אפריל 2009 – חלק ב’

אחותך גאה להציג:

בכתבה זו:
• Shangri La
• Saki
• Slap Up Party: Arad Senki
• Phantom: Requiem for the Phantom

Shangri La

אני לא יודע מה לגביכם, אבל מבחינתי מדובר היה באחת ההפקות המסקרנות של החודש. מהפרק הראשון של Shangri La ניכר מאוד כי הושקעו מאמצים רבים להביא משהו מיוחד ושונה, אך בפועל אני יכול למנות על כל עשרים אצבועתיי סדרות באותו הסגנון, עם הבדל אחד קטן אך משמעותי: הן טובות.

איך זה נראה כרגע: משעמם.
כבר ראינו את הנוסחה הזאת בעבר, להציב ילדה עם כוחות לחימה אדירים שכולם מדברים על העתיד הגדול שלה (“THE ONE”), והיא יוצאת להילחם מול הממשל הנפשע. קצת קשה היה להבין במה מדובר כבר מהפרק הראשון, וזה בטח לא הוגן מבחינתי לשפוט את הסדרה על ההתחלה, אך יותר מדי גורמים בפרק הזה הורידו לי את החשק לצפות בהמשך. קודם כל הדמויות – כמעט כולן מעצבנות. הרבה ילדות קטנות בשלטון שלא מפסיקות לחייך, ומבוגרים קריפיים ש…ובכן, גם הם לא מפסיקים לחייך. הסדרה מלאה בפוליטיקה מטומטמת אותה ניסו לתמצת בהרבה משפטים “מגניבים” כדוגמת “The Metal Age Is Coming” או משהו כזה.

תחושת בטן: זה כנראה ישתפר. בעצם לא כנראה, זה בטוח ישתפר. הסוף של הפרק הראשון דווקא שיפר מעט את ההרגשה הכללית מהפרק, אבל אני אישית לא אמשיך לעקוב, או לא כרגע בכל אופן. אם הדיבורים על הסדרה והביקורות יגידו שמדובר במשהו יותר מסביר, אני כנראה אתן ל-Shangri La הזדמנות שניה. חוץ מהתסריט המטומטם והדמויות המטומטמות אף יותר, הפקת הסדרה לא רעה. יש לה פס-קול מהטובים שנשמעו בעונה הזאת, הגרפיקה טובה ועולם הסדרה נראה מקורי ומושקע למדי. מעין “ארץ הפלאות” מודרנית שכזאת. עיצוב הדמויות היה טוב פחות, אולי זה הציור העגלגל של הפנים או הסגנון החופשי למדי, אך זה פשוט לא הסתדר לי.

בסדרות שלי אני אוהב לראות איך הגיבורים נבנים, והפריע לי מאוד לראות שכבר על ההתחלה גיבורת הסדרה זוכה לתשואות רבות, מדברים עליה כאילו היא המשיח ויש לה אגו בגודל הראש שלה (וכן, הוא די גדול). לא יכולתי להימנע כל הפרק מהשוואה ל-Wolf’s Rain האגדית. גם בסדרה ההיא הפרק הראשון היה מבולבל, מלא פוליטיקה ועולם מסתורי, ובסוף היא הסתיימה כאחת מסדרות המסע המופלאות ביותר שראיתי. אם הדבר הולך לקרות גם ב-Shangri La, אני יותר מאשמח לצפות בה.

נכנס או לא: לא כרגע, במידה והביקורות ישכנעו שזה משתפר – אז בכיף.



Saki

הרבה ציפיות היו לי מ-Saki, אולי זה בגלל שמדובר בסדרה על משחק המאג’ונג. לפני הצפייה, במהלכו, והרבה אחריו, לא הפסקתי לחשוב על דבר אחד: Akagi, סדרת המאג’ונג האגדית. כעת, המשחק הסיני חוזר בסדרת אנימה נוספת. הסגנון לא דומה בשום צורה לאקאגי, אבל האם זה דבר רע? בהחלט לא.

איך זה נראה כרגע: מאוד מאוד חמוד. למרות שעדיין אין לי שמץ של מושג איך לשחק מאהג’ונג, גם הסדרה הזאת מצליחה להכניס את הצופה לעניינים בזכות המתח שנוצר והדמויות של הסדרה. Saki עוקבת אחרי, ובכן, סאקי, תלמידת תיכון שלא אוהבת מאהג’ונג. תמיד כשנהגה לשחק עם המשפחה שלה, נכנסה סאקי לדילמה – במידה והיא הייתה מנצחת, המשפחה הייתה מתרגזת. במידה והייתה מפסידה, אז חבל מאוד. לכן סאקי הצליחה לפתח שיטה בה היא לא מנצחת ולא מפסידה. אך כשחבר גורר אותה למועדון המאג’ונג של בית הספר, היא מתעלה על כולם – לא מפני שהיא נצחה, אלא מפני שהיא מצליחה לשמור על רצף של אפס נקודות, דבר שמבחינת כולם כמעט בלתי אפשרי, ואף מסובך יותר מניצחון. סאקי נכנסת למועדון, ויחד הם הולכים להשתתף בתחרויות הארציות. יאי!

תחושת בטן: אין פה אפילו דילמה, אני אמשיך לעקוב אחרי Saki בשקיקה.
הפרק הראשון קנה אותי, אולי בזכות הדמויות הצבעוניות, או הסגנון העליז אך הדרמתי מנגד (כלומר, כמו אקאגי רק הפוך), אך סאקי היא סדרה מהסוג שאני אוהב. אולי יצא לי ללמוד קצת יותר טוב על מאג’ונג, אך היכן שגדולות ממנה נכשלו, ספק אם זה יקרה פה. בכל אופן, בסאקי אני לא אצפה בגלל המשחק, אלא בגלל הסגנון. יהיו פה טורנירים, טריקים, דרמה, מתח וקומדיה. היא לא סדרת מועדון בבית-ספר מהסוג הקלאסי, אלא משהו שילך ככל הנראה רחוק יותר. לא לחינם המאנגה זכתה להצלחה.

הדמויות נראות מצויין: על הנייר וגם באופי. האנימציה כרגע לא רעה, והפס-קול…טוב, האמת שכחתי מהפס-קול. או שהוא היה כל-כך טוב שהוא השתלב ברקע עד שלא שמתי אליו לב, או שהוא היה רע. אני אשתדל לשים לכך לב יותר טוב החל מהפרק השני.

נכנס או לא: נכנס ועוד איך נכנס. סדרות טורניר הן תמיד מהנות.

Slap Up Party: Arad Senki
זה…ובכן…המ..זה…כל-כך מפגר שזה טוב? כנראה. באמת שאין לי דעה מיוחדת כלפי Slap Up Party: מצד אחד היא גרועה, מצד שני היא מודעת לכך שהיא גרועה. מה עושים במקרה כזה? מחכים.

איך זה נראה כרגע: בפרק הראשון יש לנו אחד, בּארוֹן [Baron] שמו, שיש לו זרוע של שד. בארון לא אוהב את הזרוע של השד. בארון הוגלה מהכפר. בארון מחפש דרך להיפטר מהזרוע של השד. בארון נתקל בחרב ממנה יוצאת שדה. שדה מציעה לבארון להצטרף למסע אל עבר אלוהים יודע לאן כדי להיפטר מהזרוע של השד.

תחושת בטן: ובכן…
העלילה מטומטמת, והתסריט לא חכם במיוחד, וגם זה בלשון המעטה. אך מה שעושה את Slap Up למיוחדת באופן יחסי היא הדמויות. הסדרה קומית מאוד, וההומור בהחלט הוציא ממני לא מעט חיוכים. יש אינטראקציה פסיכית בין הגיבורים, והאקשן עצמו בסדר גמור. אין לי בעיה עם סדרות מטומטמות כל עוד הן מודעות לכך שהן מטומטמות, ואני חושב אתן צ’אנס לפרק השני כדי לראות אם ההומור לא ממחזר את עצמו, והסדרה אשכרה מתקדמת לאנשהו.

מי שיצפה בפתיח ישים לב שבערך 100% מהשמות הם של קוריאנים. זה מסביר מדוע GONZO, למרות הקשיים הכלכליים, מצליחה להכניס לא מעט סדרות לעונה אחת. היא נותנת לקוריאנים לעשות בזול את כל העבודה, ברמה כזאת שאפילו הבמאי, צוות התסריטאים והיוצרים הם כמעט כולם קוריאנים. הדבר היחיד שיפני בסדרה הזאת היא כנראה השפה. אני מודה שחיפשתי פאקים במהלך כל הפרק כדי להאשים את קוריאה בחילול הקודש, אך לא מצאתי כאלה. אם זה מדבר יפנית, נראה כמו אנימה והסטודיו הוא משהו שאנו מכירים – זו כנראה אנימה.

נכנס או לא: בינתיים כן, במידה והסדרה תתקדם לאנשהו אני אצפה בכולה.

Phantom: Requiem for the Phantom
אני לא מאמין שדווקא הסדרה שלא שייכת לסטודיו GONZO היא זו שלא עניינה אותי בעליל. פאנטום מוכיחה בעיקר דבר אחד: אקשן טוב לא מפצה על עלילה מטומטמת.

איך זה נראה כרגע: זוואי [Zwei] מתעורר באמצע שום מקום רק כדי לגלות שהוא לא זוכר שום דבר מעברו. כלומר זה, ושיש לו שם שבלתי ניתן לאיות. הוא לא הספיק לפהק בטרם נגרר על-ידי איין [Ein] – מתנקשת עלית של ארגון אינפרנו [Inferno] – לעולם בו כולם לובשים דולצ’ה וגבאנה, נושאים כסף מזומן בתוך מזוודות, מפוצצים וילות וטסים רק בהליקופטר.

תחושת בטן: לא מעניין אותי אם זה ישתפר או לא, הפרק הראשון לא שכנע אותי להמשיך לצפות בזה. העלילה מפגרת לא פחות מהדיאלוגים, וכמות הקיטש ההוליוודי שניסו לדחוף לתוך פרק בודד היא בלתי נסבלת. אין לי בעיה עם אמריקניזציה של סדרות אנימה, זה הרי עבד יפה מאוד ב-Black Lagoon. אבל זו ההתנהגות של הדמויות, אותן ניסו לעשות “מגניבות”, עצבנה אותי. לא מעניין אותי התירוץ “אבל ככה זה בסדרות אקשן”, ברגע שמתקן ענקי מתפוצץ מול חוף הומה אדם באמצע יום ואף אחד לא מניד עפעף, מעיף מבט, מרים גבה ומוריד לשון – משהו פה מסריח.

“פאנטום”, למרות היעדר סדרות מאפיה טובות לאחרונה, לא הולכת להיות כוס המרטיני השבועית שלי. אם אני רוצה מאפיות, ארגונים מסתוריים וכל זה בהרבה סטייל – אני אעדיף להשכיר סרט של ג’יימס בונד.

נכנס או לא: כן……לא.

לקריאה נוספת:
אפריל 2009 – חלק א’
• אפריל 2009 – חלק ג’

 

 

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם