, אני לא מתחבר לסדרות מהסוג הזה. חלקכם תמצאו את יוּנה כיצור המתוק ביותר שאי פעם נברא: היא מתנצלת על כל דבר בקידה עמוקה, מסתובבת עם קימונו יוקרתי ויש לה מניירות כמו של ילדה יפנית בת 13 מהמאה ה-19. אולי לעובדה שהיא באמת ילדה בת 13 מהמאה ה-19 יש קשר לעניין. הפרק הראשון עוסק ביחסים בין קלאוד ליונה, בהסתגלות שלו אליה, ובהסתגלות שלה לחטוף ממנו צעקות. אבל קלאוד הוא צרפתי, ולכן הוא לא יכול להישאר תקיף לאורך זמן.

Ikoku Meiro no Croisée לא מביאה עימה שום בשורה. נראה כי מדובר בסדרת Slice-of-Life, רק עם מנות גדושות של קאוואיזם. העיצוב הפריזאי של פעם קוסם לעין, אם כי לא השתוללו עם העיצוב כמו ב-Gosick (מבטיח, פעם אחרונה שאני מזכיר אותה). הדמויות, כולן, סובלות מתסמונת של נימוס-יתר; כולם אדיבים, נחמדים, מברכים אחד את השני לשלום, וגם כשקלאוד כועס על יונה, הוא עושה זאת באיפוק אירופאי. האם זה דבר טוב? תשפטו בעצמכם אם האיפוק הזה לא מוציא אתכם משלוותכם. אם כן, תזריקו לעצמכם מנה-שתיים של Highschool of the Dead.

להמשיך או לא: האם חשקה נפשכם בסדרה על הבדלי תרבויות, במסגרת משפחתית חמימה ולא כחלק מסיפור אקשן מלחמתי מטורף וגדוע איברים? אז Ikoku Meiro no Croisée היא התשובה בשבילכם. אם אתם – כמוני – מרגישים שמיציתם סדרות כאלה, או שמלכתחילה הן לא היו כוס התה שלכם, לא תמצאו פה דבר.

מימין לשמאל: קלאוד, יוּנְה והוהנהיים מ-FMA.


עד כאן. חלק א’ הוא רק ההכנה לקראת הזוועות האמיתיות שעוד מחכות בהמשך, לכן אני ממתן לכם את ההתחלה ב-3 סדרות בלבד. סתם, זו לא הסיבה. פשוט היו דברים שלא הייתה לי סבלנות אפילו לבדוק.
בחלק ב’ צפויים להיכנס דברים איכותיים יותר, או סתם כאלה שיעשו הרבה רעש. אם אתם רוצים לעשות וידוי כניסה, שלחו המלצה לסדרה שהיא לא Usagi Drop שאתם חושבים כי כדאי לשים עליה עין.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם