10 שנים אני עושה את זה

צילום: Dror Berko

25 בדצמבר, 2005.

עלם חמודות מתיישב מול המחשב ומחליט לפתוח בלוג. הייתה זו החלטה ספונטנית שתעלה לצעיר בזמנו הפנוי; הצעיר השקיע את כל מרצו במקום מרבצו החדש ששכן על תשתית "ישראבלוג". הוא פרסם את הגיגיו, כתב עדכונים קומיים ונהג לכתוב ביקורות על סדרות האנימה האהובות עליו. המקלדת לא הייתה לו זרה: טרם לכן פרסם הצעיר חדשות בפורטלים אחרים, "Animes" בראשם, אך לראשונה לא היה כבול הנער. כל שעלה בראשו עבר ביעף לבמה הקטנה שהייתה רק שלו.

התוכן בבלוג תפח ובזכות זאת קיבל הצעיר מפתחות לבמה גדולה יותר: ישראטאקו. אך את הבלוג הוא לא שכח. הבלוג הוא ארגז החול הפרטי שלו, ורק שלו, ואפילו שהוא כתב שטויות שהיום הוא מתבייש בהן – היו אלה השטויות הפרטיות שלו. את המערכת המוגבלת של ישראבלוג החליף אתר פרטי, ועמו הגיע נחיל קוראים שמקצתו אף התעניין במה שיש לעלם החמודות להגיד. שטויות הוא לא חדל לכתוב, אך הוא למד לנסח אותן באופן נהיר. בעודו מזגזג בין שתי הבמות, הבין הברנש שמאות שעות הוא השקיע בתחביב שהפך לעבודה בהתנדבות. "אנימה" נהייתה שם שגור בפיהם של אנשים רבים, והוא יותר משמח להרחיב אופקים, הן של עצמו והן של אלו אשר תרים אחר מקום לקבל בו המלצות ומידע.

מאות השעות הפכו לאלפים, ועמם גם שינויים; הבלוג – שבשיאו זכה לאלפי ביקורים יומיים – חדל לפעול, וזמן קצר לאחר מכן גם ישראטאקו הפסיקה את פעילותה. הצעיר היה חופשי לעשות כרצונו, לא עוד דד-ליין אחר דד-ליין שהציב לעצמו, לא עוד עריכות בלתי פוסקות אל תוך הלילה. חופש. אך עם החופש באה המועקה, וחודשים ספורים לאחר מכן החליט הצעיר לפתוח בלוג חדש. מסודר יותר. כזה שפועל מנקודת מוצא של אחד שיודע מראש את מטרותיו. ועל אף שלא את כולן הוא משיג, עם הבלוג החדש הרגיש הצעיר שהוא מתפתח לאפיקים עמוקים יותר בעולם האנימה, המנגה ותרבות יפן. הקהל כבר לא נוהר באלפיו, אך עם הקהילה-הפנימית הקטנה שצמחה בבמה החדשה, מצא גיבורנו את מקומו.

ישראטאקו חזרה מאז לפעילות, אך המעבר של הקהילה הישראלית מאתרי תוכן ופורומים אל רשתות חברתיות הפך את הקהילה לפזוּרה. אוּלם ניכר שהיא היום במקום בריא יותר, ובין קבוצות פייסבוק לאתרי מעריצים, שוכן לו איתן הבלוג שכבר לא-כל-כך חדש, בן 7 עוד מעט. והצעיר? הוא הפך מאז לגבר, ואף הספיק להתארס – השד יודע כיצד. ועל אף שישנם ימים בהם הוא לא מוצא את הזמן, או הכוח, או הרצון, לשבת ולכתוב – בסופו של יום מוצא הנער-לשעבר סיפוק בדָבר הקטן והקבוע שהוא עושה מאז ה-25 בדצמבר, 2005.

מי שלא הבין, עלם החמודות הוא אני. עלם חמודות מחוצ'קן וביישן חברתית, אך אף על פי כן, עלם חמודות. 
זה לא פוסט היומולדת-לבלוג הקבוע שמגיע בפברואר, אלא משהו אישי יותר מזה. 10 שנים אני עושה את זה, כותב בלוג בנושא אנימה ותרבות יפן (אם כי "אתר עצמאי" מתאים יותר להגדרה, עכשיו כשאני מרשה לאחרים לפרסם כאן). 10 שנים זה הרבה זמן, ואני לא רוצה לדעת כמה ביקורות, כתבות והגיגים פרסמתי בעשור האחרון – וזה עוד מבלי שהכללתי את החותמת שהשארתי בישראטאקו.

אנשים רבים עזרו לי במהלך השנים. לולא אותם שומרונים טובים לא הייתי יושב היום לכתוב שורות אלה.
זה הזמן להודות, בראש ובראשונה, ליוני כץ על שעוזר לי עם המערכת בזמנו הפנוי וסובל מהצקות בלתי-פוסקות כאשר קורה משהו רע לשרת. תודה אישית גם ליונתן בלושטיין, שיחד עם יוני נתן לי הזדמנות להיכנס לבמה הגדולה יותר שהיא ישראטאקו, ועל הדרך הכרתי אדם מגניב. להב חדד, יקירת הקהילה, בילתה גם היא שעות רבות מזמנה בעזרה טכנית והסברים בגובה העיניים. וכמובן, שלא אשכח חלילה, את מיכל קר ("קיץ" לעתיד): תודה שאת מציקה לי במטלות כשאני רוצה לכתוב, מעירה כשאני יותר מדי זמן על עדכון אחד, לא מבינה למה אני צריך לראות כל-כך הרבה סדרות, והופכת – בשבע השנים שאני איתך – את התחביב לקשה הרבה יותר. אז… תודה? וגם תודה (כנה הפעם) שאת קוראת כתבות לפני פרסום (חבל שרק את הקצרות), עוזרת בעריכה ובניסוח, ומעמידה פנים שאני שנון ומצחיק. וגם תודה שאת מאשרת לי לפרסם בדיחות מגעילות על חשבונך.

ותודה לכם, המגיבים הקבועים, החדשים, אלה שממלאים את הצ'ט בצד וגם את אלה שגולשים כאן בשוּשוּ מבלי להגיב. הייתי יותר משמח לציין שמות, אבל מפאת החשש שאשכח מישהו, עדיף שאודה לכולכם ביחד. אתם הסיבה שאני ממשיך לעשות את מה שאני עושה.

לחיי 10 שנים נוספות,
שלכם,
רם.

צילום: Dror Berko