אפריל 2011 – חלק ג’

חג פסח שמח לכל עם ישראל. או חג פסחא שמח, תלוי מי אתם. בעצם, על-מנת להיות משוכנע שאני לא מקפח אף מגזר, אז יום עצמאות שמח למדינת זימבבווה!
כעת אפשר לעבור לעינינו, או ליתר דיוק העיניינים שלי שמשום מה אתם קוראים. חבר’ה, פסח – צאו מעבדות לחירות, אל החופש! אל תישארו כבולים לבלוג הזה, הוא עושה לכם שטיפת מוח. רוצו לפני שיהיה מאוחר מדי, רוצ…

בבקשה לא. תישארו. צוחק איתכם. אני אוהב כול אחד מכם (כן, גם אותך). מישהו רוצה שקל?
סתם. למען האמת, אתם עוד תתחרטו שלא ברחתם. זוכרים את כתבות
חלק א’ וחלק ב’ של אפריל 2011? בשתיהן יחדיו סוקרו עשר סדרות אנימה. כעת, אני אתן לכם שנייה אחת לנחש כמה סדרות אנימה יהיו בכתבה הזו לבד (ובלי לרמות).

התשובה היא 16 [כמעט]. כן, באותה מידה הייתי יכול כבר לעשות חלק ד’. אבל אז לא הייתי לומד לקח להפסיק להתעצל עם החלקים הראשונים ולדחות הכול לחלק האחרון, מה גם שמסורת זו מסורת.
ותגידו תודה, כי יותר מדכא מלקרוא את זה, זה אשכרה לכתוב את זה. והשורות האלה שאתם קוראים עכשיו באמת נכתבו לפני שהתחלתי לעבוד על הכתבה עצמה, כלומר במצבי הנוכחי אני עוד אופטימי ורגוע. מעניין איך יראה הטקסט אי שם במילות הסיכום אחרי הסדרה ה-16? אני אישית מפחד לגלות, ומתנצל מראש בפני מי שעשוי להיפגע.

קריאה נעימה, ואל תשכחו לעשות הפסקות ולשתות הרבה מים.

בכתבה זו:
|
The World God Only Knows 2
| Deadman Wonderland
| Ano Hi Mita Hana no Namae o Bokutachi wa Mada Shiranai
| C: The Money of Soul and Possibility Control
| Aria the Scarlet Ammo
| A-Channel
| Hen Semi
| Ondemasu yo, Azazel-san
| Dororon Enma-kun Meeramera
| Ao no Exorcist
| Hoshizora e Kakaru Hashi
| Denpa Onna to Seishun Otoko
| Oretachi ni Tsubasa wa Nai
|
Battle Girls – Time Paradox
| Toriko
| 30sai no Hoken Taiiku


The World God Only Knows 2
קאטסוראגי קיימה וה-PSP שלו נהיו שם נרדף עבור כול חובבי הסים-דייטינג, והעונה השנייה (שהוכרזה עוד בזמן ש
הראשונה שודרה) ממשיכה באותו כיוון בדיוק. האם יש עוד איפה להפתיע? האם העונה החדשה מחדשת בכלל משהו? ולמה אני ממשיך לשאול את עצמי שאלות?

על מה זה: תלמיד אחד בשם קאטסוראגי חי ונושם רק דבר אחד: לכבוש בנות. הוא לא עושה זאת בעזרת החן שלו, או הקסם הייחודי שהוא לא ניחן בו, אלא בעזרת 4 דברים פשוטים: איקס, עיגול, משולש וריבוע. כן, אפילו בשיעורים הוא מבלה את זמנו עם קונסולת ה-PFP שלו וכובש את ליבה של עוד נערה וירטואלית בעלת קול מונוטוני. אלא שעולמו משתנה כאשר הוא מבצע עסקה עם החבר’ה שם למטה במסגרתו הוא צריך להוציא שדים סוררים המתחבאים בליבותיהן של נערות צעירות. ומה הדרך היחידה לעשות זאת? כמובן, לגרום להן להתאהב בו. על הקונצרט הזה מנצחת שֶׁדָה טירונית בשם אֵלְסי, שאמורה ללכוד את אותם שדים בעזרתו של קאטסוראגי, מבלי שהיה לה מושג שהלבבות היחידים שהוא כבש בחייו היו עשויים מפיקסלים.

איך זה: אם אתם קוראים אדוקים או בעלי זיכרון צילומי, בטח שמתם לב שעשיתי העתק/הדבק מההתרשמות שלי על הפרק הפותח של הסדרה כולה [עונת אוקטובר 2010: חלק ג’]. זה לא שמשהו השתנה מאז הפרק הראשון, מלבד הקילומטראג’ שצבר קיימה עם בנות. אבל עם זאת הוא לא צבר ידע חדש או למד משהו על עצמו, אם כבר הוא בסך הכול נהיה פסיכופט הרבה יותר, כפי שלימד אותנו פרק סיום העונה הקודמת.

העונה החדשה מציבה אותנו באותו מקום בדיוק, כש-‘מושא-הכיבוש’ התורנית היא נערת קראטה שאינה יודעת פחד וסולדת מדברים חמודים. Or is she…? אני לא אומר שהעונה הזו מיותרת, לעונה הקודמת היו 12 פרקים (שכיסו כ-4 בנות) בלבד, ומבחינתי זה המשך ישיר למעלליהם של קאטסוראגי ואלסי. הסדרה תסתיים ודאי ביום בו יגמרו הסטריאוטיפים החדשים לגבי בנות, שזה אומר שתהיה כנראה עונה שמינית.

להמשיך או לא: מדובר בהמשך ישיר לעונה הראשונה, כך שהמעריצים האדוקים לא צפויים להתאכזב.

Deadman Wonderland
לגורל הסדרה הזו היה חשש רב אחרי אסון הצונאמי ביפן. בכל זאת עלילת הסדרה מתרחשת בעתיד בו יפן סבלה מרעידת אדמה קטלנית שבעקבותיה שלושה רבעים מהמדינה ירדו למצולות. אבל לעזאזל, אסון לאומי או לא: יש ספונסרים לפרנס!

על מה זה: טוב, מה קרה ביפן של הסדרה אתם יודעים. אלא שכעת, 10 שנים אחרי, החיים נראים שלווים למדי. בעיקר עבור איגראשי גאנטה גיבורנו, תלמיד חטיבת-ביניים (ועם יד על הלב: בן-אדם מכוער). יום אחד, באמצע שיעור, קרה מה שכולנו קיווינו תמיד שיקרה: הלימודים הופסקו. איזה כיף לגאנטה, אפשר ללכת הביתה. אבל רגע…הם הופסקו כי כולם נרצחו. טוב נו, בכל זאת אפשר ללכת הביתה. או לפחות זה יכול היה להיות המצב, רק שאחרי שמתעורר גאנטה בבית החולים, מתנהל נגדו משפט שבסופו הוא מואשם ברצח ועל-כן הוא נשפט לעונש מוות. לקבל עונש מוות בגיל 14 זה לא טוב, ובטח שלא ייראה טוב בתיק האישי שלו.

הוא נשלח למה שנראה כמו בית-כלא במסווה של לונה-פארק, שם על האסירים לבדר את האורחים ולהפעיל מתקני שעשועים (ואני מניח שגם לבנות אותם). במקום הוא זוכה ליחס של כלב מצד האסירים השכנים, ובעיקר מצד הסוהרת הברוטאלית מאקינה, רק שלפי דבריה מידת החזיה שלה היא G, וזה מפחיד יותר מהאישיות שלה.

איך זה: ב-10 הדקות הראשונות של הפרק קרו יותר דברים מבעונות שלמות של “דרגון בול אות כלשהי“. אני אישית הייתי שמח לקבל קצת יותר פרטים על עולם הסדרה ועל הרקע החברתי של גאנטה, רגע לפני שהכול הולך קיבינימט. אבל מלבד זאת, הפרק עצמו נראה מבטיח למדי ביחס לציפיות מהסדרה. האנימה פשוט נראית נהדר, ואם לשפוט לפי הרזומה של סטודיו Manglobe (שעשו אגב גם את The World God Only Knows) אזי שהאיכות הזו תישאר גם לאורך 11 הפרקים הנותרים. הברוטאליות לא נחסכת מעיני הצופים, ומפצה על היעדר ההיגיון שאפף חלקים רבים.

לא קראתי את המאנגה אבל אני יכול רק לנחש שמה שראינו הוא כאין וכאפס לעומת מה שעתיד לבוא. התקווה שלי היא שגאנטה ימצא את דרכו מחוץ לכלא, ולא נישאר מיותמים ממענה אודות זהות הרוצח האמיתי. חוץ מזה שלסדרה אנסמבל שחקנים מכובד למדי, ובראשן רומי פאקו שנראה עתה כי היא מקבלת על עצמה כול תפקיד שמציעים לה. לא שאני מתלונן, זו הרי רומי פאקו.

להמשיך או לא: אם לא בשביל הגרפיקה המצוינת או כמויות הדם הלא-שגרתיות, אז לפחות בשביל ה-G.

Ano Hi Mita Hana no Namae o Bokutachi wa Mada Shiranai
[‘אנחנו עדיין לא יודעים את שמו של הפרח שראינו ביום ההוא’]
אני אומר לכם שאם לדבר הזה תצא עונת המשך, זו תהיה סדרת האנימה עם השם הארוך ביותר אי פעם.

על מה זה: ג’ינטאן הוא מה שאתם יכולים לכנות ‘היקיקימורי’. הוא יוצא מהבית לפעמים, רק שאת מרבית זמנו הוא מבלה מול הפלייסטיישן, והוא בקושי (אם בכלל) הולך לבית הספר. בעוד שחבריו כבר התקדמו בחייהם, הוא נותר תקוע. אלא שלחייו חוזרת מנמה [Menma], חברה (או אף מושא אהבה) מהילדות. כול זה היה נשאר בגדר דרמת Slice-of-Life טיפוסית, לולא מנמה לא הייתה מתה בתאונה מצערת כשהייתה קטנה. כעת היא חזרה, וג’ינטאן הוא היחיד שמסוגל להבחין בה. האם היא הזיה? רוח רפאים? ומה המטרה שלה?

איך זה: לאף אחד מהשאלות הנ”ל לא צריך להתייחס. לא תאמינו, אבל AHMHnNoBwMS מעניינת גם ללא טוויסט החוש-השישי שלה. הסוגיה בה עוסקת הסדרה היא חייו המפורקים של ג’ינטאן, וחברי ילדותו האבודים בנפשם. לא ציפיתי לסדרה עמוקה ובו בזאת גם מעניינת, כי אם לשפוט לפי סצנות הפתיחה שלה – כמעט ויתרתי על האנימה כשחשבתי שמדובר בקומדיית אצ’י.

A-1 (שעוד אדון עליהם בחלק על Ao no Exorcist) יודעים גם לעשות סדרות וסרטי מקור, יעידו על כך Occult Academy ו-Welcome to the Space Show. נראה בינתיים שכיוון המקור שלהם מבטיח לא פחות מהסדרות מבוססות-המאנגה. אין לי מושג לאיזה כיוון הסדרה החדשה שלהם תמשיך, בעיקר לאור סוף הפרק הראשון שפתח מספר רב של שבילים, אבל אני רוצה להישאר ולגלות.

להמשיך או לא: אחת ההפתעות החיוביות של העונה, ממליץ בחום לחובבי הדרמה.

C: The Money of Soul and Possibility Control
לא ידעתי שעשו סדרת אנימה למאנגה ההיא מבאקומן.

על מה זה: סטודנט בשם קימימארו עובד ב-2 עבודות. הוא עושה זאת כדי להרוויח כסף בצורה ישרה, אך זה מונע ממנו אינטראקציה חברתית, שלא לדבר על חיי אהבה. חייו משתנים (כמובן שהם משתנים. אם הם לא היו משתנים לא הייתה סדרה. ואם כן, היא הייתה סדרה משעממת מאוד) כאשר ווילי וונקה מציע לו הצעה: כסף. הרבה כסף. בתנאי שקימימארו יוכל להחזיר את הסכום המלא, הוא יוכל לקבל עוד כסף, זאת דרך משחק המתרחש במימד אלטרנטיבי בשם “הרובע הכלכלי”, ושם עליו – כך נראה – להתמודד מול אנשים אחרים במה שנראה כמו הגרסה המבוגרת של יו-גי-הו.

איך זה: הדקות הראשונות של הפרק הראשון היו משעממות מאוד, לעומת שארית הפרק שהיה משעמם פחות. אתם ודאי חושבים שזה דבר טוב, אבל אגיד לכם ההיפך; אותן דקות ראשונות תיארו את איך שפחות או יותר יראה המשך הסדרה: מלא קרבות סוריאליסטיים במימדים מסנוורים. שאר הפרק הציג את חייו הריקניים של קימימארו, מה שדווקא היה מעניין וקיוויתי שיישאר ככה. אלא שכאשר הגיעה התפנית הלא-ממש מפתיעה, במסגרתה נגרר קימימארו למשחק המטורף הזה, שוב איבדתי את החשק לצפות בסדרה. גם שיר הפתיחה מרמז כי במקום היגיון נראה קרבות רבים סביב כסף.

כסף. שמעתי את המילה הזו כל-כך הרבה פעמים במהלך הפרק עד שכבר לא רציתי לראות יותר כסף בחיים שלי (לא לדאוג, החשק הספיק לחזור בינתיים). נראה ש-‘כסף’ הוא בסך-הכול תירוץ לקיים את המשחקים, והדיבורים הרבים על כך ש-‘כסף מניע את העולם’ ו-‘אי אפשר לחיות בלי כסף’ לא שכנעו אותי שמדובר בסדרה עם רובד פילוסופי. אבל אני מודה, האנימציה לא רעה (למעט בעיות מסוימות בתווי הפנים של הגיבורים), אבל צריך יותר מזה לשכנע אותי להישאר לצפות בזה.

להמשיך או לא: אני אתן אולי לעוד פרק-שניים הזדמנות, לראות האם זה מתקדם לכיוונים אחרים. אם לא, אני לא מוצא טעם להמשיך.

Aria the Scarlet Ammo
אחת הטענות שהפניתי בעבר כלפי סטודיו J.C Staff [בנוגע ל-Yumekui Merry,
עונת ינואר 2011: חלק א’] זה שהסדרות שלהם לא הולכות ‘על הקצה’ ושהכול אצלם סטנדרטי: העלילה סטנדרטית, הדמויות סטנדרטיות, האנימציה סטנדרטית ואפילו השירים שהם בוחרים סטנדרטיים. ובכן, בזמן שחלף מאז, הוציא הסטודיו סדרה חדשה: Aria. ונחשו מה גיליתי? ש-J.C Staff לא קוראים את הבלוג שלי.

על מה זה: תלמיד בשם קינג’י לומד בתיכון בּוּטֶיי. אם אתם תוהים מה זה, אז מיטיבים להסביר לנו שבוטיי הם חיילים/שוטרים/בלשים חמושים שתמורת סכום כסף הם יבצעו עבודות מסוכנות ביותר. בדרכו ללימודים, בעודו רוכב על אופניים, רודף אחריו סגוויי עם רובה עוזי (וזה, חבר’ה, הדבר המגניב הראשון והאחרון שהיה לפרק הזה להציע). כאשר מצילה אותו תלמידת תיכון בוטיי בשם אריאה, חייו משתנים ללא היכר. נו כמובן.

איך זה: אין הפתעות. תלמידי הכיתה של בוטיי הם חבורה סטנדרטית שתמצאו בכול סדרת אנימה שאינה לוקחת עצמה ברצינות, כך שאם היו לי תקוות לעתיד הסדרה מצד חבריו של קינג’י: הן נמוגו במהרה. ובכל זאת, הסדרה היא לא בזבוז מוחלט של זמן, זאת אם יש לכם את הזמן המדובר לראות אותה. האקשן אולי בנאלי אבל מהנה לפרקים. ישנם אפילו מספר רגעים משעשעים (ואפילו ציוניים. בכל זאת, רובה עוזי). חוץ מזה, קינג’י הופך ללוחם ללא חת ומאהב לטיני כאשר הגוף שלו נכנס למה שמכונה ‘מצב מסוים’ (שאני פירשתי כ-‘כל מצב שמשפיע לחיוב על הבולבול שלו’). עוד לא פיתחתי דעה כלפי המצב הזה, תחליטו אתם אם זה טוב או רע.

להמשיך או לא: סטנדרטי להחריד. אם יש לכם את הרצון והזמן להשקיע בסדרה שלא מצריכה הרבה מחשבה, אך מספקת מספר רגעים קומיים קלאסיים, אתם בהחלט מוזמנים להמשיך.

A-Channel
כמו K-ON רק בלי המוזיקה.

על מה זה: על חוויותיהן היומיומיות של ארבע חברות בבית ספר: רוּן, טוּרוּ, יוּקוּ ו-נָאגי.

איך זה: בערך כמו התקציר שהרגע קראתם – ריקני למדי. הפרק הראשון, על אף שהכיל מספר סיטואציות קומיות שהעלו חיוך וחצי, עבר לאט כל-כך עד שבמהלך הצפייה חיממתי לעצמי מנה חמה (מבלי לעצור את הפרק). רוּן, שנמצאת בסדרה על תקן יוּאי, אולי סתומה כמו יואי, אך לא מעניינת כמו יואי. מעצבנת יותר ממנה היא החברה/סטוקרית שלה טורו: ילדה קטנה האובססיבית כלפי רוּן בצורה שעלתה לי על העצבים. זה לא חמוד כמו שניסו לעשות מזה, ואפילו לא חינוכי לאור העובדה שהיא המשיכה בהתנהגות הזו גם כשהיו כלפיה אדיבים. שתי החברות האחרונות שנותרו, יוקו ונאגי, הצילו במעט את המצב והפכו את הפרק ממביך למשעמם.

להמשיך או לא: ממליץ בחום אם אתם מישהו שאני שונא.

Hen Semi (או Zemi. שיחליטו כבר)
זו עוד אחת מהסדרות האלו שהחלו את דרכן כ-OVA קיצוני ולא מצונזר ומצאו את מקומן בטלוויזיה, כשהצנזורה מפטרלת כמו שוטר זועם.

על מה זה: על חוויותיהם היומיומיות של ארבעה חברים בבית ספר: נאנאקו, קנג’י, קומוגי ו-מאקיקו.

איך זה: תראו מה זה, אותו תקציר – סדרה שונה לחלוטין. Hen Semi מתבססת בעיקר על דיאלוגים קומיים, כאשר ‘סקס’ מרחף הרבה באוויר. למען האמת, זה אולי הנושא שמדברים עליו הכי הרבה, ובאופן טיפה ביזארי, גיבורת הסדרה מוטרדת מינית בצורות מילוליות שגרמו אפילו לי אי-נוחות. מרבית הבדיחות וולגריות, ובפרק הראשון הן נעו בסקלה שבין ריח פלוצים באמבטיה, הקשר בין שעוות אוזניים וזבובים וחיתולים למבוגרים. 12 דקות לכל פרקי הסדרה מבטיחים שהיא לא תימאס מהר מאוד, אך לצערי הרב גם לא תתחבב כל-כך בקלות. הדיבורים הסוטים האינסופיים פשוט מטרידים את הנפש, בכל זאת יש לזכור שהגיבורים הם תלמידים. מילא אם הגיבורה הייתה משתפת פעולה כמו ילדת-הנטאי טובה, אבל לא – היא עצמה לא אוהבת את זה, אז למה שאנחנו נאהב?

להמשיך או לא: לא יחסר לאף אחד, אני פורש.

Ondemasu yo, Azazel-san
עוד סדרה בת 12 דקות לפרק, רק עם הבדל אחד קטן: הסדרה הזו טובה.

על מה זה: סוכנות בלשים (סוכנויות להשכרה בסדרות אנימה זה תמיד מתכון מנצח), המורכבת מהבלש אקוטאבה והעוזרת שלו רינקו, משתמשת באמצעי מאוד לא קונבנציונלי כדי לעזור ללקוחות שלהם: זימון שדים. אקוטאבה מתמחה במגיה אפלה, ובכול פעם שפונה אליו לקוח נזקק הוא מזמן את עזאזל-סאן: שד תימהוני מהגיהינום שחתום על חוזה עם אקוטאבה. רק שמעתה והלאה, כדי להקל על העומס של אקוטאבה, הוא חייב לציית לרינקו, סידור שהיא לא בדיוק מרוצה ממנו.

איך זה: You don’t see that every day.
כבר על ההתחלה רואים שזו תהיה אחת הסדרות האלה שהפרקים שלהם נגמרים מהר מדי. עזאזל-סאן, השד הלא-יוצלח מהגיהינום, הוא הטְפס מהלך של כול הגברים הלא יוצלחים בעולם, רק שבמקרה הוא שד. ההומור הצליח לכבוש אותי כבר מההתחלה. סוד ההצלחה טמון בזה שהוא לא נותן מרווח נשימה, ולפני שהמוח מסיים לעכל פאנץ’ ליין מסוים, הדמויות כבר מרימות להנחתה את הבדיחה הבאה. קלאסי!

מלבד זאת, מדובר בסדרת קומדיה למבוגרים. זה לא בגלל שיש פה סקס או משהו (האמת יש, אבל הוא הכול חוץ מסקסי) אלא כי הסגנון פונה בעיקר לחבר’ה שעברו את גיל 20 ונמצאים בשלב הבא בחייהם, בערך כמו גיבורי הסדרה ולקוחותיהם. עוד לא הזכרתי את האנימציה המוצלחת והסגנון שמשכיח לפעמים שמדובר באנימה, כול אלה רק מוסיפים נקודות.

להמשיך או לא: אחת מהצלחות העונה. ההומור אנין ביותר ולא מתאים לכולם, אבל הפרקים קצרים (12 דקות לפרק) ולכן מומלץ לפחות לנסות.

Dororon Enma-kun Meeramera
מסע בזמן.

על מה זה: עוד שדים, האח הידד!
הגיבורה הפעם היא תלמידת תיכון רגילה לחלוטין (ההגדרה של ‘רגילה’ נורא חלקלקה. בעולם האמיתי כבר היו מאבחנים אצלה סימפטום עם שם-ארוך) נחשפת לעולמם של סיירי-השדים בראשות אֶנְמָה: קבוצה שמטרתה להשיב שדים סוררים שברחו מהעולם למטה, אם כי בדרך-כלל הם בטעות מחסלים אותם. אבל מה זה משנה, לאן הם כבר ילכו? לדטרויט?

איך זה: מוצלח ביותר. לכאורה, הבחירה לעשות רימייק לסדרה של גוֹ נאגאיי (מי שבשנות ה-70 החזיק את תעשיית האנימה בביצים) נראתה תמוהה. אבל כחלק מהקמבק שחוות סדרות ישנות נוספות, הן בגרסאות אפלות יותר (Casshsern Sins), הן כאוֹבוֹת (Cutie Honey) והן כסרטים (Gatchaman) – תורו של אנמה היה רק שאלה של זמן.

ההחלטה להשאיר את הסדרה החדשה נאמנה כמה שיותר למקור היא רעיון מוצלח. כשאני אומר ‘נאמנה למקור’ אני מתכוון לסגנון, כי את הסדרה המקורית לא ראיתי אבל אני מנחש שדרכי השתיים לא התפצלו הרבה. כל הדמויות מאוירות בסגנון הישן והטוב, הייתי אומר אפילו נוסטלגי אבל לא חייתי בשנים שבהן הסגנון הזה היה הנורמה. לעומת זאת, Dororon Enma-Kun: גרסת המאה ה-21, מצליחה להתבלט היטב בין שלל הסדרות מלאות האפקטים בעונה הזו. היא מסוגננת להפליא ונראית נפלא.

ההומור (השחור לעיתים) מביא עימו בשורה גם לצופים הבוגרים יותר, כאלה שגם ראו את הסדרה הישנה. יש אפילו אצ’י, אבל לא אצ’י אופס-החזה-שלי-איכשהו-הגיע-לפנים-שלך, אלא אצ’י מהדור הישן והטוב כשמפלצות עם זרועות דיונון חטפו נערות וביצעו בהן את זממן. נכון, יש דברים כאלה גם היום. אבל אתם יודעים איך זה, אם התירוץ ‘ככה גם עשו את זה פעם’ תקף, אז זה מותר ורצוי.

להמשיך או לא: מצחיק? כן. בוגר? כן. מהנה? כן. נראה טוב? כן. אז להמשיך? נחשו לבד.

Ao no Exorcist
טוב נו, כמה כבר אני יכול להתעלל בכם. כן כן, AnE, הידד. זה כאן. וויפי. בואו נמשיך.

על מה זה: שני עולמות קיימים במקביל זה לצד זה, העולם שלנו (הקרוי ‘אסיאה’) ועולם השדים (הקרוי ‘גהנא’. נחשו למה זה דומה). העולמות הללו מתקיימים בלי אינטראקציה אחד עם השני, אך שדים מהגהנא יכולים לעבור לעולם של אסיאה אם יש קונטיינר בו הם יכולים להתקיים, כמו נגיד בן-אדם חסר מזל. גיבור הסדרה (אלא אם יפתיעו בפרק השני) הוא רין אוקומורה, טראבּל-מייקר שנכנס תמידית לצרות, לא מסוגל להחזיק עבודה ובית-ספר רחוק בשבילו כמו חו”ל. אלא שמסתבר שרין הוא הבן של השטן, והוא נוצר כדי שיוכל בבוא מן הימים להיות הקונטיינר שיעביר את פאפה-סטן לעולם בני-האדם. רק שאביו המאמץ, במקרה לחלוטין מגרש שדים במקצועו, מגן על רין מפני המטרה לשמה רין נוצר. מה שקורה בהמשך הוא כבר יד הגורל.

איך זה: נו מה תגידו על זה, פחות או יותר עמד בציפיות.
זה לא שהפרק הראשון גרם לי להגיד ‘ואוו’ כשניערתי אותו, היו פרקים אחרים שהשאירו אותי מיוזע לחלוטין. אבל AnE היא כרגע ההימור המוצלח ביותר, שכן נראה כי העלילה שלה תוכננה לטווח הארוך, וגם מי שלא מכיר את המאנגה של AnE מבין כי גלום פה פוטנציאל למשהו גדול הרבה יותר.

הסדרה נראית מצוין בלה בלה בלה, אין אכזבות בתחום האנימציה. A-1 עשו זאת שוב.
בניית הדמויות בפרק הראשון נעשתה לאט ובזהירות, ולמרות מעידות לקלישאות שונאן טיפוסיות (נו בכל זאת, סדרה שונאן) היא עדיין הצליחה להפתיע בכך שגרמה לי להזדהות מיידית עם גיבור הסדרה, רין. אפילו אביו המאמץ (ותודה לוויקיפדיה שספיילרה לי בלי אזהרה מה קורה איתו בהמשך) הוא אחד הכמרים/לוחמים/סוטי-מין המוצלחים שראיתי.

פס-הקול של הסדרה לא נופל מ…לא-יודע, אין לי למה להשוות. פס-הקול לא נופל מכלום בקיצר. הלחינו בקפידה את המנגינות שילוו את שארית הפרקים, ומוזיקת הכנסיות בסוף הפרק הייתה הטריגר שבזכותו הבנתי שהסדרה הולכת לשבור ישבנים. כן, אני פתי למוזיקת כנסיות.

להמשיך או לא: על אף שהפרק הראשון לא יפיל אף אחד לרצפה, רואים בבירור כי הסדרה מתקדמת לכיוון ארץ-ההצלחות. אני אפילו חוזה מחזמר ב-2015.

Hoshizora e Kakaru Hashi
אני שונא סדרות שגורמות לי רגשות מעורבים, זה עושה לי קצת רע כשצריך לנטוש אותן.

על מה זה: קאזומו עובר עם אחיו הקטן איוּמוּ לעיירה פסטורלית כדי שמצבו הבריאותי של אחיו ישתפר.
קאזומו מתחבר עם המון בנות.

איך זה: הפוסטר של הסדרה מכיל את תמונותיהן של שש בנות. כמו כן, האנימה הזו מבוססת על משחק למבוגרים. לכן שבאמת הייתי קרוב לנטוש אותה, אבל רצה הגורל והיו לי 24 דקות פנויות כדי לצפות בזה. האמת…לא כזה נורא.

השליש הראשון של הפרק מתרכז ביחסים בין קאזומו לאחיו הקטן, יחסים שבמשחק המקורי ודאי חורגים מיחסי אח-אח. עזיבתם את הבית והמעבר למקום חדש זה בטח שלא דבר פשוט, אבל המסע הקצר של השניים בעיירה החדשה – והעובדה שעברו 8 דקות ולא ראו ולו בת אחת – רמזה שאולי שפטתי מוקדם מדי.

אלא שאז, כמו שניחשתם, הגיעו הבנות. בזמן שקאזומו רודף אחרי קוף שגנב לו את הכובע, הוא פוגש ב…המ…לא-אכפת-לי. היא עוזרת לו למצוא את הדרך חזרה, אלא שבזמן שהוא מדלג בין אבני חצץ הוא מועד ונופל על…נכון, על לא-אכפת-לי, מה שמוביל לנשיקה ביניהם (נפילת אצ’י כזו-מוגזמת עוד לא ראיתי). לפתע צצה לא-אכפת-לי-2 שמרביצה לקאזומו כי היא חשבה שהוא סוטה מין שמנסה להתחיל עם לא-אכפת-לי-1.

כשמגיעים שני האחים לאכסניה המפוארת בה יתגוררו, הם מתיידדים עם בעלת המקום: לא-אכפת-לי-3. לא קרתה איתה שום תקרית אצ’י, אבל היא מתעצבנת כשהם מכנים אותה זקנה. נכון מקורי?
ואל תדאגו, לא חלפה שעה מאז הגיעו, ולקאזומו הייתה תקרית מביכה במקלחת כשהוא נתקל, בעודו עירום, בלא-אכפת-לי-4. למחרת הוא מגלה שהוא לומד איתה באותו בית-ספר. ולא רק איתה, אלא עם הבנות שהוא פגש יום קודם לכן.

להמשיך או לא: לא אכפת לי.

Denpa Onna to Seishun Otoko
מי גנב את ה-Shaft שלי?

על מה זה: מאקוטו ניווה עובר לעיר הגדולה, בה הוא יתגורר עם אחותו הקטנה של אביו. בדרכו לשם הוא מדמיין סגנון חיים של רווק צעיר ומגוון של בחורות להתחיל איתן, רק שהוא לא שיער שבבית דודתו הוא ימצא נערה מסתורית קשורה בתוך פוטון.

איך זה: זה לא סוד גדול שמעולם לא נמניתי עם חסידי Shaft. אהבתי את REC, He is My Master, Sayonara Zetsubou Sensei ואני מתכנן מתישהו לראות את Dance in the Vampire Bund. אבל להגיד לי זה ‘תראה, זה של שאפט’ מרגש אותי כמו ‘תראה, יש שם שמיים’. הסדרה התורנית של הסטודיו היא Denpa Onna to Seishun Otoko, שנראית – לפי הפרק הראשון – כמו הכול חוץ מסדרה של שאפט.

הדבר הבולט ביותר היא האיכות. אנימציה כמעט מושלמת, רקעים מפורטים להפליא ועיצוב נהדר ופרטני. לא ששאפט חיפפו בסדרות שלהם עד עכשיו, אבל רובן התפרסמו בעיקר בשל סגנונותיהם הסוריאליסטיים. האינטראקציה בין מאקוטו לדודתו, ובין מאקוטו לנערה החדשה – אריאוֹ שמה – מזכירה במידת מה סדרות אחרות של הסטודיו, בעיקר בשל שיחות הנונסנס והפילוסופיה הקומית העומדת מאחוריהן. אלא ש-DOtSO לוקחת את זה שלב אחד קדימה. אם בסדרה טיפוסית של שאפט הנערה הייתה אומרת שהיא חייזר, קרוב לודאי שהיא בן-אדם סהרורי שחושב שהוא חייזר. בסדרה הזו המצב דומה, אך התוצאה לא ברורה. האם היא באמת באה מכוכב אחר? או שהיא סתם משוגעת? מסתורין רב אופף את סיפור הרקע של הגיבורים, וזה מה שמבדיל את הסדרה מאחיותיה הגדולות.

להמשיך או לא: חינני, מצחיק, חמוד ונראה נהדר. מרגיש כמו מלכודת דבש מפתה במיוחד, אבל לא אכפת לי ליפול בפח.

Oretachi ni Tsubasa wa Nai
אחת הסיבות שהסדרה הזו היא בין האחרונות (כן כן, אנחנו לקראת הסוף) היא כיוון שאין לי מושג איך לתאר אותה. אבל סטרתי לעצמי חזק מספיק, נדמה לי שאני מוכן.

על מה זה: שילוב בין מספר רב של דמויות, אעיז להגיד גברים, שאין ביניהם קשר הנראה לעין. רגע אחד אנחנו רואים נער בסביבת הארם טיפוסית: מלא בנות סביבו, לכל אחת פרסונה שונה. לפתע הסדרה ממשיכה בפאב, שם הברמן וקבוצה של חברים מדברים על חיי אהבה כאילו נקלעו לפרק של ‘חברים’. הפרק ממשיך עם אחד מהם, תימהוני שמחפש עבודה ונתקל באפרו-יפני ונערת-לולי בת 9 דוברת אנגלית, שאני מפחד להודות אבל נדמה לי שהציעה את שירותיה (אם אתם מבינים למה אני מתכוון) לחברנו שכבר מזמן לא קטין.

איך זה: תקראו לי אדיוט שלא מבין מהחיים שלו, אבל לא הבנתי מה רוצים ממני פה. מילא העלילה נשגבת מבינתי (מה שאני בספק), אבל גם האנימציה לא כזו משהו, והפאנסרביס שהסדרה מתגאה בו לא שווה את זה, ראיתי יותר פאנסרביס בסצנת הרצח ב-Deadman Wondarland.

להמשיך או לא: לא.

Battle Girls – Time Paradox
או: ציצים הולכים מכות.

על מה זה: הידיושי היא תלמידה שבישראל היו קוראים לה ‘פקאצה’. במקום ללמוד היא מעדיפה לקרוא מגזיני אופנה, לשלוח SMSים ובטח גם לראות ערוץ 24. אלא שיום אחד, אחרי ששוב איחרה לבית הספר, חוזרת הידיושי הביתה מצוברחת. בדרכה היא עולה למקדש, ואז יש הרבה פלאשים, ו…פוף: היא מתעוררת במאה ה-16. שם היא פוגשת את הגרסה הנשית והסקסית יותר של הכובש אודה נאבונאגה.

איך זה: אם זה לא מזכיר בצורה כלשהיא את Koihime Musou אז חזירים יודעים לשיר את ההמנון של פולין. בשתי הסדרות מדובר בקבוצה של לוחמות עם חזה שופע, וכולן מבוססות על דמויות היסטוריות או מיתולוגיות, כאשר במקור הן היו גברים. אפילו במשחק המקורי עליו Koihime Musou חושבת שהיא מבוססת היה אלמנט דומה של מסע בזמן.

באופן עקרוני, זה פחות נורא ממה שחשבתי. זה לא אומר שזה לא זבל מוחלט, אבל לפחות זה זבל שאפשר לעכל. הדמויות נסבלות, אם כי המעשים שלהם לוקים בחוסר היגיון כללי (‘המפקדת, בואי ניפטר מהנערה הסהרורית הזו’, ‘לא. בואי נצרף אותה למסע שלי, לדעתי היא תוכל להועיל’. ולא, אין שום דבר בהידיושי שמשדר שהיא יכולה להועיל במשהו). אצ’י כמובן שיש בשפע, אבל בניגוד ל-Koihime Musou הוא מתחיל ונגמר בחזה גדול וגוף מעט חושפני.

להמשיך או לא: אם אתם קצת שיכורים ואין לכם מה לעשות, תנו לזה הזדמנות.

Toriko
הקינוח הגיע.

על מה זה: מעלליו של צייד חיות-גורמה והסייד-קיק שלו: שף מתחיל. השניים יוצאים למסע חובק עולם כדי להשלים את התפריט של טוריקו, שמכיל רק מעדנים ומאכלים אגדיים.

איך זה: הפרק הראשון הוא בכלל ספיישל קרוסאובר עם וואן פיס, שנחשב הן לפרק הראשון של טוריקו והן לפרק 9000 ומשהו של וואן פיס. המטרה ברורה: להביא לטוריקו נתח מכובד מתוך האנשים שצופים בוואן פיס (וביפן יש הרבה כאלה). הספיישל, אם תשאלו אותי, היה תפל. לא היה לו שום ערך מוסף לא לוואן פיס ולא לטוריקו, והייתי חותך ממנו דקות ארוכות. העלילה הפילרית שלו התרחשה באי שכולו עשוי מאוכל, משהו שנראה כי מתיישב עם היקום של וואן פיס. הפרק השני של טוריקו הוא כבר הפרק הראשון עלילתית, אלא שגם הוא מבקש מהצופים (או חלקם לפחות) סבלנות רבה: הפרק הוא גרסא מקוצרת של ה-OVA שיצא שנה שעברה [לביקורת המלאה], שבעצם החל את עלילת המאנגה.

פלטתי אנחת רווחה האמת, כי תהיתי מה יעשו בסדרת האנימה של טוריקו כשבחוץ מסתובב לו ה-OVA שהחל את העלילה רשמית. המילה ‘פילרים’ זמזמה לי באוזן כמו יתוש, ושמחתי לגלות שטוריקו [הסדרה] הולכת לכסות את עלילת המאנגה מ-א’ ועד מתי ש-Toei יחליטו שנמאס להם. אז את השבוע אקסטרה הזה, שכבר נגמר, לא היה אכפת לי לחכות. הפרק השלישי, שעבור צופים רבים הוא הפרק החדש-הראשון האמיתי, מביא את טוריקו למסך הקטן איך שהיא תוכננה מלכתחילה. נראה שהסדרה הולכת להיות להיט לא קטן בשנים הקרובות, וסרט ה-3D שהוכרז עוד לפני צאת הסדרה מרמז שלא הולכים לוותר על המותג בקלות רבה.

להמשיך או לא: עד כמה שזה ממוסחר, והצלחת הסדרה מחושבת היטב לפי נוסחאות, מדובר בטוריקו. ממליץ בחום.

30sai no Hoken Taiiku
[מדריך בריאות ומיניות לבני 30]

חכו ל-DVD.


וזה…הסוף.
אין לי הרבה מילות סיכום להגיד, התחלתי לעבוד על הכתבה בסביבות 13:30 בצהריים. השעה עכשיו…כמעט 02:00 בלילה (לא להיבהל. באמצע ראיתי טלוויזיה, אכלתי וראיתי עוד טלוויזיה).
מקווה שלא סבלתם מדי, בסופו של דבר זו הייתה חוויה מהנה (לא לאצבעות שלי, אבל מהנה).
המיטה שלי מתחילה לדבר אלי, אני חושב שאני אלך לתת לה קצת יחס.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם