אוטאקו-קון 2009 – יומן מסע

צב צבי צבי הנינג'ה גאים להציג:

אני טיפוס שנוהג להתעורר כל בוקר ב-06:47 (למעט סופ"שים), לכן כשהייתי אמור להתעורר ב-6:00 ביום של הכנס, לא ממש הרגשתי שמחה וצהלה. מול המראה נראיתי כמו הכלאה בין פרנקשטיין לחתול מיוחם. החדשות הבאמת פחות טובות הן שלכנס הגעתי רק באיזור 12:00 (לא צריך להיבהל, המרחק בין חיפה לגוש-דן לא התארך). ככה זה שכשלפני שמגיעים צריך לעצור קודם ביפו לסידורים של השתיים שבאו אותי (היי ברי, היי משי). הסידורים התארכו כאשר תהינו למה אין תחנות אוטובוס לכיוון הנגדי. רק לאחר שהגענו לאוניברסיטת בר-אילן, הרגשתי מיד פרץ של נוסטלגיה באוויר: גם הפעם הלכנו לאיבוד, רק שהפעם רוב זה הודות לי.

לפחות החדשות הטובות בלהגיע מאוחר הן שכמעט אין תור. האמת, גם אם הייתי בא מוקדם יותר קרוב לודאי שהתור היה מצומצם יותר. בימים הטובים, כמו בכנס פורים 2006 (הראשון שלי), אני זוכר שהתורים היו כל-כך ארוכים עד שראו אותם מהחלל. את המגמה בצמצום התורים אפשר לייחס כמובן לשיפור איכות הכנסים, הוספת עמדות מכירה וכו', אבל בתור אחד שמנוסה בכנסים – אני ורבים שמנו לב שאין את אותה ההתרגשות של פעם כאשר מגיעים לכנס חדש; אם פעם כנס אנימה נחשב ליום חג קדוש, הרי שכיום מדובר ביום כיף לכל היותר.

הכניסה למתחם וואהל לוותה בהרבה חיבוקים (מאשי), קפיצות (מאשי), עוד חיבוקים (מאשי) ונפילות על הקרקע (ניחשתם נכון, מאשי). כנסים תמיד היו ותמיד יהיו המקום בו פוגשים את כל המי ומה של הקהילה הישראלית, והמקום המושלם לפגוש בו אנשים חדשים. אנשי המחזמר של SE (מאשה והחברים…), אותם לראשונה ראיתי בתלבושות קוספליי, הקימו דוכן לו תרמתי *חישוב מהיר* 13 שקלים! המקום היה האיזור הכיפי להסתובב בו בשעות מתות, וגם לקבל מסאז'ים בחינם. בזמן שהספקתי להתעדכן במה חדש עם מרבית החבר'ה, למדתי גם משהו חשוב על עצמי – אני לא שווה הרבה בלי החברה שלי:

– "היי רם! איפה מיכל?" *פרצוף שמח*
– "במכינה קדם צבאית, לא יצא לה להגיע"
– "הממ…טוב אז…ביי" *משאיר שובל של עננת עשן*

אני צוחק כמובן, אני מקטר כי פשוט נמאס לי לחזור על המילים "מכינה קדם צבאית" מהבוקר ועד 8 בערב. מה גם, חוץ מדוכן הפיגרים של חן ופיטר (איתם עשיתי עסקים לגבי אתר חדש וכנס…פרטים בעתיד), מצאתי את עצמי מתנחל גם בדוכן של גיא שם ברי נכנסה למוֹד המוכרת הקופצנית, ואני לעומת זאת רכשתי זוג פוסטרים חדש של "Death Note", מה שמעלה את מניין הפוסטרים של דת' נוט שיש ברשותי ל-4. לצערי ולצער כולם, דוכן Anime Shop של ישראטאקו לא היה הפעם, אבל בכנס פורים הוא יחזור בגדול, כאשר לראשונה מזה זמן רב, אחזור מאחורי דוכן המכירות.

הדבר שהעלה בי את החיוך הגדול ביותר הוא העובדה שגיליתי כי בזכות הכתבה על Versailles, מניין המכורים הכבדים ללהקה עלה כעת ללפחות 10! עוד לא היה לי בעבר כזה בטחון עצמי בנוגע להצלחה של כתבה כלשהי עוד לפני הפרסום שלה, אבל הפעם ידעתי שעם שכנוע נכון ולינקים טובים ליוטיוב, אני לא אהיה בין הבודדים ששומע את היזאקי והחבר'ה בלופים. זו הייתה הרגשה טובה לקבל בכנס פידבקים כל-כך חיוביים.

כאשר הגיעו גרשון, אולגה ועוד מספר חברים של מיכל מפ"ת, העניינים התחממו. גם כי היה כיף, אבל גם כי שרפתי את החיך שלי מאכילת 3 פיצות במרכז המסחרי (כנס אנימה זה לא כנס אנימה אם אין בו דוכני אוכל במחירים של אורניום מועשר). גרי והראל ניסו את מזלם ב-Rock Band בעמדת המשחקים, שאני חייב לציין הייתה יוצאת מגדר הרגיל הפעם (קונסולות Wii ופלייסטיישן וחמישה מסכי LCD). אפילו הספקתי לשחק בטקן 5 – המשחק שעד אתמול חשבתי שאני טוב בו – וב-Wii Sports, בו הפסדתי לאנסטסיה בטניס (אצלה זו הפעם הראשונה על ה-Wii. לי יש אחד בבית. היא לא משחקת טניס. אני שיחקתי 4 שנים. רק שתבינו את הפרופורציות). עיקלתי את ההפסד כמו גבר ומיד האשמתי את כאבי הגב שלי.

ניסיתי להיות פעיל בפעילויות הרשמיות של הכנס, באמת שניסיתי. אבל גרשון ואני הסכמנו שאין טעם לגרום לעוד סבל לאוזניים שלנו באנימה איידול (אני כבר מעדיף לעבור ניתוח סליב גסטרקטומי), וטריווית האנימה הייתה די ריקה ומאורגנת בצורה טרחנית עד שלא היה חשק להישאר לצפות. ההרצאה היחידה שרציתי להיות נוכח בה – "סדרות חורף 2010" של תאיר בתי – כבר הייתה בשיאה כאשר אני רק הגעתי לכנס, מה שאילץ אותי לוותר וגם לבקש סליחה פומבית מתאיר. אז סליחה תאיר.

דווקא הספקתי להיות מספר דקות בסדנת הדיבוב של לין (ואפילו עוד יותר שמחתי לפגוש את לין מאוחר יותר בהמשך היום), אבל שוב ספגתי את מחיר האיחור, והאולם היה מלא עד אפס מקום. לפעמים אני שוכח שמלבד היותה ידידה טובה, לין והקול שלה הן דמויות פופולרית בקהילה. בניגוד לכנסים קודמים, לא היו הקרנות ספיישל של KaT, אבל היו מספיק הקרנות של סדרות חדשות, ואפילו הלייב אקשן של Detroit Metal City הוצג! הייתי יותר משמח לראות אותו שוב על מסך גדול, רק שלצערי לא הזדמן לי.

לקראת ערב הכנס החל להתרוקן, אנשים החלו לעזוב ולא נותר עוד הרבה מה לעשות. אני כבר הייתי תשוש מת (להזכירם, 6 בבוקר) והידיעה שצריך לקום ב-6:47 למחרת עשתה לבטן שלי רעידות. הכנס הזה הוכיח שהמטרה העיקרית בכנסים היא לפגוש חברים וותיקים ולהתיידד עם אנשים חדשים, ובמטרה הזו הצלחתי. בניגוד לפעמים הקודמות, לא באתי הפעם על תקן כתב (לראשונה מזה שנה שאני משלם על הכניסה), אלא על תקן חבוב שמבקר. לכן אני אוותר על ביקורת כנס, כי השורה התחתונה היא שהיה טוב וטוב שהיה. ניפגש בהארוקון.

בכל זאת מתגעגעים לביקורת כנס נורמלית? לקריאה נוספת:
♥ כנס כאמ"י 2009
♥ הארוקון 2009
♥ אוטאקו קון 2009 [Spin Chan]