קצר ולעניין

בלוג אנימה OK גאה* להציג
*בערבון מוגבל בלבד

אתם יודעים ש-‘אנימה’ זה לא רק סדרות בומבסטיות עתירות פרקים, או סרטים באורך מלא, נכון? והידעתם שמתחת לפני השטח, קיימים אלפי (אם לא מאות!) סרטי אנימה קצרים?

תעשיית הסרטונים פורחת בכל העולם, ואפילו יפן קטפה בטקס האוסקר ה-81 את פרס “סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר”, ומבחינתי זו סיבה מצויינת להמליץ עבורכם על מספר קטן של סרטים הנעים בין 4 ל-12 דקות, שיותירו בכם רושם גדול יותר מסרטים עתירי תקציב. כי עם מעט מחשבה וסיפור טוב, לא צריך יותר.

La Maison en Petits Cubes
2008, 12 דקות

גם הותיקים שבין צופי טקס האוסקר ודאי לא זוכרים מי זכה ב-2009 בפרס “סרט האנימציה הקצר הטוב של השנה”. על מי אני עובד, גם הזוכה בפרס – קוניאו קאטו – ודאי לא זוכר. היה זה סרטו הקצר – “La Maison en petits cubes” [בית הקוביות הקטנות] – שגרף את הפרס, ולדעתי גם עם פסלון הזהב, הוא לא זכה לכבוד המגיע לו בקרב קהל הצופים. עלילת הסרט, שלא נאמרת בו ולו מילה אחת, מתרחשת בעולם בו אלוהים כנראה התרגז על בני-האדם, וכדור-הארץ הוצף אט אט במים.

איש זקן שגר בודד בביתו, מגלה בוקר אחד כי המים שוב עלו על גדותיהם. בלית ברירה, בונה האיש קומה נוספת לבית האבן שלו, כפי שעשה בעשרות השנים האחרונות (כי אין ביפן פועלי בניין ערבים). אלא שבעת העבודה נופלת המקטרת האהובה עליו אל העיירה הטבועה מתחת למים. נחוש בדעתו להשיבה, יוצא הזקן – מצוייד בחליפת צלילה – להשיב את המקטרת. אלא שהמסע להשבת המקטרת הופך למסע בזמן כאשר בכל קומה טבועה שהוא עובר, נזכר הזקן בפרק מסויים מחייו שהתרחש באותה קומה בימים מאושרים יותר, וככל שהוא צולל מטה, הזכרונות הולכים יותר ויותר רחוק.

זה מצחיק שהסרט זכה באוסקר דווקא בטקס האחרון, שנה לפני הטקס בו יזכה הסרט “UP” [למעלה] של פיקסאר (בואו נודה, זה יקרה). במהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחוש בדמיון בין “Maison” לבין ההתחלה של “UP”: קווי עלילה ששופכים אור על סיפור חייו של זקן גלמוד ואישתו המנוחה. רק שבעוד “UP” הופק בסדר כרונולוגי רגיל, ב”Maison” הסיפור דווקא הולך אחורה, שכן ככל שנחשפות קומות עמוקות יותר בבית (שהאמת כבר הפך לגורד שחקים תת-ימי), הזכרונות שנחשפים בפנינו הם מחלקים ישנים יותר בחיי הזקן.

הגרפיקה בפרק אינה שגרתית, והסגנון כולו נראה כמו שילוב בין צבעי מים לספר ילדים. רק בזכות כך, קל מאוד להדגיש את הצבעים בין הפלאשבקים מהימים המאושרים של הזקן, לבין הכחול המדכא של ההווה שלו. הקול היחיד שתשמעו בסרט הוא המוזיקה שמלווה אותו, אותה הלחין קוֹנדוֹ קנג’י. מי שצפה כמוני ביצירות קודמות של קוניאו קאטו, כגון “The Diary Of Tortov Roddle” [יומנו של טורטוב רודל”], ישמח לראות כי הסגנון המוכר והאהוב של היוצר חוזר גם הפעם. הכינו את הממחטות, מומלץ ביותר.

Atama Yama
2002, 10 דקות

ומסיפור מלנכולי סוחט דמעות, ל…דבר הזה.
איש אחד אוכל מספר דובדבנים אותם הוא מצא ברחוב (נו, כי חבל לזרוק) ואז צומח לו עץ דובדבנים על הראש. נשמע מוזר? זה עוד כלום.

הסרט כולו, המבוסס על סיפור ראקוגו עתיק, מתרחש בטוקיו המודרנית. העיר ותושביה מאויירים בצורה סוריאליסטית להפליא, כאשר הסרט מקוריין בסגנון שירה יפנית עתיקה בעלת נרטיביים ציניים. תושבי טוקיו מתחילים לנצל את עץ הדובדבנים שעל ראש המסכן, מה שגורם לו לכאב ראש. תרתי משמע. אך גם כאשר הוא מחליט לגזום את העץ על ראשו, מצליחים תושבי טוקיו למצוא שימוש אחר למצב החדש.

“Atama Yama” מתיימר להציג סיפור בעל מסרים כאלה ואחרים לגבי אופן הצריכה הקפיטליסטית של טוקיו, אבל לאף אחד לא אכפת. יש אנשים שבכלל לא מחשיבים את הסרט לאנימה, אלא ל-“אנימציה יפנית אלטרנטיבית”, ובכך גם מבטלים עוד מאות סרטי ז’אנר קצרים אחרים (כולל סרטים של אוסאמו טזוקה האגדי). אבל כולנו יודעים שאנשים ב-2002 לא היו חכמים כמונו,  נכון?

קוֹג’י יאמאמוּרה, יוצר הסרט, אף היה מועמד איתו לאוסקר. מאז אותה שנה פנטזית עבורו, הספיק יאמאמורה ליצור עוד מספר סרטים קצרים (כשהארוך שבהם מגיע ל-21 דקות! חפרן, הא). אך אף אחד מהם – טובים ככל שיהיו – לא מגיעים לרמת הסוריאליזם של “Yama Atama”. גם גדולי האומנים מתמתנים בסופו של דבר. אתם בכל אופן מוזמנים לצפות ולשפוט בעצמכם.

Jumping
1984, 6 דקות

גם אוסאמו טזוקה – האיש, האגדה והמנג’סטות – יצר סרטים קצרים, והרבה מהם. כמובן שלאיש כמו טזוקה, חייבים להיות אידליות מאחורי מה שהוא מפיק. אז מה יש בדיוק ב-“Jumping”?

הסרט הוא על איש אחד שקופץ. אנחנו לא רואים אותו, מפני שאנחנו הוא האיש, וכל הסרט מתרחש מנקודת מבטו. תחילה הוא קופץ ברחוב, ולאט לאט מפתח יכולות קפיצה אקרובטיות מרשימות, כאשר הוא מתחיל לקפץ מעל עצים ופארקים, וככל שהוא קופץ יותר – נעשות הקפיצות יותר ויותר אלוהיות; הוא קופץ מעל ערים, בין אוקיינוסים ובסופו של דבר מגיע לאיזורים המסוכנים ביותר בעולם (ומתחת לו).

הסרט מציג בפנינו את העולם שלנו כפי שהוא, במספר דקות, מסקירת מבט כללית. רעיון הקפיצה הוא כלי מצויין ומשעשע כדי לשקף זאת כמו שצריך. יחסית לסרט עם אנימציה די מיושנת (בכל זאת, 1984) – מצאתי את הלב שלי מחסיר פעימה כאשר הגיבור (ששוב, אותו אנו לא רואים כלל) מבצע נחיתות מהירות אל תוך כבישים סואנים וספינות, או מבצע דילוגים בין מגדל טוקיו, מעל מסוק ואפילו לתוך מרפסת בו משתזפת שמנה בעירום. כן כן, באמת יש בסרט מסוק.

מדובר באחד הסרטים הקצרים היותר מבדרים בהם נתקלתי לאחרונה. גם אם לא מחפשים בו משמעויות, עדיין מדובר בבידור טהור שיוצר בשלב מסויים סחרחורת קלה מהמצלמה הקופצת (“נד נד נד נד, רע עלה עלה ורד…”). ואם כבר, הנה נתון טריוויה מעניין: הסרט צולם בשוט אחד, והוא מכיל 4000 תמונות נעות. רוצים גם אתם לצפות בסרט? תקפצו לי.

Push
1987, 4 דקות

מה יהיה? כבר הגענו ל-4 דקות, פי 3 קצר יותר מהסרט שפתחנו איתו. בכל זאת, למרות אורכו, “Push” הוא הסרט המתומלל ביותר מבין הסרטים עד כה, והיחיד שיש בו גיבור מדבר. גם הסרט הקצר הזה הוא פרי מוחו של אוסאמו טזוקה, שהפיק אותו שנתיים לפני מותו.

בעולם ריקני למדי נוסע גיבורינו במכונית כדי לפגוש את אלוהים. בדרך הוא נתקל במכונות מודרניות המעניקות לו כל מה שהוא רק רוצה: בגדים מצוחצחים, מכונית יוקרה ואפילו בעלי חיים רובוטיים, כל זה עם אמירת “תודה רבה לך אדוני”. כאשר מגיע הגיבור לאלוהים, מבקש ממנו האיש דבר אחד – כדור-ארץ חדש. מה נדמה לכם שאלוהים אמר לו? זה לא יהיה מעניין אם אגלה לכם.

“Push” הופק בכלל כמעט בטעות. טזוקה אמור היה להציג בפסטיבל הירושימה את סרטו הראוותני “The Legend of the Forest” עליו הוא עבד כעשור. אלא כאשר העבודה התארכה יותר מהרגיל (כן, כי 10 שנים זה עדיין לא מספיק זמן מסתבר), הפיק טזוקה את הסרט הקצר הזה במהירות שיא. “סרט מחליף” תקראו לזה. עדיין מדובר באחד הסרטים היותר מרתקים, עם מוסר השכל פשוט ביותר: אי אפשר להחליף את העולם שלנו, ועלינו לשמור עליו טוב טוב. מוסר השכל אותו אפשר ליישם גם בחיינו, למעלה מ-20 שנה אחרי צאת “Push“.

עד כאן. אני יותר מממליץ לצפות בכל אחד מהסרטים הקצרים שמובאים בכתבה, לבקש המלצות לסרטים קצרים נוספים ולחפש בעצמכם: כי העולם מלא בהם.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם