הארוקון 2010 | פעם שלישית וואהל


בתור אחד שהיה בכל כנס מאז פורים 2006, צריך משהו ממש מיוחד כדי שכנסים חדשים ירגשו אותי. עד כה התגאו הכנסים באותן סיסמאות כמו “הקרנות!” “קוספליי!!”, “שירים!!!”, “הרצאות!!!!”, “אוכל במחיר משכתנא!!!!!” וכו’ וכו’. לכן גם לכנס הארוקון 2010 לא באתי עם אותו חיוך אדיוטי מרוח על הפנים כמו שהיה לי לפני 4 שנים. אבל איך אני כן הגעתי לכנס הארוקון 2010? ובכן, רטוב.

כבר חצי עשור שלא ירד גשם בפורים, מה שגרם לרובנו לגדול במחשבה שהחורף מסתיים בפברואר. לצערם הרב של חברי אמא”י, הגשם החליט לעשות קאמבק דווקא ביום הכנס. אני לא יודע איך זה הלך אצלכם, אבל כשאני התעוררתי מוקדם-מוקדם (מוקדם) בבוקר – הייתה מיני-סופת הוריקן בחוץ, והגלים בים הגיעו עד לגובה של שלושה שחקני NBA. אפילו תהיתי באוזני מיכלי אם יש טעם ללכת לכנס במזג אוויר שכזה, אבל לא רעמים ורוחות יעירו את דובת הקוטב הבלונדינית הזו, שישנה כאילו קיץ בחוץ.

רק שהגעתי לוואהל עם חברתי הטובה אלכס ואחותי הקטנה החדשה סתיו (מה שמקנה לה את הזכות להסתובב עם השם המלא ‘סתיו-קיץ’), הגשם הרשה לעצמו לפוג מעט, אבל משום מה אף אחד לא סיפר זאת לבאי הכנס: היה כל-כך צפוף וחם בפנים עד שחשבתי שמדובר בניסוי, לבדוק אם אוטאקואים יתפוצצו כמו פופקורן אם יגרמו להם להצטופף יחדיו. אבל זה לא קרה.

התחנה הראשונה שלי הייתה כמובן (ואיך לא) הדוכנים. דוכן ישראטאקו הביא אותה בפיגרים ומרצ’נדייז שאיכותם הגבוהה לא מצדיקה את מחירם הנמוך, ואילו אני (בתמורה למספר דקות של צעקות “כל הקונה מקומו בגן-עדן מובטח”) זכיתי לפיגר מתנה. בין לבין הספקנו להיכנס להקרנות, שמיקומם החדש ביחס לכנס הקודם הוא נוח ביותר: ממש על יד דוכני האוכל. לצערי הרב, מעולם לא הייתי פאנבוי של הקרנות פומביות, ומהשורה האמצעית ואחורה קצת קשה היה לקרוא את הכתוביות, ורבים נאלצו לשבת על המשענת של הכיסאות. אבל סחתיין על ההקרנות המשובחות, שכללו את !Nyan Koi, Durarara וסדרות חדשות נוספות.

למרות שלא תמיד עמדו בלוח הזמנים, האירועים באולם הגדול היו משעשעים ברובם. כמעט תמיד ההיכל היה מלא, למרות שעקב הגשמים לא הייתה הרבה ברירה. האירוע הראשון שזכיתי לראות היה תחרות הטריוויה ואילך. כן, למרות שהשקמתי לקום, עדיין באתי בסביבות 12:00 עקב בעיות שקשורות למזג האוויר, רכבת ישראל וחוש הכיוון הגרוע שלי (לטובתי יאמר שלאלכס לקח לא פחות מחצי שעה להחליף לקוספליי).

אה כה, האולם הגדול. מבואס מכך שלא יצא לי לראות את הראיון עם מינורו שיראיישי, חזרתי בתכיפות לאולם לפעילויות הבאות. בכנס הקודם חוויתי מעין טראומה לאחר ששמעתי אוטאקואים שרים על אותה הבמה בדיוק. למזלו של עור התוף שלי, הפעם מי שעלו לשיר היו כאלה שכבר הוכיחו את נסיונם מול מיקרופון. אך הזמן תיקתק, או ליתר דיוק הבטן שלי קירקרה, ואחרי הביצוע המופלא של ריין לאיזה שיר של בליץ’, יצאנו לאכול. בהמשך הערב התקיימה ממש שם הקרנה של KaT (להם תרמתי 9 שקלים בדוכן ובכל זאת נרשמתי במחברת המוות…פעמיים…) לסרט Cencoroll, שאני אישית נהנה לחשוב שהם תרגמו את הסרט אחרי הביקורת בבלוג. אבל אני חי באשליות.

אוכל הוא בדרך-כלל נושא רגיש בכנסים. המחירים וההיצע לא אמורים להשביע אף אוטאקו רעב. אני מעדיף להיות בתוך כלוב עם טיגריס בנגאלי מאשר בהיכל צפוף באוטאקואים רעבים וקפואים. לכן כשסוף סוף נרגע קצת הגשם, ניצלנו את ההזדמנות לברוח למרכז המסחרי. לא יודע מה איתכם, אבל שנים לא נהניתי כל-כך מהמבורגר (או להיפך: שנים שהמבורגר לא נהנה כל-כך ממני). אלכס וסתיו הצמחוניות אכלו פיצה שהתקררה בשעתיים בהן חיכיתי בתור.

כשחזרנו, הכנס החל כבר להתפזר. אנשים שבדר”כ בורחים מוקדם, ניצלו את ההפוגה בגשם כדי להשאיר אחריהם שובל אבק. ברי, משי, תומר, מאי ואיש טוב בשם ולאדי הצטופפו בפינה על-יד הכניסה, שקיבלה את הכינוי “פינת VIP”. אני בחנתי את ולאדי האם הוא עובר את מבחן הסטריאוטיפים הרוסי (התשובה: כן), ומשם כולם נדדו חזרה למרכז המסחרי, וכגוש אחד לרכבת הבייתה.

הארוקון הצדיק גם השנה את היותו הכנס הגדול ביותר. נכון שלא היה בו מחזמר, והצפיפות והגשם דווקא הוסיפו במובן די מעוות לאווירה. המוני האנשים הקופצניים והחבקניים להחריד הזכירו ולו במעט את היופי הגלום בקהילה.

לצערי הרב, אלכס, הצלמת הרשמית שלי לכנס הזה, מתגייסת (מזל טוב), ועל כן במקום לעבור על כל 100 ומשהו התמונות מהכנס, נבחרו בקפידה רנדומלית לחלוטין כ-30 תמונות. את היתר תזכו לראות ב…המ…לא פה. בהיה מהנה, ניפגש בכנס הבא!

♦ לקריאה נוספת: הארוקון 2009

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם