(The Melancholy of Haruhi Suzumiya (2009

מתי התחלתי לצפות בהארוהי? שאלה יפה. אני אענה עליה למרות שלא שאלתם, ובטח שלא אכפת לכם. זה היה בשלהי מלחמת ויאטנם, הייתי אז חייל צעיר ובודד שחזר זה עתה מהמלחמה. הבית היה קר, קטן ויותר מכל – בודד. בדיוק אז נשמעה נקישה חזקה על דלתי, וקמתי לבדוק…אה אופס, סיפור לא נכון. הייתי אז תלמיד תיכון ששמע שיש סדרה לא רעה שבדיוק עכשיו משודרת, הורדתי והתאהבתי.

הארוהי הייתה אז יותר מסתם סדרה עבור רבים; סמל סטטוס אם תשאלו את המכורים הפנאטים. חבר טוב וקרוב שלי, ציניקן ימני טיפוסי כמוני, מתאר את הסדרה בערך כמו שהנוצרים מתארים את ישו: קרן שמש בודדה בימים של חושך. העלילה הלא שגרתית, הדמויות הלא שגרתיות, סדר הפרקים הלא שגרתי והסגנון הלא שגרתי השזורים כולם בעולם נורא שגרתי, הם שיצרו קונצנזוס, אנדרלמוסיה וכאוס בעולם האנימה. 3 שנים מאז חיכו המעריצים, מהגדולים ביותר עד הקטנים ביותר, לעונה השניה המיוחלת. הסטודיו זרק רמזים והתגרה בצופים, מה שרק הגביר את התיאבון. בסוף, ממש כמו סדר הפרקים הלא הגיוני, גם העונה השניה נחתה בתמיהה ועשתה בלאגן.

העונה השניה, אותה מכנים “עונה 1 המלאה”, “עונה 1.5” ו-“קשקוש באלאבוש”, היא בעצם מה שהארוהי הייתה אמורה להיות מלכתחילה, לפני שידעו שהסדרה תהפוך ללהיט וידרש לה המשך: סדר פרקים כרונולוגי בלי להחמיץ שום סאגה באמצע. מבחינתי, הארוהי 2009 היא המנה העיקרית, כשמה שקיבלנו אי שם ב-2006 הייתה מנה ראשונה. הקינוח, למי ששואל, הוא הסרט שצפוי להגיע למסכי הקולנוע ב-2010. מדובר בתזמון לא מקרי כלל וכלל: הסרט יוקרן חצי שנה אחרי שהארוהי חזרה לכותרות עם העונה החדשה, וממש כשווליום ה-DVD האחרון יחטף מהמדפים. 

תמיד הייתה לי נטיה להיצמד לתחושות הבטן שלי. כך למשל את המאנגה של “Death Note” התחלתי לקרוא עוד לפני שידעו שיהיה סוף לסדרה, וכשהגעתי לפרק האחרון ששוחרר באותו הזמן…שבוע לאחר מכן שוחרר פרק הסיום של הסדרה. משהו דומה קרה לי עם המאנגות של “Black Cat”, “666 Satan” ומספר כותרים נוספים שאני לא זוכר. לכן תחשבו פעמיים לפני שאתם ממליצים לי על סדרת מאנגה שאתם אוהבים, ברגע שאני אתחיל לקרוא היא תסתיים. בכל אופן, למה זה קשור? כי תחושות הבטן האלה מלוות אותי גם בהרבה סדרות אנימה. אני לא טיפוס שנוהג לצפות בסדרות פעמיים. בכלל. לכן היה לי מוזר ביותר כשהחלטתי לצפות בשידור של הארוהי 2009, זאת כשכבר ראיתי את העונה המקורית, ולפני שבכלל חשבו שיהיו ל-“2009” פרקים חדשים. והקטע הכי קריפי: התחלתי לצפות בשידור המחודש לאחר ששוחררו שבעה פרקים…כשכזכור, פרק 8 היה הפרק החדש (“עונה 2”) הראשון.


או, וואו. ארבע פסקאות חלפו ואפילו לא התחלתי את הביקורת. חייב… ללמוד… להפסיק… לחפור *מלכה את עצמי בשוט*.
אולי בגלל שהשתניתי, או אולי שאני לא זוכר הרבה מהעונה הראשונה, אך כבר מהפרק הראשון של “הארוהי 2009” נהניתי מאוד. קודם כל הנוסטלגיה, למרות שלא עבר יובל או עשור מאז הפעם האחרונה שצפיתי בסדרה, הצפייה עדיין הרגישה לי נוסטלגית במיוחד. נזכרתי בסגנון המקורי, המוזיקה והעלילה…זה כמו לחזור לאחו המשפחתי ולהיזכר בריחות השדה (אוי, יותר קיטשי מזה אני לא יכול להיות). התחברתי מחדש לדברים שבכלל שכחתי שהיו בצפייה הקודמת (ש-80% ממנה אני כלל לא זוכר). למשל שכחתי בכלל שקיון הוא קריין הסדרה וגיבורה הדומיננטי. כנראה כמות הדוג’ינשי והפאנארט שנתקלתי במרוץ השנים בכיכובן של הארוהי, מיקורו ויוקי הדחיקו את קיוֹן (המגניב יש לציין) לצד.

בזמנו, כאשר המעריצים השרופים [“הארוהיסטים”] המליצו לכל מרעין בישין לצפות מחדש בסדרה בסדר כרונולוגי, ידעתי שיש פואנטה בדבריהם. הבעיה היא שהייתי עצלן מכדי לבדוק באיזו רמה הפואנטה נכונה, ורק בעונה החדשה הבנתי עד כמה זה נכון. העלילה הרבה יותר זורמת ומובנת לכל, ואין שום כאב ראש. אדרבה, כשהגיעו הפרקים החדשים, “הארוהי” קיבלה זריקת אדרנלין, ונדמה כאילו מולאו כל החורים שנוצרו בעונה הראשונה – בין אם צפיתם בה גם בסדר המקורי וגם בסדר הכרונולוגי. לראשונה הבנתי את כל סוגיית “המלנכוליה של הארוהי” חלקים 1-6, וגם פרקי הביניים (כמו “השעמום של הארוהי סוזומייה” או הפרקים עם האי שאף אחד לא זוכר את שמם) נראו לפתע הגיוניים קצת יותר כאשר מופרדת ביניהם גדר מסומנת.

הפרק החדש הראשון בעונה, “Bamboo Leaf מהשמו”, נראה בעיני רבים כמו הפרק הראשון של העונה השניה, כאשר רק מי שצופה בגרסה המלאה של “הארוהי” מבין את ההקשר שלו, אחרי איזה פרקים הוא מגיע ולפני אילו פרקים אחרים הוא עומד. אפילו ה-Endless Eight, הסאגה הידועה לשמצה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, נראית סבילה יותר כאשר לא רואים אותה בתור “הדבר הזה שסתם ממלא את העונה השניה בזבל”, אלא בתור “הסאגה ההיא שמרחיבה את היקום של הסדרה”, ואת זה ניתן לראות כאשר צופים בשידור המלא, ולא רק בפרקים החדשים. למה זה ככה? כי צופי הפרקים החדשים חושבים לעצמם בעיקר “נו, בא לי לראות עוד פרקים חדשים ועכשיו אני לא יודע אם יהיו כאלה בכלל” בעוד צופי השידור המלא, כמוני, חושבים “טוב, זה קצת דוחה את שאר הפרקים שאנחנו יודעים שעתידים לבוא וזה מגיע בהקשר הגיוני אחרי העלילה המלאה שזה עתה ראיתי”. רק קצת פחות גיי.

בינתיים חלפו לפנינו הסאגה הפותחת של הסדרה, פרק חדש נחמד אבל לא כזה שמשנה את גורל הסדרה, מספר פרקי משנה נחמדים וה-Endless Eight. מה עם איזו סאגה מרכזית, חדשה ומטובלת היטב? לנעליים האלה בדיוק נכנסה “The Sigh of Haruhi Suzumiya”. בסאגה הזאת מצלמים חברי מועדון ה-SOS Brigade את הסרט…סליחה, “הדבר הזה”, שאנחנו רואים בפתיחת העונה המקורית. מדובר בגולת הכותרת, שכן הפרקים עצמם, מלבד היותם חדשים, הם גם טובים וגם חיוניים להבנת העלילה. ברצינות, איך אפשר היה לצפות בפרק בו מקרינים את הסרט ולא לדעת מה עומד מאחוריו? יוצרי הסדרה הם סוג של גאון מעוות, שכן כנראה עוד ב-2006 הם יצרו חורי עלילה מתוכננים מראש אותם הם  מילאו רק ב-2009, ובצורה מושלמת למדי. למשל הסצינה בסרט בה שאמיסן החתול מדבר, או מדוע הצילום מופסק בעת ה-Mikuru Beam ולמה לכל השדים יוקי מתנפלת על מיקורו. הכל כולל הכל מקבל תשובה בסאגה המוצלחת הזאת, שהיא כנראה הדבר הטוב ביותר שיצא מהארוהי (כלומר, עד סרט הקולנוע שיגיע בשנה הבאה).


כעת נשארו רק פרקי הסיום, כולם מה שאתם מכנים “פרקים ישנים”. הסרט של מיקורו, שכאמור, מקבל תפנית שונה אחרי צילומי הסרט, פרק ה-Live Alive המפורסם שנראה יותר נוצץ באיכות השידור החדשה שלו, ושני פרקי הסיום שכנראה הם הפרקים היחידים בהם ההפקה שברה את הראש. אחרי כל הסאגות החדשות והישנות הגדולות, לסיים שידור גרנדיוזי עם 2 פרקים נחמדים אבל בינוניים יחסית לסדרה נראה קצת…לא מתאים. יש מי שיגידו כי עדיף לסיים את כל הרולר-קוסטר המטורף הזה בטון שקט, אבל אם זה היה הדבר אז לא היו דוחפים בהפתעה את הטיזר לסרט הקולנוע הקרב ובא. היוצרים השקיעו כל-כך בפרק הסיום של סאגת ה-Sigh, שהוא מרגיש הרבה יותר כמו פרק הסיום מכל פרקי הסיום האחרים שהיו לסדרה. עם תמרון עלילתי נכון, אפשר היה לכוון לכך שסאגת ה-Sigh הייתה הסאגה הסוגרת בעונת 2009, כולל פרק הסרט. יכול היה להיות מעניין לראות איך פרק שבעונה הקודמת היה הפרק הראשון, הופך להיות בעונה החדשה לפרק האחרון.

אם תשאלו אותי, ואותי בלבד, אגיד שמומלץ לצפות בשידור החדש על-פני השידור הישן. חשבתם שאולי יש סיבה מאחורי הקאמבק למסך של הפרקים האלה? מי שצפה כבר בפרקים המקוריים, השידור החדש הוא הבונוס לו ייחלתם. נכון שיש הגיון מסויים מאחורי החוסר-הגיון בשידור המבולגן אי שם ב-2006, אך בסופו של דבר…כמו הנובל המקורי…גם סדרת האנימה זקוקה לסדר הכרונולוגי שלה. העונה החדשה באה לסדר את הבלאגן שנוצר בעונה הקודמת, ולהכין את התשתית לקראת מה שעתיד לבוא (סרט הקולנוע, או העונה השלישית/העונה השניה האמיתית). לא היה פרק אחד שנגמר ולא חיכיתי לפרק הבא כמו כלבלב המחכה שהבעלים שלו יחזור מנסיעת עסקים עם עצם שמנה. קצת באיחור, אבל רק עכשיו הארוהי מבחינתי היא אכן קונצנזוס.


הטוב: עלילה הגיונית ומובנת וסתימה של החורים העלילתיים. איכות גבוהה יותר ופרקים חדשים מצויינים.
הרע: סיום מעט חלש, ה-Endless Eight.
והמכוער: שאמיסן מ-“Haruhi”, האפי מ-“Fairy Tail” וכל החתולים מ-“!Nyan Koi”… האם 2009 תיזכר כשנת החתולים המדברים?

ציון OK – סביר פלוס פלוס

(The Melancholy of Haruhi Suzumiya (2009 | דרמה, קומדיה, פנטזיה, מד”ב, על-טבעי, חתול מדבר | 28 פרקים | סטודיו Kyoto Animation | יוצר מקורי: נאגארו טאניגאווה | במאי: טאטסויה אישיהארה


• לקריאה נוספת: I SURVIVED THE ENDLESS EIGHT

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם