קון בנדר 2010 (כי לא יהיה 2011)

Oh...I cought you, you sneaky bastard!אני נמצא בין הפטיש לסדן. מצד אחד, לא אשקר – הכנס לא חף מבעיות (בלשון המעטה); מצד שני, באופן כזה או אחר, אני שותף איכשהו להקמתו (בתחום היחצ”נות למחזה של אווטאר). אז מה עושים? לא כותבים כלום.

אבל אני לא יכול, שד הכתיבה שלי אוסר עלי.

ובכן, אז מה היה? קודם כל הבוקר שלמחרת הכנס היה הראשון מזה אי-פעם שהתעוררתי באיחור די גדול. מה זה אומר? שחוץ מהוויתור על הקפה, על בדיקת האי-מיילים השגרתית והספרינט שדפקתי לראשונה מאז הבגרות בספורט – זה מעניק אינדיקציה מסויימת למה שהלך יום לפני. ההתחלה נראתה עגומה כמו מזג האוויר, כאשר האנשים הוכנסו בשעה עגולה של איחור. וכי למה זה? Just name it; דוכנים ועמדות כרטיסים שלא הוקמו בזמן, בלאגן עם המיחשוב, הפן הטכני וכמות הנקניקיות הענקית שצריך היה להכין כי הובטח אוכל חינם. אבל מהרגע שהקהל נכנס, העניינים דווקא זרמו לא רע אני חייב להודות.

מגוון הדוכנים היה מספק ועמד בסטנדרטים של כל כנס; דוכן הכובעים של עינב, Anime Chudoku, Anime Shop, דוכני יד שניה ושיכה בי ברק אם שכחתי מישהו.

*פרץ חשמל צץ משום מקום* *קול של רעם*

אה כן ו-CNV.

מלבד זאת – לעניות דעתי – הקון-בנדר הכיל את עמדת הקונסולות הטובה ביותר שראיתי בכנס כלשהו. מספר הקונסולות לא היה גדול מהרגיל או משהו כזה, אך המיקום והאווירה שלו הקנו לו מעמד ייחודי: במרפסת עליונה, די אינטימית, אך משקיפה על כל המתחם. וזה מבלי שציינתי את ספות העור הנוחות ומסכי הפלזמה הענקיים. התורים הפעם היו הוגנים, ולמרות שתחרות הקונסולות החלה באיחור, היא התנהלה באופן מופתי. זאת הודות לצוות Tech TV שהרים את הארנה הזו.

מוזיקה. בכמה כנסים מושמעת מוזיקה לאורך כל היום? לא הרבה, וזה בדיוק מה שחימם את האווירה כשמזג האוויר השתולל. לפעמים היה רועש מדי, אך הפלייליסט הורכב משירים פופולריים ועדכניים לצד שירי פופ פחות ידועים שלא ידעתי שאחרים מכירים. לעומת המוזיקה, האנימציה בכנס הייתה דווקא…אה רגע, זו לא ביקורת אנימה.

הרצאות וסדנאות. שמעתי שהיו כאלה (כמו סדנת איפור, קריוקי, RD&D, טריקינג והרצאה של Japan Knowledge) אך הייתי עסוק לנסות לקבל נקניקיה, ואיכשהו מצאתי את עצמי מאחורי הדוכן עוזר למכור. רבותי, זה היה נורא. כמה שמנים אפשר להיות? הקטשופ נגמר באמצע, גם השתיה, הנקניקיות לא התחממו מהר מדי, אנשים התרגזו, ואני? אני חתכתי את האצבע. פעמיים. למה? כי מסתבר שאני לא יודע לחתוך לחמניות במהירות הקול. אבל (!) אולי הקהל לא יסכים איתי, אבל בשבילי זו הייתה חוויה מהנה. האינטראקציה עם באי הכנס, הדאחקות, ורוב החבר’ה שבסופו של דבר קיבלו בהומור והבנה את המצב וניצלו את המיטב משהותם.

המחזה של אווטאר, בגינו הוקם הכנס, הוצג פעמיים. חוויית הצפיה הייתה שונה מהרגיל: ישיבה על שטיחים מול במה לא גדולה במיוחד. אולי זה לא נוח, אבל זה הופך את הקירבה בין אנשי המחזה לקהל להרבה יותר אינטימית. אנשי המחזה אף ידעו לנצל את הבמה הקטנה כדי להשתמש בשני מפלסים שונים – לעיתים בו זמנית – מה שקירב את השחקנים לקהל אף יותר. “אווטאר” עצמו היה נחמד ביותר: מצחיק, התסריט שנון, והשחקנים נתנו הופעה מצויינת. מה שהעיב על כל העניין (חוץ מהמשחק של מיכל) היה כמובן הפן הטכני: תאורן שאיחר וסאונד-מן שלא נתן הרבה סאונד. התוצאה? טוב, לא צריך אותי כדי להבין. חבל מאוד על ההשקעה בת חצי השנה, השקעה שהגיעה לה הרבה יותר מהתוצאה הסופית.

נכון – היה קצת צפוף, קצת חשוך וקצת לא מאורגן. אבל קחו בחשבון שהעסק הזה הורם בשבועות בודדים, והתוצאה – גם אם עגומה למדי – עדיין מצחיקה מספיק כדי לספר לנכדים במפגשי חמישי. מי שבא עם ראש פתוח, נהנה כמו בכל כנס אחר. השאר? בזבזו 45 ש”ח. או כמו שידידה חכמה ממני חרטה על האייפוד שלה: חייכו, הכל לטובה.

תמונות שלא אני צילמתי
(מתוך אלבום הפייסבוק)

תמונות מהקון בנדר

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם