עונת אוקטובר 2010: חלק ג’

שמונה פאקינג סדרות מופיעות בשירת הברבור של סדרת הכתבות “אוקטובר 2010”. שמונה סדרות אנימה זה אכן הרבה, אבל כמה מתוכן שווה לראות? ובכן, אגלה לכם כבר עכשיו: 5 וחצי. 

אז מה יש לנו בחלק הזה? בראש ובראשונה שני הפרקים הראשונים של “The World God Only Knows” ו-“Invasion! Squid Girl” (ועצם העובדה שהגעתי לפרק השני מרמז שהסדרות שוות משהו, לא?), וגם “Togainu no Chi” ו-“Tantei Opera Milky Holmes” שיכולות לשכוח אצלי מהפרק השני. האמת, הלוואי והייתי יכול למחוק מהזכרון גם את הראשון.

מה שמשאיר אותנו עם “Samurai Girls”, “Soredemo Machi wa Mawatteiru”, “Kuragehime” ואחרון חביב: “Fortune Artrial”.

לפני הקריאה מומלץ להצטייד בכריך, שתיה, אקמול וחתול.
תהנו!

בכתבה זו:
The World God Only Knows
Togainu no Chi
Fortune Arterial
Soredemo Machi wa Mawatteiru
Invasion! Squid Girl
Kuragehime
Hyakka Ryōran Samurai Girls
Tantei Opera Milky Holmes

The World God Only Knows
אלוהים ישמור!

על מה זה: תלמיד אחד בשם קאטסוראגי חי ונושם רק דבר אחד: לכבוש בנות. הוא לא עושה זאת בעזרת החן שלו, או הקסם היחודי שהוא לא ניחן בו, אלא בעזרת 4 דברים פשוטים: איקס, עיגול, משולש וריבוע. כן, אפילו בשיעורים הוא מבלה את זמנו עם קונסולת ה-PFP שלו (אם PSP זה Playstation Portable, ייתכן ש-“PFP” זה… תבינו לבד) וכובש את ליבה של עוד נערה וירטואלית בעלת קול מונוטוני. אלא שעולמו משתנה כאשר הוא מבצע עסקה עם החבר’ה שם למטה – ואני לא מדבר על הכורים מצ’ילה – במסגרתו הוא צריך להוציא שדים סוררים המתחבאים בליבותיהן של נערות צעירות. ומה הדרך היחידה לעשות זאת? כמובן, לגרום להן להתאהב בו. על הקונצרט הזה מנצחת שֶׁדָה טירונית בשם אֵלְסי, שאמורה ללכוד את אותם שדים בעזרתו של קאטסוראגי, מבלי שהיה לה מושג שהלבבות היחידים שהוא כבש בחייו היו עשויים מפיקסלים.
אלה פחות או יותר פני הדברים.
אה, ואם הם יכשלו הראש שלהם יתפוצץ.

איך זה: טוּשֶה.
הסיפור עצמו הוא אולי לא אחד המקוריים שנעשו, אבל דרך הביצוע שלו פשוט מצויינת. ראשית, הסדרה – אם לשפוט על סמך שני הפרקים הראשונים – מלאה בעקיצות על סטריאוטיפים מעולם האנימה והגיימינג, רובם בוגרי יחידת הסארקזם של קאטסוראגי.

בנוסף, שני הפרקים הראשונים היו גם מצחיקים. הניסיונות החוזרים ונשנים של קאטסוראגי בפרק הראשון לכבוש את ליבה של נערה מהכיתה, על-ידי עידודה בתחרות ספורט, היה הסל מלא ההומור של הפרק. אך הפרק השני התעלה על הראשון בכמה מונים – זאת בזכות נסיונותיה של אלסי להפוך לאחותו הקטנה של קאטסוראגי, והאתגר הלבבי החדש מולו הוא ניצב.

היחסים בין השניים הפכו להרבה יותר קומיים ומורכבים ממה שנדמה היה. אך עדיין מדובר בסדרת שונאן רומנטית, ועל כן עליה לעמוד בקריטריונים מסויימים, כך שגם “The World god only knows” נופלת בסופו של דבר לחלק מהקלישאות אותן היא עוקצת. השאלה המרכזית היא לאן יש ללכת מכאן; האם מדובר בסדרה על בן סוציופת שצריך לגרום לבנות להתאהב בו כדי שהראש שלו לא יהפוך לזיקוק, או שמדובר בסדרה קומית עם אמירה (מה שהיא לא תהיה)?

די לחפור, להמשיך או לא: למרות שנהניתי בינתיים, צריך יהיה להתאמץ קצת יותר כדי להרשים אותי. האם היא תצליח? ימים יגידו. בינתיים אני איתה.

The World God Only Knows

Togainu no Chi
כזו אכזבה כזו לא נחלתי זמן רב. זה כמו לגלות שהספורטאי המחונן של השכבה מחטט כל יום – כל היום – באף.

על מה זה: אקירה הולך מכות בזמנו הפנוי כחלק מטורניר Bl@ster המחתרתי. יום אחד הוא מואשם ברצח ונשלח לכלא. אבל אז באה אישה ומציעה לו להשתתף בתחרות מסוכנת. הוא צריך לנצח הרבה אנשים במכות. זו גם הסיבה שהביאה אותו לכלא מלכתחילה. הוא מסכים. הוא נשלח לעיר אפוקליפטית נטושה. הוא נלחם בעוד אנשים רעים. הוא כמעט מת. מציל אותו בישונאן מסתורי. הבישונאן נעלם. המשך יבוא.

איך זה: אלוהים, אם אתה רוצה שאני אסבול פשוט תגיד לי להדליק ערוץ 2 ביום ראשון בערב.
מה זה היה הדבר הזה? אני אפילו לא אתחיל לדבר על העיצוב הנוראי שבגללו חלק נכבד מהדמויות סובל מאוטיזם, או על הקרבות המלאכותיים (קרבות איכותיים יותר ראיתי בפאק-מן). אבל איפה ההגינות להפיק סדרה שלא מזלזלת באינטיליגנציה שלי? כל הדמויות הן פלקט מהלך. הבנים מדקלמים שורות ונראים כמו קריטרורות גרועות במיוחד. לדוגמא, השוטרים שעצרו את אקירה ואחר-כך מענים אותו בלי שום הוכחות שהוא אשם הם גרסא חיוורת של “שוטר רע” ו-“שוטר רע יותר”. הייתי אמור לרחם על אקירה בסצינה שהוא קשור לכיסא וחוטף מכות? כי אני ריחמתי על האחד שהכה אותו. בכל זאת מסכן, שני ההורים שלו אחים.

והנושך כריות של אקירה שכמעט בוכה כשאקירה עוזב עושה שם רע למגזר, שלא לדבר על כל מערכת היחסים שיש או אין ביניהם. אני יודע שהסדרה מבוססת על משחק יאוי, ושמחתי לגלות עיבוד אנימה נטול יאוי עם עלילה שנשמעת טוב. אבל הפרק כולו צעק ‘יאוי’ מבלי שאפילו גבר אחד עשה בדיקת פרוסטטה עם הלשון לגבר אחר. אפילו לא-מת-על-יאוי שכמוני כבר מעדיף שיפיקו סדרת יאוי במקום להתעלל ככה בצופים.

היו לי ציפיות גדולות מהסדרה הזו. אגדיל להגיד שזו הייתה אחת הסדרות לה הכי ציפיתי, הן בגלל העלילה של המשחק (בדיוק הסגנון שאני מעריך) והן הסגנון האפל והמסתורי. אך החושים שלי אכזבו הפעם, ובמקום מה שיכלה הייתה להיות סדרת מתח אפוקליפטית, קיבלנו אנימה גרוטסקית עשויה בטעם רע.

להמשיך או לא: לא לאוהבי חוש הראיה.

Togainu no Chi

 

Fortune Artriel
ערפדים…בכל…מקום…

על מה זה: קוֹהֵיי הוא תלמיד חדש בבית ספר יוקרתי, כזו ש-Ouran High נראית לידה כמו עירוני א’. ביומו הראשון מברכת אותו אריקה –  סגנית יו”ר מועצת התלמידים, אלא שבעת לחיצת היד ביניהם היא חשה דבר מה שגורם לקוהיי לחשוד שהיא סולדת ממנו. בעוד קוהיי לומד להכיר את יתר התלמידים איתם הוא יתגורר (ואולי ילמד, אבל כולנו יודעים שתלמידים בסדרות כאלה לא לומדים), מהר מאוד מגלה שמתחת למציאות הבית-ספרית הכה נוחה מסתתר לו סוד עם ניבים.

איך זה: כמו שערפדים בטלוויזיה ובקולנוע זה כבר עניין מאוס, כך גם להגיד שערפדים בטלוויזיה ובקולונוע זה עניין מאוס נהפך למאוס. לכן כל אזכור שמדובר בעוד סדרה על ערפדים לא תשמעו ממני.

מה שכן אגיד זה שאם לשפוט לפי הפרק הראשון, כרגע זו סדרת אנימה לא רעה כלל. מי שתוהה, לא מדובר ב-Vampire Knight שנושפת ערפדים ובישוג’ואים כל רגע נתון, אלא זו דרמה קומית מן המניין. בכלל, אם לא התקציר העלילתי בכלל לא הייתם יודעים שיש איזה משהו עם מוצצי דם עד סוף הפרק. אז לאן זה עוד יכול להתפתח? להרבה כיוונים. ישנו מגוון רחב של דמויות בבית הספר; החל מהחבר האפטי של קוהיי, דרך האחיות (בעלות הנוסחא הקבועה: אחת שקטה, ביישנית עם חזה גדול והשניה ההיפך), הלולי והבישים, ועד אריקה כמובן – כנראה הדמות המעניינת ביותר בסדרה.

למרות שמדובר באדפציה למשחק למבוגרים (או אם להיות מדוייקים, אדפציה לסדרת המאנגה שמבוססת על משחק למבוגרים), ה-אצ’י לא מתחבא בפינה ומחכה לתקוף את הצופים. בכל זאת, אחרי שאריקה ברחה מקוהיי בפגישתם הראשונה, היא התנשפה, התכווצה וחיבקה את עצמה בצורה שלא מותירה המון מקום לדמיון. אה, ואף הייתה סצינה קומית במקלחות. ובכל זאת לא יצא לי לראות תחתוני נשים מעופפים ומחשופים גדולים יותר מהבגד. כלומר אני לא ממליץ לצפות בסדרה עם ההורים, אבל אם יש לכם אחים קטנים אני מניח שלא יווצרו בעיות.

להמשיך או לא: עשוי טוב, עשוי להמשיך.

Fortune Arteria


Soredemo Machi waMawatteiru
Shaft בעוד סדרה ביזארית.

על מה זה: בניגוד לסדרות רגילות של סטודיו Shaft, תקציר העלילה הפעם פשוט מאוד.
הוטורי היא תלמידה אהבּלה שעושה משמרות במייד-קפה. אלא שזה לא בדיוק מייד-קפה כשהבעלים היא זקנה קריפית שלובשת בגדי מייד בעצמה, השירות לא משהו ולהוטורי אין הרבה מושג איך אמורה להתנהג מייד קפה (כלומר היא לא מברכת את האורחים ב-“יוֹקוֹזוֹ אוני-סאמההה”). כל זה משתנה כאשר טושיקו חברתה לכיתה מגלה את התועיבה הזו ומצטרפת למסעדה כדי לשנות את המצב, ולהראות איך מייד צריכה להתנהג.

איך זה: למרבה שום-הפתעה, לא רע.
החותמת הביזארית של שאפט ניכרת כמעט בכל פינה, אם כי הסדרה – ואני לא מאמין שאני אומר את זה – שפויה יותר מהצפוי.
כל הדמויות הן רגילות לחלוטין עם שריטה אחת גדולה; הוטורי מטומטמת ועצלנית, טושיקו שואפת למצויינות והזקנה מזכירה סבתה מרוקאית. ויש גם עוד אחד, חבר כיתתה של הוטורי והבן-אדם השפוי היחיד בסדרה; הוא מגיע קבוע לבית הקפה בגלל הידלקות שיש לו על הוטורי.

הדינמיות המאפיינת את דמויות הסדרה היא בין הקופצניות ביותר שראיתי. הסביבה הטבעית של הסדרה היא כמובן בית הקפה, שמרוב שהוא נראה ‘רגיל’ הוא משדר לנו שמשהו לא נורמלי מתרחש בין קירותיו, וזה אכן קורה. הרוב הודות להוטורי והגישה הפסיבית שלה כלפי כל עניין המייד. לעומת זאת טושיקו, הנחרדת ממה שהיא רואה, שואפת להפוך את המסעדה הצנועה למייד קפה עם תעודות הצטיינות. הדרך לא תהיה קלה, אבל היא בטוח תהיה מצחיקה.

להמשיך או לא: מצחיק וכיפי מספיק כדי להישאר לראות. אבל הסדרה הבאה שמתרחשת במסעדה מצחיקה הרבה יותר…

Soredemo Machi Wa Mawatteiru

Shinryaku! Ika Musume
הנה לכם עוד סדרה קומית מופרעת. אלא ש-“S!IM משחקת לפי כללים שונים לחלוטין.

על מה זה: יום נעים עבר על יושבי מסעדת החוף. זוג האחיות, הבעלים של המקום, היו עמוסות עד אפס מקום ושירתו את קהל הלקוחות נאמנה. אלא שעל הסדר הטוב מאיימת מי שקיבלה את הכינוי “ילדת הדיונון” (a squid girl); ילדה קטנה וכחולת שיער שהתפרצה למסעדה והכריזה בגאון כי היא הולכת לשעבד את האנושות, זאת כעונש על שנים של קיפוח וזיהום האוקיינוסים. הבעיה היחידה היא שלאף אחד מיושבי המסעדה לא אכפת, והם חוזרים מיד למנת הספגטי שלהם. הדיונונית הקטנה מחליטה מצידה להשתלט על האנושות בכל דרך, כשהמסעדה תהיה הצעד הראשון שלה (נו כמובן, קודם מסעדה. אחר-כך העולם). אלא שהתכנית חסרת התקלות נתקלת בתקלה בעצמה כאשר הילדה מתחילה לעבוד במסעדה.

איך זה: לא הפסקתי לחייך.
האמנתי שאני אמצא קומדיה דרג ב’ ושהפרק הראשון יכנס לסל המחזור ולא יראה אור דסקטופ יותר לעולם. אלא שהמרגע הראשון, או ליתר דיוק מהרגע שילדת הדיונון מכריזה על התכנית שהיא תוציא הלילה עם פינקי והמוח, שמתי לב שמדובר בסדרה שלא מתאמצת קשה כדי להצחיק – זה בא לה טבעי. שתי האחיות (ובהמשך גם האח הצעיר, שאפילו לא כזה מעצבן) המנהלות את המסעדה הן האנשים הטובים ביותר שיכלה הדיונונית להכיר. על אף שהן רואות שהיא ניחנת בכוחות מוזרים ויורקת דיו, הן מגלות ילדה נאיבית שרואה רק שחור ולבן.

בפרק השני מצטרפות זוג דמויות חדשות. האחד מציל בחוף הסמוך וחבר ילדות של האחיות, אדם שלוקח את העבודה שלו קצת ברצינות. השניה היא פאנגירל מטרידה למדי של הסקוויד-גירל. השניים האלה הוכיחו בינתיים שהדיונונית הקטנה היא לא הדמות הכי מוזרה בסדרה, ואני מניח שנזכה לראות דמויות מופרעות אפילו יותר בהמשך.

בניגוד ל-“Soredemo Machi wa Mawatteiru”, בה ההומור הרבה יותר אזוטרי, “Squid Girl” פונה לקהל צופים רחב הרבה יותר. ההומור בעל מכנה משותף נמוך, ובכל זאת משעשע ומדויק. לא ציפיתי לסדרה כזו מוצלחת מסטודיו צנוע כמו ‘Diomedea’ (זה בסדר, גם אני לא מכיר). אבל אם אתם יודעים מה טוב, לכו לראות.

להמשיך או לא: אמרתי לכם ללכת לראות!

Kuragehime
אחת מהסדרות המצופות ביותר של העונה, ש…שימו לב…לא אכזבה בכלל!

על מה זה: יש אוטאקואים חובבי משחקים, אוטאקואים חובבי אנימה, אוטאקואים חובבי טכנולוגיה. ויש אוטאקואית אחת חובבת מדוזות. מה שבשבילנו נראית כמו שקית ניילון על חוף הים, נחשבת עבור טסוקימי לחיה המדהימה בעולם. טסוקימי חיה זה זמן מה בטוקיו עם מספר שותפות, הקוראות לעצמן ‘נזירות’. זאת משום שכולן גיקיות מהזן הנחות ביותר, שאפילו אנחנו נתבייש לשוחח עימן. טסוקימי אף חולמת להיות נסיכה, ובעת ביקורה בשיבויה היא מתפלאת מכל מאות הנשים הלבושות בסגנון האראג’וקו, אך יודעת שהיא מכוערת מכדי להיות אחת.

אלא שמפגש עם ‘נסיכה’ בחנות חיות מוביל את הנסיכה לדירתה של טסוקימי. לדאבונה הרב היא מהר מגלה שלנסיכה יש בולבול.

איך זה: הופתעתי לטובה לגלות שלא מדובר בסדרה מהזן הביזארי, כי כאלה יש לנו מספיק. סגנון הסדרה הזכיר לי סדרות של איי יאזאווה (NANA, ParaKiss), וגם הנושא של אופנה שחוזר על עצמו הרבה הוא משהו משותף לסדרות הללו. יקח לי קצת זמן לעכל את שותפותיה לדירה של טסוקימי, וכרגע הדבר היחיד שמעניין אותי היא מערכת היחסים בינה לבין החבר להקת Versaiiles הזה שנחת אצלה בדירה.

הסדרה עצמה נראית מבין המבטיחות ביותר העונה (ובהחלט היה שווה לדחות את כתבת חלק ג’ שאתם קוראים עכשיו רק כדי שגם “Kuragehime” תיקח את אור הזרקורים).

להמשיך או לא: Me Like, נראה מבטיח ביותר.

Kuragehime 

Hyakka Ryōran Samurai Girls
זה כמו דרמה של רומן פולנסקי על רקע המהפיכה הבולשביקית. רק בלי הדרמה, בלי רומן פולנסקי, בלי קומוניסטים ועם המון בנות סמוראיות גדושות חזה שמצילות את יפן.

על מה זה: הסדרה מתרחשת בהווה אלטרנטיבי בו שושלת טוקוגאווה מעולם לא נפלה, קפטן פרי מעולם לא פתח את יפן למערב ועל כן נותרה מדינת האיים מבודדת מהעולם (מסכנים האמריקאים, מה הם יעשו בלי הסושי? אה כן, יפסיקו להשמין). על רקע כל זה, באקדמיה למרגלות הר פוג’י קבוצה של סמוראיות (וסמוראי אחד בר-מזל) משתייכות לגוף אחד. אלא שמרד בתוך המועצה מביא את ראשיה לפעול בדרכים אלימות וסקסיות ביותר, כל זאת עד שמהשמיים נופלת ‘מאסטר-סמוראי’ אחת מסתורית שמוצאה נשאר מסתורי.

איך זה: תחילה חשבתי שמדובר בסדרת הארם חסרת עלילה ושטחית, אלא שגיליתי סדרת הארם עם עלילה לא רעה (אך עדיין שטחית). הרבה פוליטיקה מעורבת ב-“Samurai Girls”, ורצוי לבוא עם קצת ידע על ההסטוריה היפנית. רבות מהגיבורות בסדרה נושאות שם של אישים מפורסמים מהעבר, לרוב סמוראים. כך הפך האטורי האנזו הדגול לבחורה גדולת חזה, או סאנאדה יוקימארו (בדיבובה של ריאה קוגומייה הענקית) לפתע גידל פות ומסתובב בבגדים חושפניים להפליא.

אי אפשר להתעלם מהסגנון החזותי של הסדרה. נדמה שאחרי שסיימו להפיק את הסדרה, העבירו עליה את אפקט ה-“Poster Edge” מהפוטושופ, הוסיפו כתמי דיו שמשפריצים על המסך, ו-וואלה: הנה לכם סדרה שנראית אומנותית להפליא. אבל הגרפיקה המרשימה לא מפצה על העובדה שבכל זאת מדובר בסדרת הארם, והבנות יחפשו כל תירוץ להוריד בגדים. ואם אפשר אז רצוי מול הגיבור, שרואה יותר בנות מתפשטות מלבושות. אם עדיין חשקה נפשכם לנסות את האנימה, חכו אולי לגרסת ה-DVD שם לדעתי חשיפות החזה המרובות לא יצונזרו על ידי כתמי דיו.

להמשיך או לא: אם אתם מחפשים אצ’י זול במסווה של משהו אינטיליגנטי, זו התשובה. לחרמנים נטו, חכו ל-DVD.

Samurai Girls

Tantei Opera Milky Holmes
ארתור קונן דוייל מתהפך בקברו.

על מה זה: ארבע בנות ספק-לוליות לומדות באקדמיה לבלשים שם הן ידועות כרביעיית “מילקי הולמס” עקב כל הפושעים שתפסו והמקרים שפיענחו. אלא שתקרית מצערת אחת מול רביעיית שודדים שגנבו יהלום יוקרתי גרמה להן לאבד את הצעצועים שלהן.

אני שמח ששאלתם. לכל אחת מהבנות יש צעצוע שהוא למעשה כלי בעל יכולות העוזר לבעלים שלהן לפתור תעלומות (להפעיל כלי חשמל כבדים לדוגמא). מאז שהבנות איבדו את הצעצועים שלהן, הן הפכו מקבוצת התלמידות הטובה ביותר לנחותה ביותר. כעת יש להן שלושה חודשים להשיב את הצעצועים שלהן אחרת יסולקו מהאקדמיה לצמיתות.

איך זה: מטומטם להפליא.
הקשר בין האנימה הזו לבלשים הוא מקרי לחלוטין. כיצד בדיוק אפשר לקרוא לבנות בסדרה ‘בלשיות’ כשכל מה שהן עושות זה להילחם בפושעים עם כלי נשק עוצמתיים? לאן נעלמה החשיבה הלוגית, כשללא הצעצועים הן פשוט כשלון אנושי מהדהד?

מלבד זאת הפרק הראשון היה זלזול באינטיליגנציה. ארבע הגיבורות קרויות על שם בלשים ספרותיים מפורסמים (כי אף אחד לא באמת מכיר בלשים לא-ספרותיים מפורסמים), משרלוק הולמס, דרך הרקול פוארו של אגאתה כריסטי ועד נרו וולף. לכולם עשרות ספרים ועיבודים נרחבים, וכולם לא האמינו שימצאו את עצמם בסדרת אנימה שנולדה לצורכי מרצ’נדייזינג ומסחור בלבד. הבדיחות חוזרות על עצמן, הרעים והגיבורים שטוחים למדי וקבועים בתוך סגיטמה אחת, ושחס וחלילה הם ינהגו לרגע אחרת. ועוד לא הזכרתי את הנריאטה, הרעה המרכזית של הסדרה – זו שגנבה להן את הצעצועים, וחיה במסווה של יו”ר מועצת התלמידים – לה יש חזה גדול יותר מהראש של לנין, וחשוף באותה מידה.

לא פסחה מעיני המחווה לסדרות אנימה משנות ה-70 שהסגנון של “Milkey Holmes” לקח מהם השראה (בעיקר בסצינת הפתיחה), כמו Yatterman ורבים אחרים. מה גם שהיו לפרק מספר קטן (ממש קטן) של רגעים פחות משמימים, כמו עם מורה הכיתה שלהם – אחד הרעים – שהוא גם הנרקסיסט הגדול ביותר שנברא. עדיף היה לתת לו סדרה משלו ולחסוך מאיתנו את הסבל.

להמשיך או לא: אם אתם יודעים מה טוב לכם, תעמידו פנים שהסדרה לא קיימת.

Tantei Opera Milky Holmes

_______________________

עד כאן!
לא האמנתי שבסוף אכסה כזו כמות רבה של סדרות. אבל אני שמח לגלות שמבין כמויות הזבל הבינוניות שנחתו עלינו, ישנן מספר פנינים אמיתיות. רוב הסיכויים שאני אישית לא אמשיך עם כל מה שאמרתי ששווה להמשיך איתו, מפאת חוסר זמן או אפקט ה-“וואי הפרק הראשון הזה הטעה בגדול, זו חרא סדרה”. מקווה שחסכתי לכם את העבודה השחורה בבחירת הסדרות של העונה, אתם מוזמנים לחזור לבלוג בימים הקרובים שכן יש עדכונים נוספים בדרך.

שלכם – רם.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם