סדרות האנימה הטובות ביותר של 2011: עשרת הגדולים

 

אמעיט במילים. מי שלא מבין על סמך מה נקבעה הרשימה, שיקרא את הכתבה על מקומות #25-#11.

#10 Boku wa Tomodachi ga Sukunai
הפתעות נהיו סימן היכר השנה, ו-BwTgS היא ללא ספק המובילה שבהן (או לפחות מקום שני אחרי מותו של קים ג’ונג איל). אך בהתחשב בעובדות, ההפתעה האמתית היא שבכלל הייתי מופתע מלכתחילה: הסדרה, כך התברר לי בהמשך, מבוססת על אחת מסדרות הלייט נובל הפופולריות בקרב אלה שקוראים סדרות לייט נובל. מלבד זאת, מדובר בסדרה השנייה מבית AIC Build (אחת משש החטיבות של סטודיו AIC), שהפיקו קודם לכן סדרה אחת בלבד, שהצליחה מעבר למצופה: Oreimo. ואכן לא לחינם מרבים להשוות בין שתי הסדרות, שנראות ומתנהגות כמו אחיות. הסדרה הזו הביאה לעולם דמות כמו סנה – שנהייתה לסמל סקס עבור אוטאקואים שמנים רבים (ועבורי היא הדמות הרביעית האהובה השנה [השלוש הבאות בהמשך]). אפילו הגיבור שלה, קודָקה, דומיננטי ומגניב בהרבה מקיוסוקה, מקבילו ב-Oreimo בעל תסביך האחות. על אף הדגש הרב יותר על אצ’י בסדרה (יתרון? חסרון? לשיקולכם), העלילה ללא ספק מוצלחת יותר בכך שהיא שמה את הדמויות במרכז. אם רק היו נפטרים מהדמות החד-ממדית, המעצבנת,
הצורמת באוזן שעונה לשם ‘מריה’, הסדרה הייתה ממוקמת גבוה יותר. עונה שנייה – איפה את כשצריכים אותך?

#9 Sket Dance
כאשר שמעתי לראשונה על “Sket Dance” לא היה לי שום חשק לצפות בה. וכיום? כיום רק בזכותה אני מחכה לימי חמישי בכיליון עיניים (כאשר “Naruto” אינה בפילרים, אבל זה קורה אחת לעשור, כך ש…). אם BwTgS ו-Oreimo הן אחיות, “Sket Dnace” ו-“Gintama” הן אחיות זהות; הן אולי לא נולדו באותו סטודיו, אך המאנגקה של ‘Sket’ היה פעם עוזרו של המאנגקה של גינטאמה, מה שאף העניק פתח לפרק קרוסאובר מוצלח בין השניים. מה שאני הכי מחבב בסדרות קומדיה מתמשכות, זה שגם כאשר הן לא מניבות עלילות מוצלחות במיוחד, אפשר להתנחם בעובדה שאותה עלילה בינונית מתחילה ונגמרת באותו פרק, והיא לא חלק מסגה מתמשכת ומייגעת. ואיני זוכר ל-Sket Dance הרבה עלילות פחות ממצחיקות בשנה שחלפה. ההומור הסלפסטיקי והמסורתי שלה וחילופי המילים המהירים בין הגיבורים מביאים אותי לא פעם למצב של כאב בלחיים מרוב צחוק, ואפילו פרקים מרגשים הסדרה יודעת לבשל (ואם חשבתם שפרקי ההיסטוריה של סוויץ’ והימקו היו מוצלחים מהבחינה הזו, חכו שתראו מה האנימה הולכת לעשות עם בוֹסוּן). כמו שאמרתי, לא כל פרק זהב, וגם – כמצופה מסדרה ארוכת טווח – האנימציה סטנדרטית למדי (למעט הפרקים החשובים, או האנימציה המיוחדת שנעשתה עבור פרק 23). אך בזכות שנת פריצה מוצלחת במיוחד, לתת לסדרה מקום מחוץ לעשירייה הפותחת יהיה מבחינתי פשע.

#8 Yondemasuyo, Azazel-san
את מה ש-“Sket Dance” עשתה עבורי במצטבר  במשך כל השנה האחרונה, “Yondemasuyo, Azazel-san” עשתה ב-13 פרקים בני 10 דקות. מדובר בסדרת קאלט במיטבה, קומדיה הזויה שלא מתנצלת על אף אחד מהשוטים שעושים זום על קקי וקיא, ידיים שעפות באוויר וקללות שגורמות לאריק קרטמן להישמע כמו המלכה אליזבת’. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו זוכה לשחיטה לא כשרה כלל. איפה היא ואיפה “Guilty Crown” (שתיהן מבית Production I.G)? תוסיפו לזה איכות הפקה לא מתפשרת, דמויות קומיות חזקות ובדיחות שהן ההפך הגמור מהומור הקלסי הידוע – ותקבלו את סדרת הקומדיה הטובה של השנה, ולמרבה האירוניה – היחידה שאני לא ממליץ לכולם לצפות בה, בעיקר בשל הגועל, האלימות והשפה שאינם מתאימים לצעירים. כן, אפילו בסטנדרטים של סדרת אנימה.

[לקריאת הביקורת]

#7 Chihayafuru
הסדרה השלישית מבית סטודיו Madhouse ברשימה, וכנראה גם היחידה שלא ציפיתי ממנה להגיע כל-כך גבוה. אבל למה בעצם? זה לא שמוריאו אסאקה (“NANA”, “Card Captor Sakura”, “Chobits”) משחרר סדרה כל שנה. ובכל זאת, האנימה, המבוססת על מנגה של יוקי סוגטסוגו (שעבדה בעבר על המנגה “Flower of Eden” שבוטלה אחרי שהתגלו חשדות לפלגיאט), עוסקת בנושא האחרון ביקום – מלבד אנימה על טועמי תה – שנשמע מעניין: קארוטה, משחק קלפים יפני עתיק. אבל אם “Akagi” ו-“Hikaru no Go” הצליחו לעורר עניין אודות משחקים שאינם נראים סוחפים כלפי חוץ, למה ש-“צ’יהאייפורו” לא תצליח גם? והנה, היא מצליחה, וזאת בזכות מספר סיבות: הראשונה שבהן היא איכות הפקה מוצלחת. ואני לא מדבר רק על אנימציה וגרפיקה, אלא גם הבימוי וזוויות הצילום בעת משחק הקארוטה, שיגרמו גם לסצנה בה אדם מכין סלט ירקות להיראות כמו הדבר הכי מרתק בעולם. הסיבה השנייה: התחרותיות. אני פרייר של סדרות טורניר, ועל-אף ש-“צ’יהאייפורו” נכנסת עמוק לתוך מערך הטורנירים רק בפרקים הנוכחים, הילת ה-‘קארוטה מאסטר’ (על משקל ‘מאסטר פוקימון’) מרחפת באוויר בכל עת. הסיבה השלישית: הדמויות. הסדרה הזו כנראה לא הייתה מגיעה לעשירייה הפותחת לולא הדמויות שמתניעות את הסיפור, ומלבד צ’יהאייה – גיבורת הסדרה, והדמות השלישית האהובה עלי השנה – גם חברי קבוצתה זכו לאישיות עמוקה שכבשה אותי. הדבר היחיד שמדכא אותי זו העובדה שבפרק 25 הסדרה תסתיים, זאת כאשר המנגה עודנה רצה. אני מוכן אפילו להקריב את הפוטנציאל לעונה שניה של BwTgS – רק תנו לי עוד קארוטה. בבקשה.

#6 Gosick
נוכחות נוספת של סטודיו Bones ברשימה, ואחת מארבע הסדרות שלהם ששודרו ב-2011 (והן, בסדר אקראי: “Star Driver”, Un-Go”, “Gosick” ו-“No.6″…שלפחות מוזכרת בפסקה על המקום השישי, הידד לי!). להסביר מה הקסם ב-“Gosick” שזיכה לה את המקום השישי יהיה כמו להסביר מדוע פיצה זה טעים. כי ככה וזהו. לאורך 24 פרקיה יצרה הסדרה, בצורה מאוזנת ביותר, מספר אלמנטים שהפכו אותה למוצלחת: עולם חדש (סא’אוויל) על רקע עולם אמתי (שבעצמו מתפקד על רקע עולם היסטורי מדויק), הרבה מיתולוגיה – שמופרכת בסוף כל סגה – וסיפור בלשי רחב היקף. פרקים שעומדים בפני עצמם לצד סגות מתמשכות, שמגיעות לנקודת שיא ב-2 פרקי סיום מרהיבים לא פחות מפרקי השיא ב-FMA. ויותר מהכול, כמובן: זוג גיבורים, הפכים מושלמים, קומיים להפליא מצד אחד וטרגיים ביותר מהצד השני, במה שהופך להיות אחד מסיפורי האהבה הגדולים ביותר של השנה. לא סתם ויקטוריקה היא הדמות השנייה האהובה עלי מ-2011 – נערת הלולי הגותית הזו נגעה ללבי באופן שאף אחד אחד עוד לא הצליח. לסדרות רבות יש מתכון הדומה לזה של “Gosick”, אך רק “Gosick” הצליחה לייצר ממנה מטעמים, זאת מבלי שהייתי מוכן לכך.

[לקריאת הביקורת]
(שימו לב שניסיתי אז לחזות שהסדרה תגיע למקום הראשון. טעיתי).

#5 Kaiji II
ועוד לחשוב שרק לא מזמן אמרתי ש-Madhouse” בצרות.
סדרת ההמשך של “Kaiji” אולי אינה ‘גאונית’ כמו זו הראשונה, אך היא ללא ספק אינטנסיבית בהרבה. אפילו הקריין מגיע לרמות חדשות של חוסר שפיות. כמה חוסר שפיות? דמיינו קריין אחרי הגול החמישי שכבשה הפועל כרכור במשחק מול מנצ’סטר יונייטד. אני לא חובב גדול של כדורגל, אבל אפילו אני יודע שהוא יזדקק לניתוח אחרי זה. ואכן, העונה הזו של “קאייג’י” מספקת את הקתרזיס המושלם: גיבור לא יוצלח שמשחק במגרש של הגדולים, ומנצח כנגד כל הסיכויים. וכשאני אומר ‘כנגד כל הסיכויים’ – אני מתכוון לכל מילה: ניצחונותיו של קאייג’י מגיעים אחרי שהוא מאבד תקווה, נכשל שוב, מאבד עוד יותר תקווה, נכשל שוב, מצליח קצת…ואז נכשל יותר חזק, מאבד עוד תקווה, ועוד…ועוד…ורק אז מנצח, רק כדי לגלות שיש לו עוד אתגר לעבור. כן, יוצרי הסדרה וידאו שהדרך לפסגה תעבור דרך כל מכשול אפשרי, ועל אף שכבר מ
המנגה ידעתי איך הכל יסתיים, מצאתי את עצמי פעם אחר פעם כמעט מרטיב במכנסיים. אין לי מושג אם תהיה עונה 3 (וגם אם כן, בטח לא בקרוב. העונה השנייה עלתה 3 שנים ושבוע אחרי הראשונה), אבל בקרוב נזכה לראות את העלילה הזו שוב, הפעם בסרט הלייב אקשן השני. “קאייג’י” לא תימאס עלי לעולם!

[לקריאת הביקורת]

#4 Ano Hi Mita Hana no Namae o Bokutachi wa Mada Shiranai
פרק ראשון, סצנה ראשונה: נער מתעורר ומגלה נערה צעירה בחדרו.
“אוי, יופי. זו עוד אחת מהסדרות האלו“. אלא שמאז, ועד סוף הסדרה בפרק 11, התגלתה בפני אחת הסדרות המקוריות, היפות והמרגשות ביותר שם בחוץ. הנושא העל-טבעי, בו רוח של ילדה מתה מתגלה בפני ידידהּ הקרוב, לא מרגיש על-טבעי כלל בסדרת הדרמה הזו. הסדרה כל כולה מושתתת על יחסים, התגברות ומוות. כל פרק חדש, בסגנונו האטי, עוסק בנושאים מלנכוליים ובצורה מלנכולית, ובכל זאת יש משהו בסדרה הזו שתמיד נשאר אופטימי; בין אם אלו הזיכרונות מהקיץ ההוא לפני כמה שנים, או כאשר הקבוצה מתאחדת, ולו לרגעים ספורים, עבור מטרה משותפת. וכל זאת על רקע האווירה הפסטורלית ביישוב, וציורי טבע מהיפים שראיתי בטלוויזיה. ללא ספק, הסדרה הטובה ביותר של רצועת noitamina בשנה האחרונה, או שהיא הייתה יכולה להיות, אלמלא…

[לקריאת הביקורת]

#3 Usagi Drop
בניגוד גמור לסדרות אחרות ברשימה, דווקא מ-“Usagi Drop” והצלחתה לא הופתעתי כלל. נהפוכו – ידעתי שמשהו קסום עומד לנחות על המסך, ואכן כך קרה. הסדרה לוקחת את קונספט המבוגר הרווק שצריך לטפל מעתה בילדה קטנה, ועושה ממנו סדרה חמודה. חמודה מאוד. כזו שמנגנת על עצב ההורות שטמון בכולנו, בין אם יש לנו ילדים או לא. היחסים בין דאייקיצ’י לרין (שהיא, אגב, הדמות האהובה עלי לשנת 2011) מלאי רגש, עד שהעובדה שלסדרה אין כמעט עלילה לא הפריעה לי כלל. ההתמקדות באותם יחסים, גם בין דאייקיצ’י לסובבים אותו, הם שהופכים את הסדרה למיוחדת. תפניות עלילתיות רבות היו רק פוגעות בקסם היחודי שלה, והאנימציה הכאילו-ילדותית שלה מוכיחים סופית – Production I.G הוא סטודיו השנה.

[לקריאת הביקורת]

#2 Puella Magi Madoka Magica
על-אף שהזהרתי שיש לקחת בחשבון שלא את כל סדרות האנימה של 2011 ראיתי, ולכן הרשימה הזו בעצם שווה לת**, משהו אומר לי שאם על “Madoka” הייתי מדלג: לא הייתם סולחים לי. אז הנה, לא דילגתי. אבל בחיי – כמה שהייתי קרוב. אחרי הפרק הראשון נטשתי את הסדרה; לא התחברתי לסגנון של Shaft, לעולם הסוראליסטי ולעובדה שמדובר בסדרת מאהו שוג’ו (תא וידוי: למעט סאקורה, אני לא חובב גדול של סדרות מאהו שוג’ו). אבל מהבאז לא יכולתי להתעלם יותר. היתכן כי מיהרתי לשפוט? בזכות הנטישה בפרק הראשון, זכיתי לצפות ב-11 הפרקים הבאים ברצף, ותודה לאל על כך – כי אם הייתי צריך להמתין שבוע בין פרק לפרק (ולבסוף עוד למעלה מחודש עבור 2 פרקי הסיום), הייתי משתגע. לכן אני מודה על כך שזכיתי לחוויית מאדוקה השלמה, ולאחת הסדרות המוצלחות ביותר שידעה תעשיית האנימה מעודה; האנימה נהיית אפלה וסוראליסטית בדרגים גרנדיוזיים יותר מכל דבר אחר שראיתם בשנים האחרונות. היא אף חוקרת את נפש האדם, ההבדלים בין טוב לרע, ועוסקת בנושאים פילוסופיים רבים מכדי למנות. וכל זה עוד לפני שהזכרתי את איכות ההפקה שלה, שאינה נמצאת במדרגה ראשונה, אלא בנתה מדרגה חדשה אחריה (אני יודע שזה לא הגיוני, אבל זרמו איתי). בשנים אחרות, היא ללא ספק הייתה כובשת את המקום הראשון. אבל מה לעשות שהיא שודרה באותה שנה עם…

[לקריאת הביקורת]

#1 Fate/zero
ומי שיש לו בעיה עם זה – שילך לאכול גלידה.
Fate/zero נועדה לגדולות כבר מהתחלה. הלייט נובל עליה היא מבוססת זוכה לשבחים מקיר לקיר, והעובדה שאת המושכות לקחו אנשי סטודיו Ufotable רק גרמה למעריצים לפרוץ בשירה וריקוד. ואז להיעצר על הפרעת הסדר הציבורי ומראות אלימים. “Fate/zero” היא הדוגמה לכיצד סדרות בסגנון צריכות להיראות: איכות הפקה מושלמת (כולל זוויות צילום מקצועיות, מהסוג שרואים בדרך-כלל בסדרות כבלים אמריקאיות), דיאלוגים משוייפים בעלי תוכן ומשמעות (מהסוג שרואים בדרך-כלל בסדרות כבלים אמריקאיות), פיתוח דמויות נרחב ועמוק ויחסים מורכבים (מהסוג שרואים בדרך-כלל בסדרות כבלים אמריקאיות), המון סימבוליקה ורמזים מתרימים (מהסוג שרואים בדרך-כלל בסדרות כבלים אמריקאיות) והרבה סצנות אקשן ואפקטים שעושים לסדרות אחרות בית ספר (מהסוג שרואים בדרך-כלל בסדרות כבלים אמריקאיות). מסקנה? Fate/zero הייתה צריכה להיות סדרת לייב אקשן של HBO או AMC. והאמת? זה יכול היה לעבוד היטב. הקונספט של גיבורים מיתולוגיים המשתתפים בטורניר על הגביע הקדוש הוא רעיון שיכול לעבוד טוב בכל מקום, וגם בתור אנימה הקונספט הזה זוכה לעיבוד הטוב ביותר שראיתי מזה זמן רב. אפילו הפרקים האטיים, אלה שלא קורה בהם שום דבר למעט דיאלוגים אטיים ושתיקות ארוכות, רק מעצימים את החוויה מסצנות האקשן העתידיות. קשה לי להציב את הסדרה הזו באותה סקלה של “Fate/stay night” המורכבת בהרבה פחות מ-Zero. גם מי שלא צפו בסדרה הקודמת יכולים לצפות ב-Zero וליהנות (אך לפספס את הקריצות). ואם כל זה לא מספיק – עונה שנייה ואחרונה כבר בדרך, מה שכנראה יציב את הסדרה במיקום זהה גם ב-2012 (חבל אם כך על המאמץ שלי לרשימה שכזו בשנה הבאה).

נ.ב – מעתה, כל מה שנכתב על-ידי גן אורובוצ’י (יוצר Madoka, Fate/zero) נכנס אצלי לראש רשימת הצפייה.

תם ונשלם.
אני יוצא מנקודת הנחה שאף אחד לא מרוצה ב-100% מהכתוב, בעיקר בשל העדרם של הסדרות הטובות שלא ראיתי. ועל כן אשאל מראש: האם אתם ראיתם את כל 25 הסדרות ב-2 הכתבות? יופי. אני יותר מאשמח לשמוע איך הייתם מרכיבים רשימה שכזו, מי לדעתכם הסדרה הטובה ביותר לשנת 2011 ומה החטיף המלוח האהוב עליכם (ביסלי בצל לשלטון!).

תהיו דרוכים אגב, כתבה נוספת (לא ביקורת ולא שום דבר שקשור ל-2011 או 2012) תעלה בסוף-השבוע.
חג אורים שמח לכולם.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם