כנס באנקה סאי 2010

הקיץ תם רשמית כאשר ננעל הסוגר האחרון בשער המוביל הישר לתוך ההיכל הראשי של הכנס. אין יותר צורך לשבור את הראש עם שאלות כדוגמת "מה לקנות?", "איזו הרצאה לראות?" ו-"ללבוש את הקוספלי ברכבת או בשירותים בכנס?" עד לפחות חנוכה (זה אם אתם כמוני ולא מחשיבים את ה-'אייקון'). כעת, כשכנס הקיץ של אמא"י סיים את סיבוב הבכורה שלו בבירת הצפון, נשאר רק לשמוע ממעצבנים כמוני מה היה טוב ופחות טוב בכנס.

בתור חיפאי גאה מאז בערך מתי שאני זוכר את עצמי, לראשונה זכיתי להיות בין אלה שכה רבות שמעתי עליהם, אך מעולם לא זכיתי להיות ביניהם: האנשים שכנס אנימה רשמי נמצא 10 דקות נסיעה מביתם. אין צורך לחשב מתי לקום ולקחת 2 אוטובוסים ורכבת, אלא פשוט להתעורר מאוחר ולבוא. ומילא זה, הכנס אף נערך במקום בו כבר שנים אני מפציר שצריך לקיים בו כנס אנימה (וגילוי נאות, אף קיימתי לכך מו"מ בעבר עם הנהלת המקום). הרי מדובר בלא פחות ממרכז קונגרסים בינ"ל המארח בכל שנה כנסים, סימפוזיונים, מופעים, תחרויות ועוד. או בקיצור, מקום שאוכל את מרכז וואהל ואוניברסיטת ת"א בלי מלח. לכן זו הסיבה שבאתי לכנס עם ציפיות בשמיים, ומוכן להיות ביקורתי יותר מתמיד – ועל כך אני מבקש את התנצלותכם מראש.

הדבר הראשון שניכר לעין כשהגעתי להיכל הכנס היו הדוכנים, שנדמה לי ששברו השנה שיאים מבחינת כמות ומרצ'נדייז. על אף גודלו של אולם הכניסה, קפצו לי לעין מספר 'שטחים מתים' שחבל כי לא נוצלו לפיזור חכם יותר של הדוכנים, וכך היו מטפלים בתופעת ההצטופפות. ובכל זאת היה נעים לשוטט בין מגוון הדוכנים הרשמיים ודוכני היד שניה, והאווירה הייתה של שוק פתוח (זה דבר טוב זה דבר טוב).

את עמדת הקונסולות מיקמו במקום אידיאלי באותה הקומה, אך באיזור נפרד מהשאר – אופטימלי ביותר כדי לא להרגיש מנודים מהשאר, וגם לא להפריע לאף אחד. זאת בניגוד למרכז וואהל שם לא היה מקום לדחוף קונסולות והן עורבבו עם איזור הדוכנים, או באוניברסיטת ת"א שם בכלל צריך מפה על מנת למצוא את מרתף הקונסולות. אני אישית ספרתי לא פחות מעשרה מסכים והמון קונסולות PS3, וסוף סוף התנסיתי במשחקים שתמיד חלמתי לבדוק. הבעיה היחידה – וזה משהו שתקף לכל כנס – היא חוסר בהירות לגבי התורים. הרושם הראשוני הוא שהעמדות הן בשיטת ה-'הראשון לוקח', ואני וחברי עמדנו בתור זמן רב עד שלחבר'ה שהיו לפנינו נמאס לשחק. אלא שמהרגע שהתיישבנו החוקים כנראה השתנו, כי אחרי לא יותר משני סיבובים על "Tekken 6" – ואותו דבר בהמשך היום על משחק אחר – הקימו אותנו מהמקום בנימוס-לא-אופייני לטובת הבאים בתור. הצבת "מכסת משחקים" (לדוגמא, מקסימום 5 משחקים במידה ויש תור) ושמירה שתאפשר מדיניות זהה כלפי כולם, היא משהו שלדעתי יפתור את הבעיה וישמח הרבה אורחי כנס מתוסכלים.

את טקס הפתיחה שהחל קצת באיחור (ומזל, אחרת הייתי מחמיץ אותו), פתח לא אחר מאשר ויק מינוגנה, או איך שלא כותבים את השם שלו. הוא מסר ד"ש לקהילה בישראל דרך קלטת וידאו קצרה ואף סיפר שהיה בישראל לפני מספר שנים. מדובר כנראה במדבב המפורסם והפופולרי ביותר בתעשייה דוברת האנגלית, ולראות מישהו כמוהו מתייחס לישראל הקטנה מחמם את הלב. את המשך הטקס ליוותה אווירה של מעט חוסר בהירות, נאומים ביישניים ושני שירים לקהל. כנסים קודמים לוו בפומפוזיות עד שניתן היה לטעות ולחשוב שמדובר בטקס האירוויזיון לא פחות ולא יותר. האינטראקציה עם הקהל הייתה רבה יותר, והכנס – כדברי המארגנים – אכן הרגיש הרבה יותר "שלנו".

דוכני המזון עדיין גובים המון כסף בשביל כלום. אבל הסיבה השניה שמרכז הקונגרסים זה מיקום אסטרטגי מצויין (מלבד היותו רחוק בחצי קילומטר מתחנה מרכזית של רכבות ואוטובוסים) היא קירבתו לקניון חיפה. קירבה אמרתי? חוצים את הגשר שנמצא ליד הכניסה לכנס ומגיעים לתוך הקניון, שם המגוון רב והמחירים יקרים אבל לפחות עמידים לכל כיס. הדבר מאפשר להגיע שבעים ומרוצים להרצאות שהתקיימו בחדרים ש…לראשונה מזה זמן רב…אכן נועדו להרצאות. היכן שאני עד לפני מספר שנים קיבלתי את תעודת סיום התיכון בטקס מרגש מול ההורים, שמעתי כיום הרצאות על עונת הקיץ ועל משחקי מכות. החיים הם כמו גלגל, הא.

ואם כבר בטקס שלי עסקינן, כחלק ממופע הסיום שנערך באולם הראשי היו גם קטעי וידיאו שהוקרנו על מסך גדול. גדול אמרתי? ענק. בבתי קולנוע לא רואים דברים כאלה. יכול להיות שהזכרון שלי הטעה אותי, אבל גם חברי הטוב – שאף טקס הסיום שלו נערך במקום, ומטעם בית ספר אחר – זוכר את המסך המדובר. אין פה ממש מה להאשים את הנהלת הכנס, שכן אם המסך היה אופציה אז ודאי היו משתמשים בו. אבל הסיבה להיעלמותו הפתאומית של המסך העיבה רבות הן על ברכת השלום של ויק מינוגנה והן על המחזמר.

הקרנת המחזמר של "סול איטר" לוותה בסדרה של כשלים טכניים אחד אחרי השני. האיחור בהקרנה עוד ניתן להבנה, אבל קריאה למאות באי הכנס להגיע עכשיו לאולם הראשי כי עכשיו מתחיל המחזמר, רק כדי שאח"כ יבקשו מכולם לצאת בנימוס מהאולם על מנת לארגן את ההקרנה, הראה על חוסר ארגון וזלזול כלפי הצופים. אבל בסדר, העניין לקח כ-10 דקות. מה שאירע אחר-כך זה כבר פחות מתקבל על הדעת; בעיות טכניות צצו כבר בהקרנת הטריילר השני של AC3 (טריילר טוב אגב), אבל לא משהו בלתי נסבל…אלא אם מחשיבים את חלק מהקהל שלא שמע על סתימת פיות. אחר-כך עלו מפיקי ויוצרי הסרט של סול איטר, פרצו בנאומים סוחטי דמעות על ההכנות הקדחתניות והתנצלו בכנות על האיחור. הקהל כבר הוכן נפשית לראות את הסרט, ואת המתח אפשר היה לחתוך בסכין. אלא שבאמת חתכו את המתח בסכין, והסבלנות של הקהל נעמדה במבחן לאור מספר רב של תקלות טכניות אחת-אחרי-השניה, הכוללות בעיות עם הסאונד, המחשב והציוד. אבל הכל נסלח ונשכח לאור המחזמר, שלא רק התעלה על הציפיות, אלא הציב סטנדרט חדש. נשאר רק לקוות שיהיו הזדמנויות נוספות לצפות בו, ובקרוב.

בסופו של יום, הכנס בחיפה נחשב להצלחה. האווירה הייתה הרבה יותר נחמדה וכיפית מכנסים אחרים, הן בגלל המקום הגדול והן בגלל גודש הקוספלי, המבקרים, הדוכנים והאטרקציות. נשאר רק לקוות ש-'מרכז הקונגרסים' יכנס בתור אופציה מרכזית גם לכנסים הבאים (ואם לא, דברו איתי. יש לי רעיונות טובים אפילו יותר ממרכז הקונגרסים). רוב הבעיות הלוגיסטיות מהכנסים הקודמים נפתרו וניכר כי הנהלת אמא"י לומדת מטעויות העבר. נשאר רק לפתור את הבעיות הקטנות שנשארו, עליהן כבר דיברתי, ואז נזכה לראות כנס מושלם.

סגל כנס באנקה סאי 2010 (כפי נלקח מאתר הכנס)
• מנהלי הכנס – כנען בן חור ואורי מרקוביץ'
• גזברית הכנס – קורל בוך
• א' תכנים – יבגני קנטור
• א' טכני – אלון ג'וני אל בוחר
• ע' טכני – רז אתגר
• יועץ טכני – סרג' יצחקוב
• א' לוגיסטיקה – רן ישראל
• א' מתנדבים – גל רצון
• ע' מתנדבים – מעיין רכטמן
• א' עיצוב – מעיין אלבז
• א' תפאורה – חופית שלי
• א' קוספליי – עדי פוזנר
• יועץ קוספליי – גיא סוקולצקי
• א' דוכנים – בוריס רודמן
• א' דוכן אמא"י – דור ניסנהאוז
• א' דוכן יד שניה – קרן חיים
• א' אתר – חן וייס
• א' הסעות – רון ליקבורניק