קיץ 2009 – חלק ג'

אלביס פרסלי, ג'ון לנון ומייקל ג'קסון גאים להציג:

Tokyo Magnitude 8.0
במדינה מרובת תזוזות טקטוניים כמו יפן, פלא שעד היום לא הופקה אף סדרה בנושא רעידות אדמה (במובן המילולי, הפילרים של נארוטו נחשבים לרעידת אדמה מטפורית). הסדרה החדשה Tokyo Magnitude 8.0 מושיבה אותנו בשורה הראשונה של רעידת אדמה קטסטרופלית מנקודת מבטה של נערת תיכון מעצבנת.

איך זה נראה: מיראי [Mirai], נערה צעירה, יוצאת לחופש הגדול. בעוד רוב חברותיה טסות לחו"ל, נשארת מיראי בביתה הגדול עם הפלזמה, ההורים שלא מפריעים לפרטיות והפלייסטיישן 3. אך מיראי לא מאושרת מהחיים שלה, ומסיבה כלשהי היא רוטנת על כל העולם ואחותו. כאשר יום אחד היא מלווה את אחיה הקטן יוקי [Yuuki] לתערוכת רובוטים באי המלאכותי אודאייבה שבטוקיו (איזו עוד תערוכה יכולה להיות מוצגת בטוקיו אם לא תערוכת רובוטים?], רעידת אדמה פוקדת את האזור. מגדל טוקיו, גשר הקשת ומבנים נוספים מתרסקים כאילו היו מגדלי התאומים.

תחושת בטן: הפקה איכותית ביותר מבית סטודיו BONES על נערה מבית טוב שנקלעת לרעידת אדמה. הסוף כבר ברור מראש: היא לפתע תלמד להעריך את החיים שהיו לה ותתגעגע לפאפה ומאמה אליהם היא הייתה רעה, ותגן על אחיה הקטן והמעצבן. הסדרה מתבססת על התחזית המשוערת כי יש סבירות של 70% שרעידת אדמה של 7.0 בסולם ריכטר תפקוד את טוקיו מתישהו ב-30 שנים הקרובות. לצורך המחשה: "רעידת האדמה הגדולה של קאנטו" שהתרחשה…לא תאמינו…במחוז קאנטו ביפן (בספטמבר 1923), גבתה את חייהם של כ-143,000 תושבים. עוצמת הרעידה הייתה 7.9 בסולם ריכטר, גדולה יותר מהרעידה המשוערת שתפקוד את טוקיו בקרוב. אבל קחו בחשבון שכיום טוקיו הרבה יותר מאוכלת וצפופה עם גורדי שחקים שלא כדאי לעמוד לידם במקרה של הרעידה הקטנה ביותר. כולנו יודעים מהי התוצאה הכבדה ביותר שניאלץ לספוג במקרה של רעידת אדמה ביפן, נכון? מחסור חמור בסדרות אנימה חדשות (ואז לא יהיה לי על מה לכתוב).

כמו כל סדרה טובה, גם Tokyo Magnitude 8.0 החליטה להפחיד את כולם ורעידת האדמה שפקדה את הסדרה היא בכלל בעוצמה 8.0. הרעיון של הסדרה טוב, ויכול להועיל אפילו עבור הצופים הישראליים ששרויים בפחד מתמיד מרעידת אדמה שעשויה להחריב את ישראל מתישהו ב…קרוב. Tokyo Magnitude 8.0 הצליחה לסקרן אותי, ורמת ההפקה שלה גבוהה ומצדיקה את המשך הצפייה בה.

ממשיך או לא: כן, ושרעידת אדמה תנסה לעצור אותי.


Kanamemo
עכשיו כש-!K-ON הסתיימה, קהילת האנימה צריכה את מנת הבנות החמודות החדשה בשכונה. הן אולי לא יודעות לנגן על שום דבר, אבל הן כן יודעות לחלק עיתונים! קבלו את הבנות של "Kanamemo".

איך זה נראה: קאנה [Kana], ילדה יתומה שזה עתה סבתה נפטרה, מחפשת עבודה על-מנת שתוכל להסתדר לבד. כך מוצאת את עצמה קאנה בסוכנות קטנה לחלוקת עיתונים, שם כולן בישוג'ו מטורפות. כעת קאנה צריכה להתמודד עם התפקיד המשפחה החדשה אליה הצטרפה.

תחושת בטן: זו אחת מהסדרות הממש-ממש חמודות האלה בלי שום עלילה אבל עם דמויות רבות. בין דיירות הסוכנות יש זוג לסביות (וכמו כל זוג לסביות, אחת שקטה ומנומסת ואחת היפראקטיבית שלא שמעה על רטלין). סאקי [Saki], מי שמתנהלת כבוסית הגדולה והדמות הכי רצינית בסדרה, והיא בעצם ילדת צ'יבי. הארוקה [Haruka], אלכוהוליסטית הלומדת בקולג' והינטאה [Hinata] – המנסה להתקבל לקולג', בלי הרבה הצלחה.

לא צריך להפעיל את המוח בצפייה בסדרה, ואולי זה סוד הקסם שלה. יש שיאהבו אותה ויש שיאהבו אותה פחות. אישית התחברתי לסגנון של הסדרה וההומור בה מוצלח ומגניב, מזכיר קצת את לאקי סטאר [Lucky Star] ברמה מסויימת. אשמח אם מישהו יבדוק האם קאנה שברה את השיא של דמות האנימה עם העיניים הכי גדולות.

ממשיך או לא: בינתיים כן, עד שימאס לי מהקאוואיות-יתר הזאת.


Umi Monogatari
סדרה של סוף החודש הקודם, אבל חמה לא פחות. אפשר להגדיר אותה כקומדיה, אפשר גם להגדיר אותה כדרמה והיא אפילו משתייכת בקלות לז'אנר הפנטזיה. אז למה בכל זאת הסיבה היחידה לצפות בסדרה היא הלוליקון?

איך זה נראה: מאז שהן זוכרות את עצמן, גרות מארין [Marin] ואוּרין [Urin] בים יחד עם הדגים. הן תמיד נמנעו מלהגיע ל"שמיים" שם הן עשויות להימצא בסכנה. אך כשמוצאות השתיים טבעת שנפלה מהעולם שלנו, מחליטות מארין ואורין להשיב אותה לבעליה שם למעלה ולצאת לראשונה לאוויר הצח. הן מגיעות לאי שליו ביום של פסטיבל שמח, ופוגשות תלמידת תיכון בשם קאנון [Kanon] העובדת עם אמה כמגדת עתידות. באותו היום זרק החבר שלה את קאנון לכל הרוחות, והיא בתגובה זרקה את הטבעת שהוא העניק לה אל כל הרוחות…כלומר לים. בדרך לא דרך הן מעירות כוח אפל שעשוי להשתלט על העולם.

תחושת בטן: זו סדרה טובה, בעיקר כי מארין ואורין מסתובבות בבגדים מינימליים צמודים (לשמחת תושבי האי). העלילה משלבת באופן מדהים קומדיה, דרמה ופנטזיה בלי שאחד יפריע לשני. הרעיון של שתי בנות שבאו מעולם טהור אל העולם שלנו, אותו הן צריכות כעת להציל בגלל פאק שלהן, בונה את עצמו בצורה טובה. אמה של קאנון היא אחת הדמויות היותר מבריקות בסדרה, ומתנהגת כמו ילדת תיכון היפראקטיבית למורת רוחה של קאנון.

רמת ההפקה של הסדרה, נכון לעכשיו, גבוהה מאוד. אך בולט לא פחות הוא פס הקול של הסדרה, עם אחד משירי הפתיחה היפים יותר שיצא לי לשמוע לאחרונה. מדובר ביצירת מופת אבל אני לא יודע כמה מכם תצליח Umi Monogatari לעניין. הסדרה נופלת למספר קלישאות שחוזרות על עצמן מספר פעמים. התמימות של מארין (או שזו אורין? כבר לא מבדיל) והעצבים של אורין (או שזו מארין? לעזאזל) נשחקים בשלב מסויים, ואני מקווה שכל אחת מהן תעבור שינוי אישיות. אבל עד אז, מדובר בסדרה כיפית לצפייה בשעות הפנאי.

ממשיך או לא: לא. אה שכחתי לספר לכם? יותר מדי סדרות, מעט מדי זמן. "Umi" אצלי נדחקת למועד מאוחר יותר, אולי כשהסדרה תסתיים בפרק 12.


Taishou Yakyuu Musume
מה, כבר הסוף? איך שהזמן טס, בחיי. אין דרך טובה יותר לסיים את סדרת הכתבות מאשר עם Taishou Yakyuu Musume (האמת יש, פשוט לא מצאתי). מדובר בסדרת בייסבול חדשה, כאילו ש-Cross Game ו-Major לא מספיקות.

איך זה נראה: קואומה [Koume] ואקיקו [Akiko], שתי תלמידות תיכון, מחליטות להקים קבוצת בייסבול לאחר שנאמר להן כי בנות צריכות להיות עקרות בית במקום ללכת לבית-הספר. למה דווקא בייסבול? כי "זה הדבר הזה שבנים עושים". הקושי הוא עצום, בעיקר אחרי שהבנות היחידות שהסכימו להצטרף לקבוצה נבהלות אחרי שהן רואות משחק של בנים (שנראה יותר כמו מבצע "עופרת יצוקה" מאשר משחק בייסבול). לאחר שהן כמעט מרימות ידיים, לאט לאט הקבוצה מתחילה להיבנות והיעד – לכבוש את עולם הבייסבול – יוצא לדרך. אה, ויש דבר "קטן" ששכחתי לספר: האנימה מתרחשת בכלל בשנת 1925.

תחושת בטן: דווקא טוב החרא הזה. קודם כל על הסדרה עובדים אנשי סטודיו J.C Staff, שעוד לא שמעו את צמד המילים "לא מעניין". אחרי שבעונה הקודמת הביאו לנו את Hatsukoi Limited המוצלחת ובעונה הנוכחית את Aoi Hana, ממשיך הסטודיו במסורת ארסנל הנשים הענקי. הסיבה ששמרתי לסוף את העובדה שהסדרה מתרחשת ב-1925 היא כדי לא להבהיל אף אחד. לרוב, קומדיות מתקשרות היטב עם ההווה שלנו או עבר מלפני 150-500 שנה, אך סדרות שמתרחשות בתחילת המאה ה-20 איכשהו מתקשרות מיד למלודרמה מלחמתית קשת-יום, אך Taishou Yakyuu Musume היא בכלל לא כזאת. מדובר בקומדיה, דרמה ושוג'ו שדומה מאוד לרבים מהסדרות שמתרחשות כיום, בלי שום  נפילה ל"סטריאוטיפים של פעם". אפשר בקלות לדמיין את TYM מתרחשת בימינו אנו.

מלבד זאת, מדובר בסדרה מוצלחת. היא מתבססת בעיקר על מניע של "בואו נראה לכולם מה זה" והיא מרובה בדיאלוגים, ובפרק הראשון אף אחד מהבנות אפילו לא החזיקה מחבט. אבל כמו כל סדרה שמתחילה מאפס, גם המשחקים הגדולים יגיעו בשלב מסויים. האנימה מבוססת על לייט נובל, ופונה לקהל יעד רחב (ביפן היא החליפה את משבצת השידור של !K-ON), לכן אני מאמין שיש לה עוד עתיד גדול אם רק יתנו לה הזדמנות.

ממשיך או לא: בתור חובב סדרות ספורט, כן.



עד כאן סדרת הכתבות "קיץ 2009". אני מצטער מראש לגבי הסדרות שלא יצא לי לבדוק, אתם מוזמנים להשאיר כאן המלצה ואם יזדמן לי לצפות היא תקבל ביקורת מתישהו בעתיד.

 

תלונות, הארות, הערות ועוד תלונות ניתן להגיב מתי שרק תרצו, אבל תזכרו להשאיר קצת טאקט – כמו שאתם זכאים לדעה פרטית משלכם, כך גם אני, ואת הדעות שלי אני כותב כאן בבלוג. זה שלא מתתי על הפרק הראשון של CANNAN לדוגמא זה לא אומר שקבעתי את העובדה "זו סדרה מסריחה אל תראו", המטרה היא שתשפטו בעצמכם או תלמדו לקבל דעות של אחרים ולהגיב בהתאם. שלכם, רם.

לקריאה נוספת:
לקריאה נוספת

התגובות נעלות